תוכן

תשמ"ו מאמר לג
בפרשת עקב כתוב, והיה עקב תשמעון וכו', ושמרתם ועשיתם אתם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך, וכו', ופרש"י והיה עקב תשמעון, אם מצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון ושמר ה' וכו', ישמור הבטחתו, עכ"ל.
ויש להבין את התנאי הזה שהתנה ה', היינו שאם תשמעון את מצות קלות, אני אקיים ההבטחותו שהבטיח להאבות, אחרת לא יכול לקיים, כי בטח התנאים מה שה' רוצה אינו דומה למלך בשו"ד, שהתנאים שהוא הציג, הוא לטובת הנותן, ובודאי כאן הוא לטובת הנבראים, היינו אחרת, הם לא יכולים לקבל את הבטחתו, א"כ יש להבין מהו התנאי של מצות קלות.
ובכדי להבין את התנאי, צריכים קודם כל להבין מהו ההבטחה, שהקב"ה הבטיח להאבות, ובטח אין הכוונה על גשמיות, שבודאי ההבטחה היתה שה' יתן לעם ישראל, שיזכו למטרת הבריאה, הנקראת להטיב לנבראיו, שהוא שהנשמות ישיגו את שורש נשמתם, הנבחן לה' חלקי נשמה, הנקראים נרנח"י.
ובכדי שהנשמות ישיגו את המוכן להם לקבל, ויחד עם קבלת הטוב והעונג, לא ירגישו עם הקבלה זו, ענין של נהמא דכסופא, ניתן לנו את העבודה, הנקרא עבודה דלהשפיע, זאת אומרת שקודם כל, מוכרח האדם להרגיל עצמו בעבודה זו, ובכדי שיהיה מקום בחירה, היינו שיהיה בידו לבחור על איזה כוונה הוא מקיים תו"מ, היה מוכרח להיות צמצום והסתר, שאז יש מקום בחירה, אבל אם היה מגולה התענוג, היה מוכרח לקיים תו"מ על מנת לקבל, ומה שהיה עושה היה הכל, בכדי למלאות את אהבה עצמית שלו, מסיבת היות שאי אפשר לומר שהוא עושה הכל בעמ"נ להשפיע, היות שבזמן שיש גלוי אור, והתענוג הוא יותר גדול מכל תענוגי הגשמיים, ובגשמיות אנו רואים כלל, כל שהתענוג קטן ביותר, וכדו', לוותר על התענוג, גם העבודה יותר קטנה, והיות שאי אפשר לומר שהתענוג שהוא מקבל, כל כוונתו הוא רק להשפיע, אם לא יכול לוותר עליו, היינו שהוא צריך להיות בטוח בעצמו, אם הוא לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, הוא מוכן לוותר על התענוג.
אי לזאת כל שהתענוג קטן ביותר, יותר קל לוותר עליו, ומשום זה ניתן לנו הסתרה על הטעם של תו"מ, וניתן לנו טעם בתענוגים גשמיים, וצריכים להאמין בדברי הזה"ק, שכל הנאה והתענוג הנמצאים בדברים גשמיים הוא רק נהירו דקיק, שפירושו אור דק מאד, בערך אור התענוג המלובש בתו"מ, ומשום יש מציאות שהאדם יעשה תרגילים על תענוגים גשמיים, ואח"כ הוא יכול כבר לצאת מבחינת הצמצום וההסתר בשיעור מה, שהוא כבר יש מציאות של בחירה, היינו לומר שהוא מקבל את הנאה והתענוג הזה, רק מטעם שהוא רוצה להשפיע, ואח"כ אם הוא עומד בנסיון, ומקבל הבחינה הקטנה שהשיג בעבודת ה', נותנים לו מדרגה יותר גדולה, לכוון עליו בעל מנת להשפיע, וכן הוא הולך מדרגה לדרגה, עד שמשיג כל בחינת הנרנח"י שלו משורש נשמתו.
וענין נרנח"י שהאדם משיג זהו בחינת תרי"ג אורחין דאורייתא, שהם תרי"ג מצות שבתורה, וז' מצות דרבנן שבגמטריא תר"ך שמות, שזה ניתן לאדם להשיג.
ועיין בספר פרי חכם (חלק ב' דף סה) וז"ל, וז"ש בע"ח: ש"לא נבראו העולמות, אלא לגלות שמותיו של הקב"ה". עש"ה והבין, והנך רואה כיון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף הזה, לא יכלה עוד לשוב ולהתדבק בשרשה בבחינת עולמה עצמה, כמו שהיתה בשורשה קודם ביאתה לעולם הזה, אלא היא מחויבת, להגדיל קומתה תר"ך פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש, שה"ס כל השלימות, כל הנרנח"י עד היחידה, שע"כ נקראת היחידה בשם כתר, לרמז על מספר תר"ך הנ"ל, עכ"ל.
ובהאמור אנו יכולים לראות מהו ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאבות, ואיך אפשר להשיג כך כך שלימות, והשאלה הוא, מצד ב' אופנים, א' הצורך לשלימות הגדולה כזו, כי ידוע כי אין אור בלי כלי היינו אין מלוי בלי חסרון, א"כ מתעוררת השאלה איך נוכל לקבל הרגשה כזו, שחסר לנו להשיג את הנרנח"י, ולפי מה שהסברנו, שכל התענוגים הגשמיים שכל העולם רצים אחריהם אין זה יותר מניצוץ דק מאד, בערך התענוג שיש בקדושה, ובטח כשהאדם יזכה לקבל אפילו הארה קטנה דקדושה. הוא ירגיש בזה סיפוק גדול, ומי יגיד לו שהוא עדיין בעל חסרון, עד שהוא צריך להשיג בחינת אור היחידה, אחרת עדיין הוא עוד לא נבחן שבא לשלימותו, ומי יודיע לו את זה.
ב' איך האדם יהיה ביכלתו להתגבר על תענוגים כל כך גדולים, ולומר אם איננו יכול לכוון את קבלת תענוגים האלו לשם שמים, אני מוותר על התענוגים, מאיפוא הוא יקבל כוחות כאלו, הלא אנו רואים אפילו בתענוגים גשמיים שאמרנו שהם רק נהירו דקיק, שהם ניצוצין שנפלו לתוך הקליפות איך שקשה עליהם להתגבר ולומר שהוא מוותר על התענוגים האלו אם לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, והיות בתענוגים גשמיים, אנו רואים שהם מתחלקים לתענוגים גדולים ולקטנים, ומכ"ש ברוחניות שיש הרבה מדרגות, והרבה הבחנות, א"כ נתעוררת השאלה מאין יקח האדם כל כך כוחות גדולים על התגברות.
ועל ב' שאלות הנ"ל, א' מאין יקח הצורך לגדלות ב' מאין יקח כח להתגבר, על ויתור התענוגים, בכדי שיהיה בטוח בזה, שמה שהוא לוקח את התענוגים הוא רק בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו.
ובכדי להבין זה, נקדים משרז"ל (קדושין ל,) וז"ל ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלקים לא יעזבנו בידו.
ושאלנו שכאן קשה בשתים, א' אם נתנו לאדם יצר הרע, למה אין בכוחו של אדם להתגבר עליו אל הקב"ה עוזרו, הלא בחירה משמע שיש בידו של אדם להתגבר, וכאן משמע שאין לאדם בחירה שיוכל להתגבר אלא רק בעזרת ה', ובכוחות עצמו אין יכול לו, נשאלת השאלה מדוע לא נתן הקב"ה לאדם כח שכן יוכל להתגבר עליו.
ב' אם אין בכוחו של אדם להתגבר, ומדוע כותב שהקב"ה עוזרו היינו שהאדם מוכרח להתחיל בההתגברות ורואה שאינו יכול להתגבר, אז הקב"ה נותן לו העזרה, ומדוע אין הקב"ה נותן לו את העזרה תיכף כשבא אליו היצה"ר, כי מה מוסיף לנו זה מה שהאדם מתחיל בהעבודה, כי בין ובין אין בכוחו, של אדם להתגבר, א"כ מדוע הקב"ה צריך לחכות עד שיתחיל האדם בהעבודה ואח"כ בא העזרה, ומה הוא התועלת מאיבוד זמן, היינו בזה שהקב"ה מחכה עד שהאדם יתחיל בהעבודה, וכי מי הוא מרויח מאיבוד זמן זה, הלא הקב"ה היה תיכף כשבא היצה"ר לאדם, היה צריך הקב"ה לתת העזרה מטרם שהאדם מתחיל בהעבודה, ולמה לי לחכות עד שהאדם יתחיל בעבודה ואח"כ יתן לו הקב"ה את העזרה.
אלא הענין הוא, כמו שדברנו במאמרים הקודמים שענין הצמצום וההסתר היה לתיקון העולם, אחרת לא היה יכול להיות שום מציאות שהאדם יהיה לו היכולת אפילו להתחיל בעבודה דלהתגברות על אהבה עצמית, כי האדם מצד הטבע שולט בו ענין הרצון לקבל שזהו עיקר קוטבה של הבריאה, ומה שבאה אח"כ, הוא רק תיקון, לתקן את הרצון לקבל נמצא שהרצון לקבל הוא העיקר, ושאר דברים הבאים אח"כ הוא רק לתקן אותה, נמצא שהרצון לקבל נשאר, אלא ניתוסף עליו תיקונים, אבל מי הוא המקבל כל התיקונים, ודאי אינו, אלא הרצון לקבל, כידוע. שאפילו מה שאנו אומרים שיש מדרגה שרצונה היא ברצון להשפיע, ג"כ הפירוש שהרצון לקבל שישנה בהמדרגה, היא לא משמשת עם הרצון לקבל שלה, אלא היא מתגברת על רצונה ועוסקת ברצון להשפיע.
נמצא לפי זה התיקונים מה שהאדם צריך לעשות הוא רק על כלי קבלה שלו, היינו לתת עליה כוונה בעל מנת להשפיע, והיות שכל שהתענוג גדול ביותר, קשה לוותר עליו, ולומר אם הוא לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, הוא לא רוצה לקבל את התענוג, לכן יש כאן לתקן ב' דברים, א' עביות היינו רצון לקבל שלא יהיה גדול יותר מדאי, היינו שאין באפשרותו של התחתון להתגבר, לכן מוכרחים לתת לו תאוה יותר קטנה, ואח"כ שרואים שיכול להתגבר על תענוג קטן נותנים לו תענוג יותר גדול, ואם רואים שיכול להתגבר על זה התענוג נותנים לו יותר גדול וכו', אבל איך מסדרים את זה.
אי לזאת נתנו לאדם את העבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, והעבודה זו היא קלה בעיני האדם, זהו מלשון קלת דעת, זאת אומרת שאין האדם מכבד את העבודה זו, ונחשב אצל האדם הזמן שהוא צריך לשמש עם האמונה, מצב של שפלות, היינו שהוא מבין שעבודה זו מתאים לנשים ולילדים, ולא לבעלי שכל, ולבעלי חריפי מוח, משא"כ הם צריכים להבין את כל מה שהם רואים מה שמתרחש בעולם יהיה לפי טעמם ורוחם, ומה שהם צריכים לעשות מה שהוא, אם הם לא רואים שזה לא לטובתם, איך הם יכולים להסכים לעשות, מעשים שמתאים לאנשים טפשים, היינו לאנשים שאין להם חוש הבקורת, לא על מחשבותיהם ולא על מעשיהם, ומשום זה הם משתדלים תמיד לא להכנס בענינים כאלו, ואם לפעמים שבאים להם להכנס בעבודה שלמעלה מהדעת מטעם שאין לו ברירה הלא הדעת הוא ממנו ולהלאה, אבל הוא משתוקק כל הזמן מתי אני אוכל להשתחרר ממצבים כאלו, הלא איננו מתאים לנו, לחיות באויר שאין השכל מבין כל דבר שהוא עושה, שיהיה בזה צורך למה שהוא רוצה להגיע, הוא רוצה להגיע, לדרגה שיהיה מרים מעם, שהוא מסתכל על הכלל, איך שהם עוסקים בתו"מ בלי שום בקורת הוא אומר עליהם, שזהו שיכולים לקיים הכל, בהתלהבות ולדקדק בכל פרטיה ודקדוקיה, הוא מחוסר חוש הבקורת, לכן הם מסוגלים, ללכת כך בעינים עצומות, זאת אומרת אם היה להם קצת שכל, אז הם היה ג"כ כמוני, היינו שאני מקיים תו"מ, אבל אני רואה שעבודה זו לא מתאים לי אבל אין ברירה, אחרת אני שאין לי שום קשר עם יהדות, ומשום זה הכל אצלי בכפיה, ובלי רצון.
ומשום זה כל זמן שאני שוכח שאני הולך למעלה מהדעת אני מסוגל לעשות הכל כמו הכלל, אבל בזמן שבאה לי המחשבות על איזה בסיס, נבנה כל היהדות שלי, ואני צריך לענות להגוף שלי שזהו רק על בחינת "תולה ארץ על בלימה", הוא לא יכול להתגבר ולומר שעיקר בסיס היהדות נבנה דוקא על בחינת אמונה למעלה מהדעת, ודוקא עכשיו אני יכול לקיים את מצות אמונה. מטעם כי עכשיו הוא רואה שאין לו שום בסיס, אבל בדרך כלל האדם נופל ורובץ תחת משאו, של השאלות האלו, שבאמת זהו, שאלת פרעה מלך מצרים, שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו, ומשום זה אומר האדם, שהאדם של האמונה שנתן ה' שנעבוד על דרך זה, הדרך הזה לא יצליח לעולם, ואם הקב"ה היה שומע בקולו, היה צריך לתת שנעבוד על בסיס, של ידיעה ולא אמונה ובטח שהיו ניתוספו הרבה אנשים שיקיימו תו"מ, משא"כ בדרך זה של אמונה, יש הרבה אנשים אפילו שהתחילו בעבודה זו אז הם בורחים מהמערכה.
ואאמו"ר זצ"ל, אמר, זה שהבורא ית', בחר שנילך בדרך האמונה אינו מטעם שהאדם הוא בנחות דרגה לכן אי אפשר לו לנהג אותו אלא בדרך האמונה, אלא שהוא הדרך המוצלח ביותר, לכן בחר ה' בדרך זה שיקבלו עליהם את סדר העבודה שלהם, שעי"ז יהיה להם היכולת, שיוכלו להגיע להמטרה הנקרא להטיב לנבראיו שהנבראים יקבלו טוב ועונג, וגם יהיו בתכלית הדביקות היינו בהשתוות ה', והגם שהנבראים לא מבינים את זה אבל זהו האמת.
ובהאמור יוצא שהגם שענין האמונה הוא דבר השפל וקלה, שענין קלות פירשנו מלשון קלות דעת, היינו שלא מחשיבין אותה, מ"מ הוא הדרך שעליה יכולים להצליח להגיע להמטרה.
ובזה נבין מה שפרש"י, אם מצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, היינו כונתו אל בחינת אמונה שהאדם דש בעקביו על זה תשמעון, אז יהיה לכם כלים שתכלו להגיע להמטרה, וזהו שפרש"י ושמר: ישמור הבטחתו, זאת אומרת שהתנאי שהתנה, אינו מטעם שהוא לטובת הבורא כדרך בשר ודם שנותן משהו על תנאים התאים הם לטובת הנותן, משא"כ לגבי הבורא שהתנאים, אם תשמור מצות קלות, כוונתו לטובת האדם, שדוקא עי"ז האדם יכול להגיע לשלימות ויזכה את מה שמוכן לו מצד מחשבת הבריאה.
ובהאמור נבאר מה ששאלנו, א' מדוע הקב"ה לא נותן עזרה לאדם בזמן שהיצה"ר מתגבר עליו, אלא הוא מחכה עד שהאדם יתחיל בעבודה דהתגברות, ואח"כ הוא נותן לו את עזרתו, כמשרז"ל אלמלא אין הקב"ה עוזרו, וזה הוא כדוגמת שאדם סוחב איזה משא כבדה ואין לו כח לסחוב אז האדם מבקש עזרה ואז באים אנשים, ועוזרים לו, משא"כ כשאינו מבקש עזרה, אין אף אחד יבוא לעזרתו. זה שייך לומר בין אדם לחבירו, אבל אצל הקב"ה למה לי, לחכות עד שהאדם יתחיל בעבודה, ויצעוק לה', שיעזור לו, בו בזמן שה' יודע שאינו מסוגל לבד לנצח את היצה"ר, מטעם שהקב"ה, לא נתן כח הזה לאדם.
שאלה ב' ומה הוא הטעם שלא נתן לו הקב"ה את הכח שיוכל להתגבר בעצמו, אלא כאילו אמר לו אני נתתי לך בחירה, לנצח את היצה"ר, בטח צריכים לומר שה', נתן לו הכח, להתגבר על הרע, ויחד עם זה אומרים שבלי עזרת ה', אין האדם מסוגל לנצח אותו, א"כ הם שני דברים, מנוגדים זה את זה.
וב' שאלות האלו, נבין עם ב' שאלות ששאלנו, א' כשהאדם יזכה למדרגה הכי קטנה ברוחניות הוא מרגיש בזה יותר תענוג מכל תענוגי הגשמיים כנ"ל בדברי האר"י ז"ל שכל מה שאנו מוצאים טעם גדול בתענוגים הגשמיים, שאחרי תענוגים האלו אנו רואים שכל העולם רצים אחריהם, ומקבלים מהם סיפוק בחיים, וכל התענוג שנמצא בהם נמשך מקדושה, שע"י שבירת הכלים, וחטא של אדה"ר בעצה"ד, נפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, והאור הזה מכונה בזה"ק, בשם נהירו דקיק שירד להחיות הקליפות, ומזה נמשך כל התענוגים הגשמיים כנ"ל, ודרגה הכי קטנה ברוחניות, שהוא קדושה ששם עצם האור, בטח שיקח סיפוק מזה, ולא יהיה לו שום צורך לגדלות, א"כ מי יגיד לו שהוא צריך גדלות, ב' ומאין יקח כוחות כל כך גדולים שיהיה ביכולתו לקבל את התענוגים הגדולים בעמ"נ להשפיע, אחרת, הוא יהי מוכן לוותר עליהם.
ובהאמור, היות שאין אור בלי כלי, היינו אין מלוי בלי חסרון, ומשום זה, מוכרח האדם להתחיל בעבודה, וכשהוא רוצה להתגבר על היצה"ר, ואינו יכול אז הוא נעשה בעל חסרון, וכשרואה כשאין הוא מסוגל להתגבר אז הוא מבקש עזרה מה', אז הקב"ה יכול לתת מלוי היות שכבר יש לו כלי, לקבל מלוי.
והטעם שהקב"ה לא נתן לו כח להתגבר בעצמו, הוא, היות שהאדם כשיש איזה מלוי, אז הוא מסתפק במה שיש לו, נמצא שאין להאדם צורך לזכות בנרנח"י של הנשמה, ועי"ז שהקב"ה עוזרו, הוא כמ"ש בזה"ק הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל במה מסייעין אותו, ומשיב בנשמתא קדישא, וזכה נותנים לו נפש, וזכה יתיר נותנים לו רוח וכו'. נמצא שעי"ז שמקבל סיוע מלמעלה הוא הגורם, שיהיה לו צורך, להמשיך את הנרנח"י שלו, היינו שכל פעם שהוא רוצה להתגבר, על הרע שלו, ואינו יוכל אז הקב"ה עוזרו, עם נשמתא קדישא, משא"כ אם האדם היה יכול להתגבר בעצמו מאיפוא היה לו רצון וצורך לבקש מה' שיתן לו איזה דרגה יותר גבוה ממה שיש לו, משא"כ עכשיו, שהוא מבקש מה' שיתן לו עזרה, אין הוא מבקש מדרגות, אלא פשוט הוא מבקש מה', שלא יהיה תחת שליטת הרע.
נמצא מה שהאדם רוצה שה' יעזור לו שיהיה לו הכח לכוון בעמ"נ להשפיע, ולא יהיה ברשות הסטרא אחרא, רק שהוא רוצה להיות ברשות הקדושה שפירושו שכל חשקו יהיה אך ורק להשפיע לה', ורק זה חסר לו, ולא שום מדרגות גבוהות, אלא פשוט בתכלית הפשיטות, להיות עובד ה' ולא עובד את עצמו, אבל הכח הזה שהוא מבקש מה', כשה' עוזר לו אומר הזה"ק הוא ע"י סיוע של נשמתא קדישא. וכל סיוע וסיוע, הוא ע"י נשמה שה' נותן לו לכן עי"ז, הוא הולך מדרגה לדרגה עד שמשיג את השלימות של הנשמה הנקרא נרנח"י.
ובזה מובן מה שארז"ל יצרו של אדם מתגבר בכל יום, ומתעוררת השאלה, ובשביל מה צריך להיות התגברות של היצה"ר בכל יום, אם כבר קבל סיוע מה' ונצח אותו, בשביל מה הוא צריך לבוא עוד הפעם להאדם, ולאיזה תועלת, הוא בא בכל יום.
ובהאמור מובן היות שע"י העזרה שמקבל מה', הוא מקבל בחינת נשמה, נמצא שבכל התגברות שהאדם רוצה להגתבר ולהיות יותר זך, הוא מקבל עי"ז בחינת נשמה, לכן ההתגברות האלו, הם הגורמים שהאדם יכול להשיג את בחינת נרנח"י של נשמתו.
ושאלה הב' מאיפוא הוא יקח כח התגברות, זהו לא מכוחות עצמו, אלא זהו העזרה, שנותן ה' שיוכל להתגבר עליו, נמצא שע"י, דבר אחד, יש תיקון לב' דברים.