תוכן

תשמ"ז מאמר יב
הכתוב אומר (שמות ל, יב-טו), כי תשא את ראש בני ישראל, לפקדיהם. ונתנו איש כופר נפשו לה', בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו וכו', מחצית השקל, בשקל הקדש וכו'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל וכו', לכפר על נפשותיכם.
ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים להקדים משארז"ל (נדה ל"א ע"ב), וז"ל, תנו רבנן, שלושה שותפין יש באדם, הקב"ה, ואביו, ואמו. אביו מזריע לובן וכו', אמו מזרעת אודם וכו', והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וכו', עכ"ל.
ידוע, שכל עבודה שלנו הוא רק להגיע לידי דביקות ה', הנקרא, השתוות הצורה, היות שאנו נולדנו עם רצון לקבל טוב ועונג בשביל אהבה עצמית, שזהו ההיפך מהבורא, שרצונו הוא להשפיע לנבראיו. וידוע ששינוי צורה עושה פירוד. ובזמן שהנבראים נפרדים מחיי החיים, נקראים, מתים. ומשום זה נעשה תיקון כידוע, המכונה, צמצום והסתר. עד כדי כך, שיש לנו לעבוד על בחינת אמונה, להאמין בה', ובשכר ועונש. אולם כל ההסתרות הוא רק בכדי שיהיה להאדם היכולת לעסוק בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו.
משא"כ אם היה מגולה הטוב ועונג, והשגחה היתה גלויה, שהבורא מתנהג עם הנבראים בבחינת טוב ומטיב, אז לא היה שום מציאות ויכולת שהנבראים יוכלו לעבוד ולקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע, אלא שהיו מוכרחים לעבוד בעמ"נ לקבל, כי לא היתה להם שום עצה, שיוכלו להתגבר על התענוגים שהיו מרגישים בתורה ומצות. משא"כ כשנעשה הסתרה, שאינו מגולה את הטוב והעונג של תו"מ, ובכדי להתקיים העולם, שיהיה להם קצת חיות, ושירגישו תענוג בחייהם, ניתן לנו אור ותענוג המלובש בתענוגים גשמיים, שהזה"ק אומר, וצריכים להאמין שזהו רק אור דק מאוד, המכונה, נהירו דקיק, שניתן להקליפות שיוכלו להתקיים ולפרנס את האדם מטרם שזכה לקבל כלים אחרים, הנקראים, כלים דהשפעה, שרק בכלים האלו יש אפשרות שהשפע עליונה יופיע בהם.
אי לזאת, התחלת עבודת האדם, הוא להאמין למעלה מהדעת על כל מה שהוא רואה ומרגיש, אינו אלא שנעשה ההסתרה זו בכוונה תחילה לטובת האדם. אבל האמת הוא אינו כמו שהוא רואה ומרגיש, אלא צריך לומר על עצמו, עינים להם ולא יראו, אזניים ולא ישמעו וכו'.
זאת אומרת, שרק ע"י העבודה זו בהתגברות על מוחא וליבא, הוא יכול לבוא לזכות לכלים דהשפעה, שדוקא עם הכלים האלו, יכול לראות ולהרגיש את השגחת הקב"ה בבחינת טוב ומטיב.
אולם מה על האדם מוטל לעשות, בשעה שהוא רואה, שלא בקלות באים להתגבר על אהבה עצמית, ושיהיה לו היכולת להגיע לידי מדרגת השפעה במוחא וליבא.
במצב כזה, שהאדם מתחיל להרגיש שיש לו רע, ורוצה לצאת משליטת הרע, והוא מרגיש שאינו יכול לצאת משליטתה, ושזהו דבר לא כל כך קל. אלא בטח להשיג הכלים דהשפעה, מוכרחים לתת יגיעה רבה. והוא מוכן לתת יגיעה, אבל הוא לא יודע באיזה אופן הוא יכול לסדר את הדרך שלו, שידע בבירור שזהו הדרך הנכונה, שיביאהו להכנס להיכל המלך. זאת אומרת, שיזכה לדביקות ה', כמו שכתוב (דברים ל') "לאהבה את ה' אלקיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו, כי הוא חייך", וכו'.
הסדר הוא, קודם כל הוא צריך לחלק את דרך העבודה שלו בשני אופנים הפוכים זה לזה. דהיינו יש דרך שהאדם צריך ללכת בדרך של שלימות, והגם שהוא רואה שהוא מלא חסרונות, מכל מקום יש בחינה הנקרא, אושר, שהוא מאושר שאינו בעל חסרון. וזהו כשרז"ל, איזהו עשיר השמח בחלקו, (אבות פרק רביעי, א'). וזה תלוי בשיעור שמחשיב את חשיבות המלך. זאת אומרת, אם הוא מתבונן בזה שהוא רוצה להידבק בהבורא את חשיבות הענין, היינו שכדאי לוותר על עצמו, ולהיות בטל אליו. וזהו כמו שכתוב בספר מתן תורה (דף קכ"ט), שנותן שם משל וזה לשונו שם, שהנשמה היא הארה הנמשכת מעצמותו יתברך. והארה זו נפרדה מאת השי"ת, ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל, כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו, בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה. ושינוי צורה זו של רצון לקבל, הפריד אותה הארה מעצמותו יתברך, ועשה אותה לחלק נפרד ממנו וכו'.
וכשהאדם מאמין בזה, היינו שהנשמה שלו באה מעצמותו יתברך, אלא עם הבריאה, דהיינו עם הרצון לקבל שנטבע בה, נפרדה מהשי"ת ונעשתה רשות בפני עצמה, והוא נותן על זה משל, וזה לשונו, ונמצאת הנשמה דומה עתה לגמרי, למשל, האבר הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאף על פי שמקודם הפירוד היו שניהם, האבר עם כללות הגוף, אחד, והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל לאחר שנחתך האבר מהגוף, נעשו בזה שתי רשויות. וכבר אין אחד יודע מחשבות של השני. ומכל שכן אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של עוה"ז, נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך וכו', עכ"ל.
אי לזאת, שהאדם מתבונן כמה הוא החשיבות שהוא עוסק בהתו"מ, שנתן לנו הבורא לקיים פקודותיו, שע"י הקיום מה שהוא צוה לנו, יש לנו הזכיה לקיים קשר עם הבורא. ואף על פי שהוא עדיין לא מרגיש הזכיה הזאת, הוא מסיבת חוסר חשיבות. כי אנו רואים בגשמיות, שיש לאדם הנאה מהחיים שלו, כמה זמן ביום הוא נהנה מגשמיות, הלא הוא מוגבל בקבלת הנאה. אלא שיש לו זמנים מסוימים שהוא נהנה. היינו בזמן שהוא אוכל, ושותה, וישן, ורואה דברים יפים, או שומע שירה וזמרה יפה, וכדומה. אבל הוא לא יכול לאכול, ולשתות, ולהסתכל, ולשמוע כל היום וכו', אלא שהוא מסתפק במה שיש לו, וכבר מרגיש שיש לו שלימות בחיים הגשמים, ולא אומר, אם אין אני יכול להנות מכל אלה הדברים כל היום, אני מוותר עליהם. והטעם הוא מסיבת חשיבותה של הגשמיות.
ובהאמור יוצא, שאם האדם יתן תשומת לב לחשיבות של המלך, יהיה להאדם סיפוק מלא בזה שניתן לו לקיים תורה ומצות, עד כמה שאפשר לו. אפילו נגיד, שיש לו זכיה לדבר עם המלך הגדול, שלא נותנים לכל אחד להכנס לדבר עם המלך. אלא צריכים השתדלות גדולה אצל אלו המקורבים אל המלך, שיתנו לו היכולת לדבר כמה מילים עם המלך. כמה רוממות רוח היה להאדם הזה, בו בעת שהוא רואה, שיש הרבה אנשים שאצלם לא די שלא נותנים להם להכנס להמלך, אלא לא מספרים להם שהמלך נמצא כאן בעיר, ושיש אנשים, שיש להם היכולת לדבר עם המלך.
וכשהוא רואה שיש אנשים בעולם שלא יודעים מזה שיש בהעולם מלך, ורק קומץ אנשים קטן מאוד ישנו בעולם, שנתנו להם מחשבה ורצון להאמין שיש מלך בעולם. ואפילו אלו שכבר נתנו להם הידיעה מהמלך, אבל אין הם יודעים שיש יכולת לדבר עם המלך. ולהאדם הזה, נתנו לו ידיעה משמים שהוא יכול להכנס ולדבר עם המלך, היינו שהוא יכול להאמין. ונבין זה על דרך משל. שהאדם הולך לשתות מים, ואומרים לו, לך, תכנס אל המלך ותדבר אליו, ותאמר לו, אני נותן לך תודה בזה שנתת לי לשתות, ואומר ברכה, ברוך אתה ה'. כלומר שנותן תודה ואומר לו, אני נותן לך תודה על, שהכל נהיה בדברו. נמצא, אם הוא מאמין בזה שהוא מדבר אל המלך, כמו שכתוב, מלוא כל הארץ כבודו, איזה התפעלות מרגיש האדם, בעת שמאמין שהוא מדבר להמלך רק רגע אחד. וההתרגשות מזה שהוא עומד עכשיו ומדבר להמלך אפילו רגע, צריך לתת סיפוק מלא, שיהיה לו חיות ושמחה כל היום. והגם שהוא לא רואה את המלך, אבל זהו שניתן לנו אמונה להאמין, שמלוא כל הארץ כבודו, וגם ניתן להאמין, כי אתה שומע תפלה כל פה. ואמר על זה אאמו"ר זצ"ל, כל פה, היינו אפילו פה של אדם השפל ביותר, את כולם ה' שומע. נמצא, לפי אמונתו, בשעה שהוא מדבר לה', היינו בין שנותן לו תודה ובין שהוא מבקש ממנו משהו, את הכל שומע ה'. האדם הזה, אם הולך בדרך הזה, הוא יכול להיות בשמחה כל היום, משום שהוא מרגיש קורת רוח מזה שהוא מדבר להמלך.
ובפרט בעת התפלה, עד כמה שהאדם מתפלל, אפילו שהוא לא יודע פירוש המילים, אין דבר, כי זהו שהוא מתפלל ואומר את מה שכתוב בהסידור, האדם צריך לדעת, שזה הסדר, הוא מה ששרי המלך סידרוהו, שבעת שנכנסים להמלך, להגיד אלו המילים. א"כ לא חשוב אם הוא יודע מה שאומר או לא יודע. כי לא האדם עשה את התפלה הזו או התודה הזו. כי זהו סדר עבור כולם, כי כל מי שיכנס לדבר אל המלך, הם סידרוהו ולא הוא. ובאמת מה שהאדם מבקש, זה לא כתוב בהתפלות או בההודאות, מה שהוא אומר. אלא התפלות מה שהאדם בעצמו אומר, זהו כתוב ורשום על לבו של האדם. כלומר, האדם מבקש לא מה שכתוב בהסדור, אלא מה שרשום בלב של עצמו. נמצא לפי זה, הגם שכולם מתפללים באותו סידור, אבל כל אחד ואחד דורש ומתפלל שימלא את חסרון לבו. וזהו כמ"ש בברכת החודש, "חיים שימלא ה' משאלות לבנו לטובה". זאת אומרת, אחרי כל התפלות שאנו אומרים בברכת החודש, מה שחז"ל תקנו, מסיימים אנו בתפלה שלנו, כלומר מה שהלב מתפלל, ואנו אומרים, שימלא ה' משאלות לבנו לטובה.
וצריכים להבין, מה שאנו אומרים, שה' ימלא משאלות לבנו לטובה. מהו שאנו מוסיפים, לבנו לטובה. ובהנ"ל מובן, היות שלבו של אדם, מה שהוא מבקש ומתפלל בא מלבו. ומי יודע אם הלב משתוקק לדברים טובים, יכול חס ושלום שהלב מבקש דברים רעים. ומשום זה ניתן לנו להוסיף משאלות לבנו לטובה, משא"כ מה שחז"ל תקנו את התפלות, לבם שלהם היה שלם עם הקב"ה, בטח כל התפלות שלהם הם תפלות טובות. משא"כ אנו, לכן צריכים להוסיף, לטובה.
ובהאמור יוצא לנו, שהאדם צריך להיות שש ושמח בזה שזכה לדבר עם המלך כמה מילים. וזה נקרא, קו ימין. כלומר דרך ימין שנקרא שלימות. זאת אומרת, שלא מרגיש בעצמו שום חסרון. ובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל, שלושה שותפין יש באדם, אביו מזריע לובן. אביו נקרא זכר, היינו שלם. משא"כ אמא נקראת נקבה, בעלת חסרון. לכן אמרו, אביו מזריע לובן, מלשון לבן, היינו שאין שם כתם אלא כולו לבן בלי שום חסרון.
וזהו כשרז"ל (יומא י"ז:), "כל פינות שאתה פונה, לא יהו אלא דרך ימין", שפירושו כנ"ל, שסדר התחלת עבודה צריכים להתחיל בימין, היינו בבחינת השלימות, שאין האדם רואה על עצמו שום חסרון. וממילא יש אז המקום לתת שבחים להמלך בזה שנתן לו שלימות. ואז שייך לומר, הברוך מתדבק בברוך. משא"כ כשאדם מרגיש עצמו לבעל חסרון, אז אמרו חז"ל, אין ארור מתדבק בברוך. ומשום זה במצב כזה הוא נמצא בפירוד. אי לזאת, מוכרח האדם ללכת בקו ימין, הנקרא, שלימות, שמזה אדם מקבל חיים, היותו דבוק בחיי החיים בשיעור מסויים. ובן אדם, כל זמן שהוא חי, הוא יכול לראות את המעשים שלו אם הם טובים או רעים, ולתקן אותם. משא"כ אם האדם מת, היינו שאין לו חיות, כלומר שאין לו ממה לקבל חיים, אז אי אפשר לו לתקן מעשיו, כי הוא נחשב אז למת. וכל החיות שלו, יכול להיות, אם היה אפשר לו לברוח מהחיים שבו הוא נמצא עדיין בעוה"ז, ולמות מיתה גופנית, או על כל פנים, אם היה לו אפשר לקבל כדור שינה, שיהיה לו אפשרות לישון לכל הפחות שלושה חדשים. ואם הוא היה רואה כדור שינה כזה, ומזה היה יכול לקבל חיות. אבל מה הוא עושה, בינתים הוא לא רוצה שום דבר, רק לישון. ואם מוכרח לעשות משהו, אבל כשהוא נזכר שעוד מעט יהיה לו זמן לישון, ומזה הוא מקבל בינתים את החיות שלו.
ומשום זה מוכרח האדם לעשות לו יסוד ראשון בעבודה, ללכת בקו ימין, שהוא קו השלימות בלי שום חסרון, הן במוחא והן בליבא. ואאמו"ר זצ"ל אמר על מה שכתוב ​במגילת אסתר, ​"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ויקרע מרדכי את בגדיו, וילבש שק ואפר, ויצא וכו', ויזעק זעקה גדולה ומרה, ​ויבוא עד לפני שער המלך, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק". (ומפרש שם האבן עזרא, כי הוא דרך בזיון המלכות). ואמר פירוש על זה, כי בזמן שהאדם עוסק בתורה ומצות, או כשהוא מתפלל, זה נקרא, שעומד בשער המלך. ואז אם האדם מסתכל על עצמו, ורוצה לראות אם הוא בסדר, כלומר שאינו חס ושלום עובר על מצות המלך, הנה על ידי הפעולה הזו מתבזה המלך, בזה שהוא רואה, שיש אנשים שאין הם רוצים לקבל על עצמם מרות המלך, והוא אחד מהם, שאינו רוצה להכיר בגדלות המלך, אלא להיפך, יש להם כח לומר שאינם מכירים במלוכת המלך.
אלא כבוד המלך הוא, שכולם מכירים בחשיבות המלך, וכולם רוצים לעבוד אותו בכל לבבם ובכל נפשם. זהו יפה לראות איך שכולם עומדים ומשבחים ומדברים רק בשבח המלך, איך שהוא דואג שיהיה כל טוב לבני המדינה. וזהו פירוש, כי אין לבוא בשער המלך בלבוש שק, שהוא בגד מלוכלך. אלא כשבאים בשער המלך, צריכים להיות מלובשים בבגדים המתאימים לשבת בשער המלך. אחרת, היינו כשהוא יושב בלבוש שק, זהו סימן שהוא לא שבע רצון מהמלך, אלא יושב ומתאבל על מה שחסר לו בחיים, ואין לו מנוחת הנפש. נמצא, שהוא יושב ומתאבל, והוא בזיון המלך, על מה שהמלך לא מרחם עליו, ולא ממלא את מבוקשו.
אלא בזמן שהאדם עוסק בתו"מ, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו הוא חשוב מאוד, ואין הוא ראוי ליותר, אלא צריך להיות מסתפק במיעוט, ולהיות שמח בחלקו, על אף השיעור הקטן שנתנה לו, שיהיה לו אחיזה ברוחניות, היינו הן קטן באיכות והן קטן בכמות. ומהכל האדם צריך להיות בשמחה, היינו על שיעור משהו שיש לו אחיזה ברוחניות, והוא מאמין שזה נתנה לו מהשמים, שגם זה, לא כוחי ועוצם ידי, ממילא הוא יכול להיות דבוק בה' בשיעור הנקרא, ברוך מתדבק בברוך. וזה ענין שארז"ל (שבת ל:), שאין השכינה שורה וכו', אלא מתוך שמחה של מצוה וכו', שנאמר, ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'. אמר רב יהודה, וכן לדבר הלכה. שהכוונה הוא, שענין דביקות צריך להיות השתוות הצורה. נמצא, בזמן שהאדם מרגיש עצמו לארור, אין מקום לדביקות. ויש לפרש, מהו שאמר רב יהודה, וכן לדבר הלכה. כידוע שהלכה נקראת, הכלה, שענינו הוא ענין קבלת מלכות שמים. כלומר שקבלת מלכות שמים, שהוא למעלה מהדעת, זה נקרא, שמחה של מצוה. ויש מדרגה יותר גדולה הנקראת, השראת השכינה. והכל בא ע"י שמחה. אחרת יוצא לנו, כנ"ל, שדוקא, ברוך מתדבק בברוך. משא"כ אם הוא מרגיש עצמו לארור, אין הוא יכול להתדבק בברוך, וממילא במצב הזה הוא נשאר חסר חיים.
ובהאמור יוצא, כשאנו אומרים, ברוך אתה ה' שומע תפלה. פירוש הדבר הוא, שאנו נותנים תודה לה' על זה שהוא שומע תפלה. אולם בעת שהאיש נמצא עכשיו בחסרון, כי אחרת אין לו מקום לתפלה, אם כן הוא עכשיו בבחינת ארור, ואיך הוא יכול להיות שיהיה לו דביקות עם ה' בזמן התפלה. ועוד, אם הוא בחסרון, על מה הוא נותן לו תודה. והתשובה לזה הוא, כי בזה שאנו מאמינים שהוא שומע תפלה, כבר יש לנו שמחה מטעם שבטח הוא יושיענו.
נמצא, כי על התפלה, שבזמן שיש לו בטחון, וגם בטחון צריכים לעבוד למעלה מהדעת שה' יעזור לו, כבר יש לו שמחה, ותיכף הוא יכול לזכות לדביקות, מטעם שהבטחון בעצמו הוא נותן לו שלימות, ונקרא כבר, ברוך, וברוך הוא מתדבק בברוך, כנ"ל.
אולם דוקא בזמן שהאדם מבקש מה' שיקרב אותו אליו, בא היצה"ר ונותן לו להבין, שאין הקב"ה שומע תפלתו, ולא נותן לו לבטוח בה' שיעזור לו. ומביא לו כמה הוכחות, ואומר, תסתכל אחורה ותראה כמה פעמים כבר עשית תפלות, וחשבת שה' עוזר לך, ואח"כ שוב נשארת בערום וחוסר כל. ודבר זה חוזר אצלך כל פעם, וכל פעם אתה אומר, עכשיו כבר בטח ה' שמע את קולי, ואני אהיה כבר בתמידיות דבוק ברוחניות. ותגיד בעצמך, ומה היה אחר כך, שוב ירדת למקום השפלות, ושוב נכנסת באהבה עצמית בשיעור יותר גדול משהיית לפני שהתפללת. ולפי זה במה אתה לוקח עכשיו בטיחות יותר גדולה, שעכשיו ה' ישמע קולך, ואתה כבר נותן תודה רבה לה', ואתה אומר, ברוך אתה ה' שומע תפלה.
ומה יש לאדם להשיב להגוף, בזמן שהוא מביא לו ראיות מהעבר, שלא נתקבלה תפלתו, ועל סמך מה האדם רוצה לומר לו שזה לא נכון, אלא שאני מאמין למעלה מהדעת, שעכשיו אני בטוח שה' כן יענה לי על תפלתי.
התשובה הוא, היות שכל היסוד נבנה על בחינת אמונה למעלה מהדעת, ועל האדם לקיים מצוה זו. אי לזאת, מה שאתה מביא לי ראיות מהעבר, שלא נתקבלה תפלתי, ומשום זה אין מקום לבטוח בה', שעכשיו כן יקבל תפלתי, מזה שאתה מביא לי ראיות מהעבר בכדי להחליש לי את כח האמונה והבטחון, אני אומר לך, שדוקא עתה אני יכול לומר, שאני מאמין ובוטח למעלה מהדעת. כי אתה מביא לי ראיות רק מתוך הדעת. ואני נותן לך תודה רבה על השאלות שאתה שואל אותי, ועל ההוכחות, שאתה מביא לי מקום לבנות עליו את הלמעלה מהדעת. א"כ אני עכשיו בשמחה רבה, בזה שיש לי הזדמנות לקיים את המצוה של האמונה והבטחון של למעלה מהדעת.
ובהאמור יוצא, שמאותו מקום שהגוף מביא כח להחליש אותו, מהשמחה שיש לו מהתפלה שהוא בבטחון, שה' יענה לו עכשיו על תפלתו, והאדם צריך להביא לו כח על האמונה למעלה מהדעת, כלומר שעל המקום של דעת יש עכשיו הזדמנות להעמיד עליו את הלמעלה מהדעת. ואם אין הדעת מביא לו את ההיפך, איך הוא יכול לומר שהוא הולך למעלה ממנו.
ועל כן על האדם לומר תמיד, שנותנים לו מן השמים כל פעם ירידות, בכדי שיהיה לו מקום ללכת למעלה מהדעת, וממילא אין הגוף יכול להחליש אותו מהאמונה ובטחון שיש לו בעת התפלה. בעת שהגוף מתנגד לו מליתן תודה לה', ולומר, ברוך אתה ה' שומע תפלה. והגוף טוען, מאין אתה יודע שה' יענה לך על התפלה, שאתה נותן לו תודה. ואין לומר, שהוא נותן תודה לה' על מה שהוא עונה לאחרים. על זה הוא נותן לו תודה, ואומר לו, ברוך אתה, שבדרך כלל האדם מדבר על מה שהאדם השיג בעצמו, ולא שהוא נותן תודה על אחרים. ובכלל, מה האדם יודע מה שיש בלבו של חבירו. אלא האדם על עצמו נותן תודה לה', ואומר להגוף גם כן, תודה רבה עבור מה שאתה בא אלי בטענות צודקות, היות שעתה יש לי מקום לעבוד בלמעלה מהדעת, כנ"ל.
וזהו נקרא, קו ימין, שלימות. וזהו העיקר הדרך שהאדם צריך ללכת בה. שמכאן האדם שואב חיים, כנ"ל, שאז הוא נמצא במדרגת, ברוך. ונקרא זה, הברוך מתדבק בברוך.
אולם על רגל אחד אין האדם יכול ללכת, שזה נקרא, רגל ימין, שהוא שלימות. והוא צריך גם לרגל שני, שהוא רגל שמאל, שענין שמאל נקרא, דבר הצריך תיקון, שיש שמה איזה חסרון וצריכים לתקנו. וכשרז"ל (סוטה מ"ז.), תנו רבנן, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, עכ"ל.
ויש לפרש זה לפי דרכנו, ימין, בזמן שהוא עובד בדרך ימין מקרבת, כלומר שמקרבת אותו לקדושה, שהוא מסתכל ורואה איך שהוא מקורב לרוחניות, ובכל שיעור ושיעור שהוא רואה שהוא קרוב לקדושה אפילו אחיזה קטנה, כבר הוא שמח, ונותן תודה לה' עבור זה. ולא מסתכל על שלילה. ושמאל דוחה, ובזמן שהוא הולך על רגל שמאל, אז הוא מסתכל רק על הדחיות, היינו עד כמה שהוא נדחה ומרוחק מקדושה, הן בכמות והן באיכות. זאת אומרת, ששני דרכים אלו הם הפכים ממש זה לזה, ממש מקצה אל הקצה. ומשום זה נקרא ימין, חסד, כידוע שקו ימין חסד, ונקרא, גם כן יום, כמו שכתוב, יומם יצווה ה' חסדו.
והענין הוא, כי ההולך בדרך ימין, הוא מסתכל רק על החסד שה' עושה עם הכלל, ואיך הוא עצמו מקבל חסד ה'. ועל כל הקבלות של החסד, הוא נותן תודה לה', וממילא הוא חי ביום שכולו טוב. כיון שמרגיש בעצמו את החסדים שה' עושה עמו, ומשום זה הוא שש ושמח, ויש לו על מה לתת תודה לה'.
אולם בזמן שרוצה ללכת ברגל שמאל גם כן, ובשמאל למדנו, שמאל דוחה, כלומר שבזמן שהולך לבקר את מעשיו, אם צריכים משהו לתקן, אז הזמן לראות רק דחיות, כלומר איך שהוא נדחה מרוחניות, וכל מחשבה דיבור מעשה שלו, הם שקועים באהבה עצמית, ולא רואה לפניו שום מציאות, שיהיה בידו לצאת משליטת הגוף, השולט עליו בכל תוקפו. ולא עוד, אלא אפילו כשרק מתחיל לחשוב, שלא כדאי להישאר במצב של קבלה, תיכף הגוף בא אליו בטענות יותר חזקות מכפי שהגוף היה רגיל לדבר, בזמן שלא היה רוצה לשמוע בקולו, אלא רצונו היה לעבוד להשפיע. כי עתה הגוף נעשה יותר חריף, ושואל שאלות יותר חזקות. והוא שואל לעצמו, מדוע טרם שהתחלתי לעבוד ביתר שאת ומרץ בעבודת הקודש, הגוף לא היה כל כך פיקח. ועכשיו שהתחלתי לעבוד עבודת הקודש, הייתי מבין שצד הטוב של האדם היה צריך להיות יותר חכם ופיקח, ויותר בעל מרץ, משום שעסקתי בעבודת הקודש. ולפי הכלל, מצוה גוררת מצוה, הבינותי שהגוף נחלש, כלומר, טענותיו שהיה לו עד כאן, נסתמו, ואין לו כח עכשיו להתווכח, כי הקדושה קבלה התחזקות מהמעשים טובים, שעסקתי כל הזמן בעבודת הקודש. ועתה אני רואה את ההיפך, שהגוף נעשה יותר פיקח, וטוען טענות יותר חזקות ויותר שכליות. ובעיקר שמביאו לידי יאוש, שאומר, שיותר טוב בשבילו שיעזוב את העבודה הזו הנקרא, לעבוד בעמ"נ להשפיע, וילך כמו הכלל כולו, ולא לחפש להיות יוצא מהכלל, זאת אומרת, לחזור להמצב המקובל. היינו שמספיק לנו שנקיים תורה ומצות בלי כוונות. וכל הכח צריכים לתת לקיים את תורה ומצות ביותר דקדוקים, היות שזה יותר קל מכוונה דלהשפיע. ובעיקר אני רואה, שכל הכלל, מאלה שרוצים להיות יוצא מהכלל, הם עוסקים ביותר דקדוקים בתו"מ מאנשים אחרים. ובזה הם מקבלים תוארים, אחד בשם, צדיק, ואחד בשם, חסיד, ואחד בשם, איש מורם מעם. ומאי לי להכנס בדרך של לשם שמים ולא לתועלת עצמו. ובמצב הזה האדם לרחמים גדולים הוא צריך, בכדי שלא לברוח מהמערכה. ואין לאדם שום עצה לצאת ממצב זה, אלא על ידי אמונה למעלה מהדעת, ולומר, זה שהגוף נעשה עכשיו פיקח גדול, הוא מטעם שנותנים לו מן השמים הרגשה לדעת מה זה דעת, בכדי שיהיה לו מקום ללכת עכשיו למעלה מהדעת.
כי מה שאומרים, דעת, הכוונה על הדעת שבא משכל החיצון, שחיצוניות נקרא, הרצון לקבל המקורי, שאין בו מבחינת השפעה. ודעת הפנימי נקרא, דעת המתלבש בכלים הפנימיים, שהיא בחינת בינה, שבחינתה היא ממקורה בחינת השפעה, ואין לה מבחינת קבלה כלום, שמשום זה, שכל החיצון אינו מבין שיש מציאות של רצון להשפיע. לכן בו בעת שהאדם מתעורר לעשות משהו בעמ"נ להשפיע, תיכף הוא מתעורר וקם כנגדו, כגבור מלומד מלחמה, ומתחיל להכניע את האדם בפקחות גדולה.
ואל יקשה, הלא הכתוב אומר, שיצה"ר נקרא, מלך זקן וכסיל. ואיך אנו אומרים שהוא פיקח. ועל זה יש להקשות שאלה אחרת, איך אפשר לומר על מלאך שהוא רוחני, שיהיה כסיל, כמו שכתוב בזה"ק, על הכתוב, "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך". ומפרש, מלאכיו, היינו ב' מלאכים, יצ"ט ויצה"ר. ואם היצה"ר נקרא, מלאך, ואיך אפשר שיהיה כסיל. אלא צריכים לפרש, כי מלאך נקרא, על שם הפעולה, כמו שכתוב (שופטים י"ג, י"ח) "ויאמר לו מלאך ה', למה זה תשאל לשמי, והוא פלאי". שפירושו, ששם של המלאך נשתנה לפי השליחות, שנשלח לעשות איזה פעולה, נמצא, לפי הפעולה נקבע לו שם.
ולפי זה יש לומר, היצה"ר נקרא, כסיל, על שם שהוא משתדל שהאדם יעשה מעשה כסילות. ואת זה שהאדם יהיה כסיל, הוא עושה זאת בפקחות גדולה.
ולכן כשהאדם מתחיל ללכת בהתגברות, ולא רוצה לשמוע בקולו, הוא מוכרח להראות לאדם יותר פקחות, שהצדק הוא עמו. וכשהאדם מתגבר על טענותיו של יצה"ר, מוכרח אז היצה"ר לבוא אליו עם טענות יותר מחוכמות, ואין האדם יכול לנצח אותו אלא עם האמונה למעלה מהדעת. ולומר, אין להדעת שום ערך, אלא הוא הולך למעלה מהדעת.
אבל אם האדם מתגבר על הדעת החיצוני, שטוען טענות צודקות, הוא מרויח, שהאמונה שלו מתגדלת בכל פעם מדרגה יותר גדולה, מכפי שהיה לו טרם ביאת היצה"ר עם השכל שלו, שלא כדאי לצאת מאהבה עצמית, מסיבת שכל פעם שהדעת של היצה"ר מתגדל, אין לו ברירה אחרת, אם הוא רוצה להישאר בקדושה, אלא להמשיך על עצמו בחינת אמונה יותר גדולה. כלומר שהוא נעשה כל פעם נצרך להבורא, שיעזור לו להינצל מהרע שלו. זאת אומרת, שאל יתפלל אדם שהמחשבות זרות ימותו, אלא שיחזרו בתשובה.
וזהו דוקא ע"י זה שמקבל עזרה מלמעלה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, נמצא, שלא מבקש מה' שהמחשבות ימותו, בכדי שהוא לא יצטרך להתגבר על המחשבות, אלא שהוא יסתפק עם האמונה שיש לו בה', שכפי אמונתו שיש לו בטרם ביאת היצה"ר עם הטענות הצודקות, ושאי אפשר לתרץ אותם בלי עזרת ה', שמקבל כח ללכת למעלה מהדעת.
משא"כ אלו שלא הולכים בדרך האמת, שכל עבודה שלהם יהא בנוי על יסוד של מוחא וליבא, הם מבקשים מה' שיקח ממנו את המחשבות האלו, שלא יפריעו לו מעבודתם. נמצא, שהוא נשאר בדרגתו ואין לו מקום ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך ללכת קדימה, אלא הוא רוצה להישאר במצב הנוכחי בקביעות. ורק לזה הוא מצפה, ואין לו צורך לגדולות. והגם שהוא רוצה מדרגות יותר גבוהות משאר אנשים, זאת אומרת, אם הוא תלמיד חכם, ויודע בעצמו שיש אנשים שלא מגיעים לקרסוליו, ובודאי שגם בעבודה הוא רוצה להיות מורם מעם, ומשום זה הוא רוצה לעלות למדרגה יותר גבוהה, מכפי שהוא מרגיש שהוא נמצא במצב הנוכחי. אבל כל זה הוא רק מטעם מותרות ולא הכרחיות. ומי שמתפלל על מותרות, לא יכול להיות תפלה זו מעומק הלב, כי הוא יודע בעצמו, שמצבו לא כל כך רע. וזהו מסיבת שהוא רואה אנשים יותר גרועים ממנו, אלא רק למותרות הוא צריך. ולפי הכלל, אין אור בלי כלי, שפירושו של כלי הוא, צורך וחסרון, ולמלאות את החסרון הוא צריך. משא"כ מותרות עוד לא נקרא חסרון ברוחניות. ומסיבה זו האדם נשאר על מצבו, ואין לו שום אפשרות שיוכל לזוז ממנו.
אולם האדם שרוצה ללכת בדרך האמת, ורוצה * לעבוד בבחינת מוחא וליבא, בזמן שמגיע אליו הגוף, ומתחיל לתקוף אותו, מדוע הוא רוצה לצאת מדרך העולם, שכולם עוסקים במשפיע בעמ"נ לקבל. ואחר כל פעם שהוא מתגבר עליו, הוא בא אליו בטענות יותר חזקות, ובמצב הזה אין הוא מבקש מה', שיסיר ממנו את טענותיו. אלא שהוא מבקש מה', שעל כל אלה הטענות שהרשע טוען, שיחזור עליהם בתשובה, כלומר שהקב"ה יתן לו כח ללכת למעלה מהדעת. נמצא, זה שהוא מבקש מה' שיתן לו כח יותר גדול, אין זה מטעם מותרות, אלא פשוט שהוא רוצה להיות יהודי מאמין בה'. והוא מביא לו מחשבות, שטוען לשון הרע על דרך ה', ועל כל דבר ששייך לקדושה. היינו כל דבר שהוא רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע, תיכף בא אליו עם טענות של רשעים, המלעיגים על עובדי ה', כמו שכתוב, לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד, למה יאמרו הגוים וכו'.
אי לזאת, הסיבה שהוא רוצה כל פעם כוחות יותר גדולים מלמעלה, הוא הכרחיות, היות שהוא מבקש עזרה להינצל ממיתה, ולהכנס לחיים, כי, רשעים בחייהם נקראים מתים. והואיל שהוא רוצה עם טענותיו להכניסו במחנה של רשעים, נמצא, שהוא לא מבקש עזרה מה', שיתן לו מותרות, אלא פשוט להחיות נפשו, כלומר שלא יהיה רשע.
ובהאמור יוצא, שהאדם מרויח תמיד מהשאלות של הרשע, ע"י זה שיש לו מקום חסרון, לבקש מה' שימלא משאלות לבו לטובה, היינו שיהיה טוב ולא יהיה רע. ותפלה כזאת, הנקראת, תפלה מעומקא דליבא, מתקבל תיכף למעלה, היות שזה נקרא, תפלה דעני, כמו שכתוב בזה"ק על הכתוב, תפלה לעני כי יעטוף וכו', שאומר, שתפילת העני מאחד כל התפלות, היות שתפלתו מתקבל לפני כל התפלות. והטעם הוא צריך לומר כנ"ל, שאין זה מותרות אצלו, אלא פשוט הוא רוצה לחיות, ולא יהיה בחינת מת, כי רשעים בחייהם נקראים מתים. וזה הוא מה שכתוב, קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת. יש לפרש, שה' קרוב להושיע להם, לאלו שמבקשים שרוצים ללכת בדרך האמת, הנקראת, לשם שמים. כלומר שהם רואים שאין ביכולתם להתגבר על אהבה עצמית, ולעבוד בעמ"נ להשפיע, ומבקשים מה', שיתן להם עזרה, שיוכלו להתגבר על הגוף. זאת אומרת, מה שהם מבקשים מה', הוא רק דבר אחד, שיהיה להם היכולת לעשות משהו לשם שמים, שיוכלו לומר בפה מלא, ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, ולא לתועלת הגוף.
ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל, ג' שותפים יש באדם, הקב"ה, אביו ואמו. אביו נותן הלבן. לובן נקרא, קו ימין, שהוא בחינת לבן, כלומר שאין שם שום כתם ופגם אלא רק שלימות. אבל כנ"ל, השלימות הוא מצד החשיבות. פירוש, הגם שהוא רואה שיש לו חסרונות, ומאיפה הוא יודע זה, שיש לו חסרונות, זה באה מאמו, שנקרא, קו שמאל, כנ"ל, שהיא בחינת, שמאל דוחה, שהיא בחינת נוקבא בחינת חסרון. כשהוא מסתכל אל מצבו הרוחני, הוא רואה שאין כל הכוונות רצויות, כלומר שיהיו כולם להשפיע. אלא שהוא רואה, איך שהוא שקוע באהבה עצמית. ויותר מזה, הוא רואה שאין מציאות בידי אדם לצאת משליטה הזו, אלא רק ה' יכול להוציא מהגלות, כמו שהיה בגאולת מצרים, שכתוב, אני ה'. ודרשו חז"ל, אני ולא שליח, היינו כנ"ל, שרק הקב"ה יכול להוציא מתחת שעבוד של אהבה עצמית הנקרא, ארץ מצרים, כי ארץ מלשון, רצון. כלומר שהרצון לקבל, כל חשקו הוא למיצר להקדושה, שזה נקרא, ארץ מצרים.
ומשום זה, זאת אומרת, לאחר שהתחיל בקו ימין, שהוא שלימות. ועל זה שה' נתן לו שלימות מצד החשיבות כנ"ל, בודאי הוא צריך להודות להלל להמלך, כמו שכתוב, לפיכך אנחנו חייבים להודות לך וכו', וליתן שבח והודאה לשמך, אשרינו, מה טוב חלקינו וכו', אשרינו כשאנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וכו', (לפני קריאת שמע דקרבנות). ואח"כ עוברים לקו שמאל, שנקרא, בחינת חסרון. כלומר שנקראת אמא בחינת נקבה, שהיא מראה על חסרונות. כלומר שיעור האמיתי איך שהוא מלא דחיות מהרצון דלהשפיע, דהיינו שהוא רואה איך שכל פעם שהוא רוצה לתת כוונה דלהשפיע על המעשה, הגוף דוחה אותו, ואין בידו להתגבר עליו. ובמצב כזה יש מקום לתת תפלה שה' יעזור לו, שיהיה לו יכולת להתגבר. ואח"כ שוב חוזר לקו ימין. ואומר, שיש לו שלימות וזכיה גדולה, לכל הפחות מצד המעשה, הגם שהשרות הזאת שהוא עושה להמלך, הוא מתוך כוונת אהבה עצמית, הנקרא, שלא לשמה, מכל מקום הוא חשוב לו מאוד השרות הזו, היות על כל פנים הוא משמש את המלך מצד המעשה. ולפי שהמלך חשוב אצלו כנ"ל, הוא יכול לשמוח עם משהו אחיזה שיש לו בקדושה. נמצא, שע"י קו שמאל הוא מקבל עכשיו מקום להתגבר בבחינת הימין, ולומר שהוא שמח בזה שיכול להחשיב את האחיזה הקטנה שבקדושה שיש לו. כלומר שמטרם שבא לקו שמאל, היה חושב, שבאמת יש לו משהו שלימות, רק אין זה שלימות גמור, ממילא יש לי על מה להלל להמלך. אבל עכשיו, שהקו שמאל נתן לו להבין איך שהוא מרוחק משלימות, נמצא, שעכשיו הוא צריך להיות עצוב ולא להיות בשמחה, מכל מקום הוא מתגבר ואומר, היות שהמלך הוא חשוב מאוד, אי לזאת, אפילו שיש לי קצת אחיזה ברוחניות, גם כן חשוב אצלי.
ובהאמור יוצא, שהקו שמאל גורם לו תמיד להתבונן בגדלות וחשיבות ה', אחרת אין לו במה לשבח את המלך, כי אין לו שום דבר חשוב ברוחניות, שיהיה לו על מה לתת תודה. ולכן הקו ימין גורם לו שהקו שמאל נעשה אצלו כל פעם גדול יותר. והקו שמאל גורם לו, שהקו ימין מוכרח להתגדל, וע"י זה הקוים מתגדלים, וכשהמה באים לשיעור מסוים, עד שיהא ברור את ב' קוין האלו, שהם בהפוכים זה מזה, אז הקב"ה נותן את הנשמה, ואז הוא יוצא מהגלות, שזה נקרא, הבא לטהר מסייעין אותו, כנ"ל בדברי הזה"ק, שנותנים לו נשמה, וזהו העזרה שהוא מקבל מהקב"ה.
ועתה נבאר מה ששאלנו בענין מחצית השקל, מה זה מרמז לנו בעבודה, יש לפרש, "כי תשא את ראש", כשהאדם רוצה שיהיה בחינת ראש בקדושה ולא זנב, כמו שאנו אומרים בליל ראש השנה, "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". שזנב נקרא, שהוא בפני עצמו אין לו שום דעה, אלא הוא נמשך אחר הרבים, ואין לו שום בקורת על מה שהוא עושה, כלומר שהוא רוצה להיות עצמאי, שהוא בעצמו יבין מהו מטרת מעשיו, שבודאי לאחר העבודה מקבלים שכר. לאיזה שכר הוא מצפה שיקבל תמורת עבודתו. האם נכון מה ששמע מהמחנכים שלו, שבעת שהסבירו לו שכדאי לוותר על המנוחה, הן מנוחת הגוף והן מנוחת השכל, ולעסוק בתורה ומצות, שעל ידי זה הוא יקבל שכר, ומה זה שכר, הם נותנו לו הרבה דוגמאות של שכר שבודאי כדאי לתת יגיעה בכדי לזכות להשכר הזה. או שיש שכר יותר גבוה ונעלה, מה שהם הראו לו דוגמאות של שכר, הוא רק לפי שהוא עדין מתחיל בעבודה, ומשום זה, אם יגידו לו שיש שכר יותר גבוה ממה שאומרו לו, הוא לא יבין את טובו של שכר, זהו מפני קטנות דעתו, ולכן מוטל עליו עכשיו לעבור את הבקורת, ולראות אם באמת זה הוא השכר ששמע מהם, או שיש ללכת ולשאול, מהו באמת השכר הזה שהוא צריך לקבל תמורת עבודתו.
ועוד יותר מזה הוא רוצה עכשיו לדעת, מהו באמת היגיעה מה שהוא צריך לתת, כלומר ומהו ענין היגיעה, היינו אם מספיק המעשה לבד, בזה שהוא מקיים תורה ומצות בבחינת המעשה לבד, או שצריכים גם כן כוונה, כלומר שאני צריך לדעת לשם מה אני עושה את המעשה, ולא מטעם שאני עושה אלו מעשים, מסיבת שאני רואה שיש אחרים שעושים, והם אנשים מבחירי עם, גם אני רוצה לעשות כמוהם. אלא שאני רוצה לדעת אם יש אפשרות לדעת הכוונות של תורה ומצות, או שאין אף אחד בעולם שיהיה לו איזה מושג מהו תורה ומצות, יותר הבנה ויותר הרגשה מילדים קטנים בעת שהם נכנסים לעול תורה ומצות, כלומר הגם שהילדים נעשים אח"כ גדולים, מפורסמים בגדלות התורה, אבל זה רק בבחינת נגלית התורה, זאת אומרת, שהם יודעים יותר, איך, ובאיזה אופן, צריכה להיות מעשים הנגלים, אבל בבחינת תורה ומצות בעצם גדלותה, אין הם מוסיפים כלום. שפירוש הדבר הוא, שכל הגדלות הוא רק בבחינת חיצוניות התורה ומצות, אבל שיהיה משהו פנימיות, אין אף אחד בעולם שיהיה לו איזה מושג.
או שכן יש אנשים שנתוספו להם בענין תורה מצות מבחינת הפנימיות שיש בה. והוא רוצה גם כן לדעת את פנימיותה, כלומר מה שיש בכל מצוה ומצוה איזה כוונה מיוחדת, והיות שהוא שמע או ראה מה שכתוב בזהר הקדוש (מובא בהסולם חלק א' דף רמ"ב), וזה לשונו, המצות שבתורה נקרא בלשון הזהר בשם, תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא, אחור ובחינת השגת הדבר נקרא, פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמ"ש חז"ל (שבת פ"ח), עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע, וכשמקיימין תורה ומצות, בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצות אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף וכו'.
​ובזה יש לפרש, כי תשא את ראש בני ישראל. כלומר כשאתה תתעורר להיות בחינת ראש, ולא זנב, כנ"ל, בני ישראל שירצה להבין מהו ישר-אל לפקדיהם, פירושו, את המצות בבחינת פקודין. כנ"ל, ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם. שענין פקד, הוא בחינת חשבון ומנין לדעת כמה הוא מבין בענין כוונת תורה ומצות, ואת השיעור שהוא התקרב לה' על ידי קיום תורה ומצות. ואז הוא יכול לבוא חס ושלום לידי יאוש, ולברוח מהמלחמה, שזה נקרא, בחינת נגף, ולתקן זה ברכו את ישראל בתחילה, ואח"כ חוזרים ומבורכים את ישראל בסוף פעם שנית, ולא היה בהם נגף. כמו שכתוב (תשא דף א' ובהסולם אות ב'), וזה לשונו, בוא וראה הרי העמידו שאין ברכה עליונה שורה על דבר שנמנה וכו', ונמצא, שמתחילה מברכים את ישראל בעת קבלת הכופר וכו', ואח"כ חוזרים ומברכים את ישראל וכו'.
ובאות ג', שואל, למה עולה נגף בסיבת מנין, ומשיב, אלא משום שהברכה אינו שורה בדבר שבמנין, וכיון שנסתלק הברכה, שורה עליו הסטרא אחרא וכו'.
ויש להבין, מדוע אין הברכה שורה על דבר שבמנין, ולפי מה שהסברנו לעיל, כי ברוך מתדבק בברוך, ומשום זה כשהאדם מתחיל להכנס בקו שמאל, לעשות בקורת על עצמו, אם הוא כבר מבין הכל עם הדעת שלו, היינו אם הוא כבר מרגיש שהוא הולך קדימה בעבודה. ואם באמת יש לו אמונה ובטחון שה' יעזור לו שכן יזכה לבחינת רוחניות, ולא ישאר בשפלותו, ובעת הבקורת באים לו מחשבות וחשבונות הפוכים ממה שהוא היה רוצה לראות, היינו בעת שמתחיל לחשוב את הכדאיות העבודה שהוא השקיע, בכדי שיזכה למשהו רוחניות, ואם הוא הולך על דרך האמת, אז הוא מסוגל לראות יותר האמת משאר אנשים, ורואה אז את מצבו האמיתי, איך שהוא באמת רחוק מקדושה, ומתחיל לחשוב על בחינת תהו על הראשונות, כלומר שהשקיע עבודה בחנם, כי הוא רואה עכשיו לפי שכלו, שחבל שבזבז זמנו בחנם, זאת אומרת, היות שמטרם שהתחיל ללכת בדרך האמת, היה לו מחשבות יותר טובות על רוחניות, ולא היה לו כל כך מגושם, שפירושו, שלא הרגיש כל כך טעם טוב בדברים גשמיים, משא"כ עתה כשהתחיל בעבודה דלהשפיע, הוא קבל יותר תאוה לתאוות גשמיות, מסיבת שהוא מרגיש בהם יותר טעם של תענוג. נמצא, לפי החשבון זה, הוא תוהה על הראשונות, היינו כי יש לו עכשיו חרטה גדולה על עבודה זו של עתה, הנקרא להשפיע, כלומר מכלל עבודה הקודמת יצא, היינו שהיה לו סיפוק מהמעשה, והיה מרגיש שהוא שלם בתכלית הפשיטות, כי ידע שעיקר הוא המעשה, ועל הכוונה לא צריכים לחשוב, ויש לו סיוע מאמר חז"ל שאמרו, כי לא מדרש עיקר אלא המעשה, ובבחינת המעשה הוא היה בשלימות, וממילא היה עושה הכל בשמחה, כי היה מרגיש בעצמו שהוא איש שלם, ואם הקב"ה ירצה להעניש אותו, הוא מבין שיכול להיות שמגיע לו עונש, מטעם שלא השקיע הרבה כוחות במצות הוכח תוכיח אמתך, כשארז"ל, וכל שיש בידו למחות ואינו מוחה, נענש עליו, (שבת נ"ד:), ורק בזה הוא מרגיש שנתעצל במצוה זו. וכך היה חושב תמיד, משא"כ עכשיו שהתחיל לעבוד על דרך בעמ"נ להשפיע, הוא רואה עכשיו את הרע שיש בו עכשיו יותר מתמיד, ולפי זה, מה לו עוד להמשיך בדרך זה, ומשום זה הוא נמצא עתה בבחינת ארור, ואין ארור מתדבק בברוך, נמצא, שהוא עכשיו בבחינת מת, מטעם שהוא נפרד מחיי החיים, וזה בחינת מיתה כנ"ל, הנקרא, נגף.
ובזה יש לפרש את הסיבה, שדבר שבמנין, אינו שורה שם ברכה, "וכיון שנסתלק הברכה, שורה עליו הסטרא אחרא, והוא יכול להזיק". כי דבר שבמנין נקרא, מה שהאדם מתחיל לספור את הרווחים מה שהרויח ברוחניות, אז הוא רואה להיפך, ומרגיש עצמו שיש לו רק הפסדות, כנ"ל שהסטרא אחרא מביא לו תמיד הוכחות, שיותר כדאי לו שיברח מהמערכה, חבל על כל יום שהוא השקיע בו כוחות בחנם, כי לא בשבילו הדרך הזה. נמצא לפי זה, שאין האדם מסוגל לעשות משהו על דרך הנכונה. נמצא, שבקו שמאל הנקרא, מנין, יש סכנה של מיתה, כנ"ל.
ואם ללכת בקו אחד, כלומר ללכת בדרך שהיה הולך מטרם שבחר לעצמו לעבוד בעמ"נ להשפיע, שהיה יודע שלא צריכים רק מעשים בלי כוונות, כי לא דורשים מלמעלה מכל אדם שיעבוד עם כוונות, אלא אם הוא יכול לקיים מעשה המצות, זהו ממש שלימות עבורו, ואין עליו לחשוב על כוונות. אבל מזה לא יבוא אף פעם להאמת, כי האמת הוא, שכל מעשה צריך להיות לשם שמים.
וכמו"כ במצב של מנין, שהולך לעשות חשבון, אם הוא הרויח מהיגיעה שנתן בעבודת ה' עד עכשיו, ורוצה לראות את האמת, יש כאן סכנה גדולה, כי בעת שהוא רואה שאין לו התקדמות בעבודה, אז יכול לבוא לידי נסיגה מהעבודה, ויבוא לידי מצב הנקרא, תוהה על הראשונות.
ומשום זה אומר הזהר הקדוש, ששם היה התיקון, "כי לא עשו חשבון עד שנתקבץ כל הכופר ההוא, והוא עלה לחשבון, ונמצא שמתחילה מברכים את ישראל בעת קבלת הכופר, ואח"כ חוזרים ומברכים את ישראל, ונמצא, שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם נגף", עכ"ל.
ובהאמור בדברי הזהר הקדוש, נבין את העצה שיש לנו לתת בעת שרוצים ללכת בדרך לזכות לדביקות ה', ולפי הכלל, שאין אור בלי כלי, מטעם שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון נקרא, צורך, והצורך צריך להיות מעומק הלב, שירגיש את הדבר שחסר לו בבחינת הכרחיות ולא מטעם מותרות, ובזמן שהאדם מרגיש חסרון, הוא בבחינת ארור, ואין ארור מתדבק בברוך, ולהיות בבחינת ברוך, האדם מרגיש שיש לו שלימות, ואין לו שום חסרון, אחרת לא נקרא, שלם. ואם בשלימות ואין לו חסרון, נמצא, שאין לו צורך, הנקרא, כלי, שה' ימלא את הצורך שלו.
ועל זה באה התשובה, שהיו מברכים את ישראל לפני המנין ולאחר המנין, ומשום זה כבר לא היה מקום שיהיה נגף בישראל. וענינו הוא, שענין ברכה, פירושו, שסדר כניסת האדם לעבודה הוא מתחיל בימין, היינו שהוא צריך להחשיב את ענין השרות שנותן לה', בזה שהוא מקיים מצות ה', ולפי מה דמשער בלבו את גדלות ה', בשיעור הזה הוא שש ושמח בזה שזכה לעשות את אשר צוה ה', וענין זה, לכבד את הגדול, זה יש בטבע שלנו, שאנו רואים שלכבוד גדול יחשב, אם יש למי שהוא איזה גדול הדור שמקובל בעיני הבריות לאדם חשוב, כולם רוצים לשמש אותו, כידוע. אבל ענין השביעות רצון בשימוש, תלוי בגדלות וחשיבות שהעולם מעריצים את הגדול הזה, ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם מרגיש ומצייר לעצמו, שהוא משמש את ה', הוא מרגיש עצמו לברוך, ואז בא הכלל, שברוך מתדבק בברוך, נמצא, שבמצב הזה האדם מרגיש עצמו למאושר בעולם, ואז הזמן שאדם צריך להודות לה', בזה שנתן לו קצת שרות ששרת אותו. נמצא, שבמצב הזה הוא דבק בה' מטעם שיש בו ענין של שמחה, כמו שאמרו חז"ל, אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. אבל יחד עם זה, אין לו עוד כלי שיהיה לו חסרון שה' יקרב אותו באמת, היינו שכל כוונתו יהיה אך ורק להשפיע, הנקרא, לשמה, ובכדי להגיע לשמה, האדם צריך לראות שיהיה לו רצון וצורך, ובקו ימין שהוא מרגיש שלימות, אין מקום לחסרון.
אי לזאת, הוא צריך לעבור לקו שמאל הנקרא, מנין וחשבון, לראות בעיני השכל שלו אם באמת הוא רוצה להיות עובד ה', ולא עובד את עצמו, כלומר כל מה שהוא עושה, אין לו מחשבה אחרת אלא לתועלת עצמו, אז הוא רואה את האמת, כנ"ל, שמאל דוחה, שהוא רואה איך שאין ביכולתו לעשות שום דבר לשם שמים, ולפי ערך שהרגיש שלימות בימין, והיה מרגיש עצמו בטוב, והיה שש ושמח בזה שהוא משרת את ה', בשיעור זה הוא מרגיש עצמו ברע, כשרואה שהוא במצב התרחקות מעבודת ה', זאת אומרת, שעכשיו הכל שחור, עד שאין הוא רואה מקום תקוה לצאת משליטה זו, אז יש לו מקום לתפלה, ואז הוא במצב שנקרא, ארור, ונקרא, מת ונקרא, רשע, שהרי הוא רואה שאין הוא מסוגל לעבוד לתועלת ה'.
ובכדי שלא יהיה נגף כנ"ל, כי בדבר שבמנין, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הוא מוציא תמיד חסרונות, הוא מוכרח לעבור לקו ימין, ואז הוא צריך להתגברות יתירה בגדלות ה', שיהיה יכולת בידו לומר, שאני שמח בזה שיש לו קצת אחיזה בעבודת ה', היות שזה דבר חשוב מאוד לשמש את המלך, ומשום זה אפילו שהיא אחיזה קטנה ביותר, מכל מקום מצד החשיבות, אצלי לדבר גדול יחשב, וזהו שנעשה עכשיו את האחיזה בקדושה יותר קטנה, הוא מצד הקו שמאל, שראה איך שהוא בתכלית השפלות, ולכן קשה לו עכשיו לומר ההיפך, שיש לו שלימות, אלא האמת הוא, בזה שאומר שיש לו שלימות הוא רק מטעם החשיבות של גדלות המלך, ולפי הכלל, כל דבר שהוא חשוב ביותר באיכות, אפילו כמות קטנה מהאיכות המשובח, חשוב יותר מכמות גדולה מאיכות קטנה.
נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח להגדיל הימין מבחינת למעלה מהדעת, ולומר תמיד, שעד כמה שהוא משער גדלות וחשיבות ה', ושכדאי לומר, תודה רבה, על כמות קטנה, הוא צריך עוד יותר להלל ולשבח את המלך בזה שנתן לו קצת שירות לשרת אותו. כמ"ש (בנשמת כל חי), אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו וכו'.
נמצא, שעל ידי זה שחוזר לקו ימין, ששם העבודה בבחינת השלימות, הנקרא, בחינת ברוך, ואח"כ חוזר עוד הפעם לבחינת מנין וחשבון, ואח"כ חזרה למעלה מהדעת, ששם אין מקום לחשבון בבחינת השכל. זה נקרא, שהיה ברכה לפני המנין וברכה לאחר המנין, וזהו תיקון שלא יהיה בהם נגף, שהוא לא ישאר בבחינת השפלות, ויבוא לידי יאוש ויברח מהמערכה לעולמים.
וזה ענין, מחצית השקל בשקל הקודש, שפירושו, שהעבודת הקודש שישקול את העבודה, שיתן מחצית העבודה, הנקרא בחינת ימין, שהוא בחינת ברוך כופר לה', שיגיד שעכשיו אני עובד כולו לה', ואין בי שום חסרון, וממילא אני יכול לתת שבח והודיה לה', ואני מרגיש עצמי, לברוך הדבוק בברוך. וזה הכופר שלא ישאר בשפלות של השמאל, הנקרא, בחינת ארור, ובחינת פירוד מה'.
ומחצית עבודה השניה יהיה בבחינת שמאל, וזה באופן כמו שהזהר הקדוש אומר, שצריך להיות ברכה לפני המנין, היינו מטרם שהולך בקו שמאל הנקרא, מנין, הוא צריך להיות בבחינת ימין הנקרא, ברוך. ולאח"כ חוזר חלילה, וממילא לא יהיה נגף בפקוד אותם, היינו בזמן שירצה לזכות שהמצות יהיה לו בבחינת תרי"ג פקודין, כנ"ל.
וזה שכתוב, העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט ממחצית השקל. עשיר נקרא, בחינת ימין, שהולך בדרך השלימות ולא חסר לו שום דבר, אלא כמה שיש לו הוא שש ושמח, לכן נקרא, עשיר, לא ירבה ממחצית השקל, היינו שלא ילך בדרך הימין כל הזמן, אלא כנ"ל, שצריך לעבור לבחינת שמאל הנקרא, מנין וחשבון. והדל לא ימעיט, דל נקרא, שאין לו שום דבר, כי בזמן שמתחיל למנות ולעשות חשבון על עבודתו, אם הוא לתועלת ה' או לתועלת עצמו, אז הוא רואה איך שאין לו שום דבר שיהיה בידו לומר, שהוא עושה זה לשם שמים, לכן נקרא, דל, לא ימעיט הרבה יותר ממחצית, היינו שצריך לעבור לבחינת ימין, שהוא בחינת ברכה ושלמות. אלא שהעבודה צריך להיות מאוזן, שיהיה ב' קוים אלו שוים, בכדי שכל אחד מהם מגדיל את השני.
וזה שכתוב, "לכפר על נפשותיכם", שדוקא על ידי ב' אלו שהם הפוכים זה לזה, תצא הכפרה, שהנפש תצא משליטת הגלות, שהאומות העולם שולטים על ישראל עם הכח של אהבה עצמית, ועל ידי זה יזכו לבחינת ראש דקדושה, ולא יהיו בחינת זנב, כנ"ל.
וזה שכתוב, ג' שותפים יש באדם וכו', אביו מזריע לובן, היינו מצד ימין הנקרא, אביו, זכר, שזכר נקרא, שלימות, ושלימות נקרא, לבן בלי שום לכלוך, ואמא הנקראת נוקבא, מזרעת אודם, שכאן רואים שהוא מקום סכנה, וצריכים לתקן, ואח"כ הקב"ה נותן נשמה, היות שמב' קוים הנ"ל יוצא כלי הראוי שישפע שם שפע, שאז יכולים לומר שהוא נקרא, הבא לטהר, וזהו לאחר שהוא הולך על ב' קוים הנ"ל, ואח"כ מסייעין אותו, שנותנים לו נשמה כמ"ש בזה"ק, שאומר במה מסייעין אותו בנשמתא קדישא.