תוכן

תש"ן מאמר כ
הנה הכתוב אומר, כי תשא את ראש בני ישראל וכו', ונתנו איש כופר נפשו לה', ולא יהיה בהם נגף בפקוד אתם, זה יתנו כל העובר על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש וכו', העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה', לכפר על נפשותיכם.
ויש להבין על דרך העבודה, מה מרמז לנו דוקא מחצית השקל, ולא רבע, או ג' חלקי שקל, שכל הענין הוא, בכדי לדעת את המנין של ישראל. אם כן מה מרמז לנו דוקא מחצית. וכמו כן, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, למה לי זה להשמיענו, כי אפילו ילד קטן מבין, אם ניקח ממי שהוא פחות או יותר, לא נדע את המנין של ישראל. וגם מהו הפירוש, ולא יהיה בהם נגף.
ידוע שמטרת בריאת העולם היה, בשביל שרצונו להטיב לנבראיו. אלא בכדי שההטבה הזו יהיה בה שלימות, היינו שלא יהיה בה בחינת בושה בעת קבלת הטוב ועונג, נעשה תיקון המכונה, צמצום והסתר. זאת אומרת, שמטרם שהאדם יכול לכוון את המעשים שלו, שיהיו בע"מ להשפיע, לא ירגישו את הטוב ועונג, אלא בזמן שיתעסקו בתו"מ בע"מ שיהיה מזה הנאה להבורא. ואח"כ שכבר יהיה להם כלים דהשפעה, אז מתגלה את הטוב ועונג אשר ישנו בבחינת פקדון בתו"מ. ומקבלים אז הטוב ועונג מה שהיה במחשבת הבריאה, שבגלל זה ברא את העולם.
והיות שהאדם נברא מצד הטבע, שישתוקק אך ורק לתועלת עצמו, אם כן מאין יכול האדם לעבוד על הכוונה להשפיע להבורא, שזה נקרא, שהאדם יתיגע עצמו בכל מיני עבודות בכדי שהבורא יהנה מזה. כי אז הגוף שואל, מה יהיה לך מזה שהבורא יהנה. הלא אתה צריך לעשות מעשים שאתה תהנה. ומה פתאום אמרו לנו רז"ל, כל מעשיך יהיו לשם שמים. איך יכולים לעשות דבר נגד הטבע. ועוד שואל הגוף, ומאי איכפת ליה להבורא, שהנבראים כן יעשו לטובת עצמם, כלומר שהם כן יהנו, הלא הרצון שלו להטיב לנבראיו. נמצא, מצד אחד ניתן להאדם להנות מהחיים, היינו שיעבוד לטובת עצמו, שזהו טבעי, ומצד השני, אומרים שאין האדם צריך ללכת לפי הטבע שבו נולד, אלא צריך לעבוד לתועלת הבורא. ועד כמה שנותנים להבין בכמה מיני תירוצים, אין הגוף יכול להבין את זה. הגם לפעמים הגוף מסכים שכן כדאי לעבוד לתועלת הבורא, אבל כשבא לכלל מעשה, היינו שעומד לפניו דבר שהגוף יהנה, והוא צריך לוותר על זה מטעם שלא יהיה מזה שום תועלת, עבור הבורא, אז הגוף בוחר תועלת עצמו ומוותר על תועלת הבורא.
לכן יוצא לנו ב' דברים, א' היות שצריכים להאמין בדברי רז"ל, שצריכים לעשות הכל לשם שמים, הגם שהגוף לא מבין את זה אחרי כל ההסברים שנותנים לו, לכן אמרו רז"ל, וכן פסק הרמב"ם למעשה (הלכות תשובה פרק י'), וזה לשונו, לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, עכ"ל. ונשאלת השאלה, מהו, עד שתרבה חכמה יתירה. כלומר מהו שנקרא, חכמה, ומהו חכמה יתירה, שנדע להבחין, מתי כבר מותר לו לגלות את רז זה מעט מעט.
אלא תחילת עבודת האדם, בזמן שמתחיל בעבודה, מוכרחים לדבר להגוף, שכדאי לוותר על תענוגים גשמיים, שהם רק בחינת נהירו דקיק בערך הטוב ועונג שישנו בתו"מ. נמצא, בשיעור שהוא מאמין, והאמונה מאירה לו, אז הגוף מסכים להחליף תענוג קטן על תענוג גדול. כמו בגשמיות, שהאדם נותן את היגיעה שלו, מה שרכש שכר עבור יגיעתו, ונותן זה בכדי להשיג מזונות לפרנסת ביתו, היות שיש לו יותר הנאה מזה שקונה מצרכים עבור ביתו, מהכסף שרכש ע"י היגיעה. וכמו כן בשיעור שהאמונה מאירה לו ומרגיש שיהיה לו תענוג יותר גדול ע"י התעסקותו בתו"מ, אז הוא מסוגל לוותר על תענוגים גשמיים בכדי להשיג תענוגים יותר גדולים. אבל יש לפעמים, שהאדם מקבל ירידה בהאמונה, שיקבל שכר. אז בטח קשה לו לוותר על תענוגים גשמיים. אולם אם הוא שומר את עצמו, והוא נמצא בסביבה טובה, אין הגוף מתנגד לעבודה זו, היות שאין זה נקרא, נגד הטבע, היות שהוא אומר, שהוא יקבל שכר יותר גדולה, היינו הנאה יותר גדולה מזה שמקיים תו"מ. נמצא, שהסיבה הזה היא סיבה חזקה שיכול לחייב את האדם לוותר על תענוגים גשמיים מה שהתורה אסרה. והכל בכדי לקבל תענוגים יותר גדולים.
ב' היות שהאדם צריך להגיע, "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו נגד הטבע, וזה הוא מטעם תיקון הבריאה, שהוא, שהנבראים יוכלו לקבל את הטוב ועונג בלי בחינת בושה. אז ניתן תיקון, שהאדם צריך לכוון, שכל מה שהוא נהנה, הוא רק מטעם תועלת הבורא. כלומר שהבורא נהנה מזה שהנבראים נהנים, כי זה היה מטרת הבריאה. אולם לפעמים הגוף מרגיש, שאי אפשר להיות, שבאותו שכל והבנה שהיה לו בעת שהתחיל לעבוד עבודת הקודש, באותו שכל הוא נמצא כל הזמן, ואין לו שום התקדמות, אלא מבחינת הכמות לבד. וכשהוא מתחיל לשאול שאלות בענין זה, זה נקרא מה ששאלנו, מהו חכמה, ומהו חכמה יתירה. חכמה נקרא, שהוא כבר מקיים תו"מ. וחכמה יתירה נקרא, שהוא רוצה להבין את הענין של תורה מצות, לאיזה מצב זה צריך להביא את האדם, שזה נקרא, כוונה, שהוא לכוון עם עשיית תו"מ, שזה צריך להביאו לאיזה מדרגה. וזה נקרא, חכמה יתירה. ואז מתחילים לגלות לו את רז זה, היינו מהו עבודה לשמה. כלומר שמתחילים לתת להבין, שצריכים לעבוד, "שלא על מנת לקבל פרס", אלא רק הכל לתועלת הבורא.
ובזמן שהשיג חכמה יתירה, היינו שמתחיל להבין, שתו"מ בטח יש בזה דבר, שעל זה נאמר, "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", אלא שיש על זה ענין של הסתרה, אז אומרים לו שזה נכון, יש על זה הסתר מטעם תיקון. כי תכלית הוא, שהאדם צריך להגיע לדביקות ה'. וזה משיגים ע"י השתוות הצורה הנקרא, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע. וכאן מתחיל האדם להיות עובד ה', שבעבודה פירושו, עובד ה', כלומר שעובד עבור תועלת ה' ולא לתועלת עצמו. אז העבודה שהוא עובד, היינו זה שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, הוא ההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בגלות תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו. ואין לו שום תקוה לצאת מגלות הזה, כי אם לרחמי שמים הוא צריך. היינו שה' בעצמו יוציאו מהגלות, כמו שהיה במצרים, שכתוב (בהגדה), "ויוציאנו ה' ממצרים, לא ע"י מלאך וכו', אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו". אולם זה שהאדם מרגיש שהוא בגלות תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם יכול להרגיש זה בפעם אחת, היינו בעת שמתחיל לעבוד לצאת משליטתו. אלא הכלי הזה הנקרא, חסרון, היינו חסרון כח להתגבר על הכלי קבלה שלו, אין האדם קונה בפעם אחת, אלא לזה צריכים זמן ויגיעה. שאז ע"י רבוי זמן, יש מקום להאדם שירגיש, שאין זה בידו לצאת בעצמו, אלא הזמן גורם להאדם צורך ויסורים, להרגיש, איך היה טוב לו, אם היה בידו לצאת מהגלות, ורע, כשהוא נמצא בגלות. ומטעם זה ניתן להאדם עליות וירידות. והאדם צריך להאמין, שבין העליות ובין הירידות, באות לו מלמעלה. ויחד עם זה, האדם בעת העבודה, הוא צריך לומר, "אם אין אני לי, מי לי". ובזמן שהאדם בא לידי מצב שהחסרון שלו כבר חסרון שלם, זה נקרא, שכבר יש לו כלי לקבל מלוי, למלאות את חסרונו. אז בא הזמן, שהעליון ממלא את הכלי שלו.
ידוע שאין אור בלי כלי, כמו שאין מלוי בלי חסרון. לפי זה יוצא, שדבר שלם נקרא, אור וכלי, שהם מתחלקים לב' חצאים, חציה הא' הוא הכלי, היינו החסרון. וחציה הב' הוא האור, היינו המלוי. נמצא לפי זה, כשהאדם מתפלל לה' שימלא את חסרונו, זה נקרא, מחצה, היינו עשיית חסרון שהוא הכלי, שה' ימלא את חסרונו. וזהו כמו שאמרו רז"ל (ויקרא רבה י', ה'), "תפלה עשתה מחצה", שיש לפרש, תפלה, זה שהאדם מתפלל לה' שימלא לו מה שחסר לו, כבר נקרא זה, מחצה, היינו מחצה הא' שהוא ביד האדם, וחציה הב' הוא ביד הקב"ה, כלומר שה' צריך לתת את האור, אז יהיה דבר שלם.
אולם אור וכלי, יש בזה הרבה פירושים. ואם לתת גדר מה זה כלי, יכולים לומר, חסרון, ולא חשוב מה שחסר. לדוגמא, יש לפעמים שהאדם מרגיש שחסר לו כלי לקבל שפע, היות שאין השפע יכול להגיע בכלי שאינו יכול לכוון בע"מ להשפיע. והיות שהוא מרגיש שנמצא תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, נמצא לפי זה, שחסר לו כלי שיוכל לקבל שפע. נמצא, שהוא לא מתפלל שיתנו לו שפע, אלא שהוא מתפלל שיתנו לו כלי הנקרא, רצון להשפיע. נמצא, שתפלה עשתה מחצה, יהיה הפירוש כאן, שהתפלה עשתה מחצית כלי, וה' צריך לתת חציה הב' של הכלי. נמצא, ששני החצאים האלו הם באמת כלי שלם ולא אור. ומצד השני צריכים לומר, שהחסרון הוא ביד האדם, שזה נקרא, מחצית הא' של הכלי. ומילוי של הכלי, היינו שיהיה לו הרצון להשפיע, שזה נקרא, חציה הב' של הכלי, נבחן לאור, מטעם שהרצון להשפיע מה שהעליון נותן לו, הוא מילוי על חסרון, וכל מילוי נקרא אור, לגבי חסרון.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מרמז לנו מחצית השקל, שהתורה אמרה דוקא מחצית, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. והענין הוא, שיש לפרש את הכתוב, "כי תשא את ראש בני ישראל", כי ענין ראש, יש לפרש, בחינה, כמו שכתוב, יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב. כלומר שיהיו בחינת ישראל, שהם אותיות לי-ראש. וזהו, ונתנו איש כופר נפשו. היינו שהאדם צריך לצאת מהגלות, שזה נקרא, כופר נפשו מיד הס"א. לכן כתוב, "זה יתנו כל העובר על הפקודים". פירוש, אלו שמרגישים שהם עוברים על פקודי התורה, מסיבת שהם מונחים תחת שליטת הרצון לקבל. מחצית השקל, היינו כנ"ל שהם צריכים לתת תפלה, שה' יוציא אותם מהגלות. ותפלה עשתה מחצה, היינו שהכלי והרצון להדבר זה נקרא, מחצית, כנ"ל, שע"י זה יהיה להם דבר שלם, היינו שיזכו לשקל הקודש, כלומר שיהיה להם בחינת חצי שקל, שהוא הכלי, ועל זה נותן ה' את האור, שאז כבר נקרא, דבר שלם. וזה שכתוב, "זה יתנו כל העובר על הפקודים". היינו אלו שמרגישים בעצמם שהם עוברים על פקודי התורה, ורוצים לתת כופר נפשם בכדי שהנפש שלהם יכנס לקדושה, היינו שיהיה להם כח לעשות הכל לשם שמים, עליהם לתת "מחצית השקל". היינו כנ"ל תפלה, כלומר שהם צריכים לתת תפלה, ולא לזוז מלהתפלל עד שיהיה שיעור שלם של חסרון ורצון לצאת מהגלות, מה שהם מונחים תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, שע"י זה שהם יתנו את המחצית שלהם, אז הם יזכו "בשקל הקודש", שמחצית השני שהוא המילוי של התפלה, יהיה ביחד שקל הקודש, היינו שיהיה שקל אחד שלם של קדושה.
ובזה נבין מה ששאלנו, מה משמיענו בזה שאומר, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. הלא ילד קטן מבין, אם רוצים לדעת מנין של איזה דבר, בטח שכל אחד ואחד צריך לתת אותה סכום. ויש לפרש זה על דרך העבודה, שהתורה משמיענו כאן דבר גדול, שצריכים לדעת, אצל הקב"ה קטן וגדול שוים, כמו שכתוב (ב-כל מאמינים), "השוה ומשוה קטן וגדול". שענין הוא פירושו, שהאדם חושב את עצמו שהוא עשיר במעשים טובים, לכן מגיע לו שה' צריך לעזור לו, ואין הוא צריך להתפלל כל כך זמן, שה' ימלא חסרונו. לכן אם הוא כבר התפלל, וכפי ערך מעלותיו שיש לו, אז הקב"ה היה צריך תיכף לתת את מבוקשו. ואם אין הקב"ה עוזר לו תיכף כפי הבנתו, אז הוא מפסיק מלהתפלל, ואומר, שאר אנשים, שהם למטה מערכו, הם צריכים לתת הרבה תפלות, שה' יעזור להם. לכן הוא בורח מהמערכה. לכן כתוב, "העשיר לא ירבה", שפירוש יהיה, שהעשיר לא יחשוב שהוא מרבה בתפלה יותר מדאי, לפי הבנתו. אלא שיש שיעור מסוים בהחסרון וצורך, שדוקא ע"י זה שהאדם מרבה בתפלה, הוא מקבל חסרון יותר גדול מכפי שיש לו. זאת אומרת, היות שאור גדול צריך חסרון גדול, היינו שיהיה לו הרגשת החסרון, בזה שנמצא בגלות תחת שליטת הרצון לקבל ולא יכול לצאת. וכל זמן שאין לו יסורים אמיתיים, עדיין לא נקרא, חסרון אמיתי, שיהא זה נקרא תפלה, שיהא נחשב למחצית השקל. שצריכים לדעת, כי בענין עבודה נקרא תפלה, חסרון, כלומר, מה שהאדם מרגיש בלבו, שחסר לו, זה נקרא, תפלה, ולא מה שהוא אומר בפה, כי זה משרז"ל, שתפלה היא עבודה שבלב, היינו מה שהלב מרגיש שחסר לו. וכפי שלבו מרגיש חסרון ממה שאין לו, בזה מודדים את גודל התפלה. וענין שקל, פירשו בזה"ק, שהוא ענין משקל מאזנים, ששוקלים את החסרונות והמילואים, היות שהם נחשבים לאור וכלי. לכן אין האור יכול לבוא אלא אל הכלי המתאים לו, היות שהחסרון להמילוי היא בלב. לכן גם האור בא להרגשת הלב, ואין לו שום שייכות מה שהפה מדבר בעת שהוא מתפלל. נמצא, שע"י זה שהאדם יתן את המחצית שלו בתפלה, שהרגשת חסרון בלב, אז הבורא נותן את האור שהוא קדושה. ומשניהם, היינו מהחסרון והאור, יהיה שקל אחד קודש. וזה שכתוב, מחצית השקל, כי אז אין עדיין המחצית הזה קודש. אלא בזמן שהבורא יתן לו האור, מבחינת המאור שבה מחזירו למוטב, אז מב' החצאים שקל קודש. וזה שכתוב, בשקל הקודש.
ובהאמור נבין מה שכתוב, "והדל לא ימעיט". היינו מי שמרגיש עצמו שהוא דל בכשרון ובמדות טובות, והוא דל בבחינת שהוא חלש אופי, לכן כשהוא מתפלל שה' יעזור לו, ושיתן לו הכח שיוכל להתגבר על הרע שבו, ושיהיה לו כח לעבוד בע"מ להשפיע, לכן הוא דן את הבורא לכף זכות, בזה שהבורא לא מקבל את תפלתו, שזהו מחמת שהוא דל. אם כן מה עליו לעשות, אלא לברוח מן המערכה, ולומר שזה הדרך הוא רק בשביל עשירים. על זה מזהיר לנו הכתוב, הדל לא ימעיט, היינו כנ"ל, שענין, "ונתנו איש כופר נפשו", לצאת מהגלות ולזכות לגאולה, אצל הבורא כולם שוים, כנ"ל, כמו שכתוב, "וכל מאמינים שהוא רך לרצות, השוה ומשוה קטן וגדול". כלומר לגבי הבורא אין שום הפליה, אלא הוא עונה לכולם. אלא שכולם צריכים לבוא לידי הרגש חסרון, לדעת מה שחסר להם, ולהתפלל על זה. והתפלה בעצמה מגדיל את החסרון והכאב, בזה שהוא מרוחק מהבורא. וכשאדם מגלה כל התפלות מה שצריך לגלות, אז הוא מקבל את, חציה השניה של השקל, שאז כבר כולו קודש, כמו שכתוב, בשקל הקודש. ואז לא יהיה בהם נגף, שפירושו, היות שרשעים בחייהם נקראים, מתים, כמובא בתע"ס, שהטעם הוא משום הרצון לקבל, שהוא בשינוי צורה מהבורא, ושנוי צורה עושה פירוד. לכן הם נפרדים מחיי החיים. לכן הם נקראים, מתים. נמצא, שע"י התפלה שהוא מחצית השקל מה שהאדם צריך לתת, ואם הנתינה יהיה בשלימות, אז הבורא נותן חציה השניה, היינו האור, שע"י זה האדם כבר יכול לעבוד בע"מ להשפיע, שזה נבחן, שזוכה לדביקות ה' להדבק בחיי החיים.
ובהאמור יוצא, שיש ב' אופנים, שהם גורמים שהאדם יברח מהמערכה, בזמן שאפילו הוא נכנס להעבודה לזכות להיות דבוק בה'. כי לאחר שהאדם מתחיל ללכת בדרך האמת, אז מגלים מלמעלה את שפלותו, היינו שכל מה שהוא מתגבר ביותר, הוא מקבל מלמעלה ענין של הכבדת לב, מטעם כמו שכתוב, "למען שתי אתתי אלה בקרבו", שפירושו, שע"י זה יהיה מקום להתגלות את אור התורה, הנקרא, אותיות, שזה מחזירו למוטב. כלומר שאין אור בלי כלי, לכן ע"י הכבדת הלב מתגלה החסרון כל צרכו. ושיעור שהוא כבר כל צרכו, זה ה' יודע, מתי שהכלי נגמר.
לכן לפעמים אדם בורח מהמערכה, בזמן שהוא רואה שהוא כבר התפלל הרבה לפי דעתו, וה' לא שם לב אליו. אז לפעמים האדם דן את הבורא לכף זכות, זה שאין ה' פונה לתפלתו. ואומר, שזה מטעם שהוא דל אופי בכל המובנים, הן בכשרון והן במדות, וכדומה. ועל זה נאמר, והדל לא ימעיט, שפירושו, שהאדם לא ימעט את עצמו, ולומר, שאין ה' יכול לעזור לאיש שפל כמוהו, כי על זה נאמר, רם ה' ושפל יראה וכו'. ולפעמים אדם עוזב את המערכה, מטעם שהוא יודע שהוא עשיר, היינו יש לו הרבה תורה, הרבה מעשים טובים, והוא יודע שהוא מרים מעם. א"כ כשהוא מבקש מה', שיעזור שיהיה בידו כח לעשות הכל בע"מ להשפיע, ומדוע ה' לא פונה אליו, כי הוא יודע שכבר נתן הרבה תפלות על זה, לכן הוא אומר, שה' לא רוצה לענות לו, לכן הוא בורח. אלא, על האדם תמיד להתגבר.