תוכן

תשמ"ט מאמר ד
בזה"ק נח (דף נ"ד, ובהסולם אות קמ"ח) מפרש את הכתוב, ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ, וז"ל, ר"י פתח, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל וכו', ושואל, וכי במקום אחר לא רבו בני ישראל את ה' וכו', ומשיב, אלא אלו היו מי מריבה ודאי, שנתנו כח וגבורה לבעל הדין להתחזק, משום שיש מים מתוקים, ויש מים מרורים, שה"ס הקדושה והלעומת דקו ימין, ויש מים צלולים, ויש מים עכורים, שה"ס הקדושה, והלעומת של קו שמאל, יש מים שלום, ויש מי מריבה, שה"ס הקדושה, והלעומת של קו האמצעי, ועל כן אומר הכתוב, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל את ה', להורות שהוא הלעומת של קו אמצעי, כי המשיכו עליהם את מי, שלא היו צריכים להמשיך, דהיינו הלעומת הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו, וז"ש ויקדש בם, עכ"ל.
ויש להבין את ענין ג' מיני מים, שאומר, שהם נגד ג' קוים, מהו הענין בדרך העבודה, בטח שהזה"ק מדבר ממדרגות עליונות, ששם שייך ענין ג' מיני שפע, המתגלים בג' אופנים, ומה יש לנו ללמוד מזה בדרך העבודה.
קודם כל אנו צריכים לדעת, מה זה מבול מים בעבודה, שהמבול הזה היה המחבל, אשר וימח את כל היקום, ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, אז הגוף טוען, מה העבודה הזאת לכם, איזה הגיון יש בזה, שאתה לא רוצה לעבוד לתועלת עצמו, הלא אתה צריך לדאוג, שאתה תהנה מהחיים, ולהשפיע נקרא, שאתה תעבוד לא בשבילך, איזה תועלת יצמח לך מזה שאתה עובד, שהבורא יהנה, מזה שאתה מקיים את התורה ומצות שלו, אשר צוה לנו ע"י משרע"ה, האם יתן לך שכר תמורת עבודתך, כלומר שאתה מתיגע בתורה ומצות, על זה אתה עונה לי, שאתה רוצה לעבוד בלי שכר, איך אפשר להבין דבר כזה, לעבוד בלי שכר, הלא הוא נגד ההגיון, הלא הטבע שבו נולדנו, הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, ואם אנו מתיגעים באיזה דבר, בטח שאנחנו מקבל הנאה ותענוג תמורת היגיעה, א"כ הרי זהו נגד הטבע שלנו, וזה נקרא טענת מה.
אולם יש עוד טענה, שהגוף מתנגד לעבודת ה', בזמן שהאדם אומר להגוף, שאנו צריכים להאמין בה', שהוא המשגיח ומנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, אז בא להאדם הגוף, וטוען טענת פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", כלומר, שקשה לו להאמין בה', זאת אומרת, הוא אומר, שהוא מסוגל לעבוד לתועלת ה', אבל בתנאי, שאם הוא היה מרגיש את גדלות ה', היה מבין, שכדאי לעבוד בשבילו, כמו שאנו רואים בגשמיות, שאם בא איזה גדול, שיש הרבה אנשים שקבעו שהוא גדול, והשכל מחייב, כדעת אלו, שאמרו שהוא גדול, בטח כמו בגשמיות האדם מסוגל לעבוד ולשמש את הגדול, בטח אם היה לו הרגשה כזו בגדלות ה', היה ג"כ יכול לעבוד ולשמש את ה', משא"כ לגבי הבורא, אין לנו הרגשה כזאת, אלא, כמו שרואים, הוא בבחינת "שכינתא בגלותא", ואינו שום הרגשה בגדלות ה', א"כ איך הוא יכול לבטל את תועלת עצמו בפני תועלת ה'.
לכן ב' אלה, היינו מי ומה, כשהם מתחברים, נעשה צירוף מים, שזהו מ"ש "המבול מים על הארץ", שעל ידיהם מתו, כלומר, שכל בחינת הרוחניות, הנקרא חיים, נאבדו בגלל המים הנ"ל, שהם ב' השאלות, מי ומה, פרחו מהם רוח החיים דקדושה ונשארו מתים, כמ"ש "רשעים בחייהם נקראים מתים", וזה נקרא מי המבול בעבודה, שבגלל המים האלה מתו בעבודה, ולא היו יכולים להמשיך בעבודת ה', מסיבת הטענות של מה ומי, כנ"ל, וז"ש בזה"ק (נח דף ע"א ובהסולם אות ר') וז"ל, אמר ר' יוסי, ראה את מלאך המות, שהיה בא עם מי המבול, וע"כ נכנס אל התיבה, עכ"ל, כלומר שהמחבל, שהוא מלאך המות, הוא בתוך הטענות של מה ומי, כנ"ל.
וענין הצלת התיבה מהמבול בעבודה הוא, היות שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות, כלומר, אע"פ שההגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו רז"ל, אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים, כמ"ש "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות, ובחינה זו נקרא בחינת בינה, שהוא בחינת חסדים מכוסים, שהוא נקרא בחינת "כי חפץ חסד", שפירושו, אין הוא רוצה שום דבר להבין, ועל כל דבר הוא אומר, שבטח שזהו חסד של הקב"ה, שעושה עמו, והגם שהוא לא רואה את החסדים שה' עושה עמו ועם כל העולם, מ"מ הוא מאמין, שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית של טוב ומטיב, כמ"ש וכל מאמינים שהוא טוב לכל, הטוב ומטיב לרעים ולטובים, וזהו חסדים מכוסים, כלומר, הגם שאינו רואה שזה יהיה חסדים, מכל מקום הוא מאמין למעלה מהדעת, ואומר "עינים להם ולא יראו", וזה נקרא בחינת תיבה, שמי שנכנס לבחינת חסדים מכוסים, ומקבל הכל למעלה מהדעת, במקום זה אין שום שליטה להס"א, כי כל השאלות, מה שהס"א שואלת, הם יכולים לשלוט רק בתוך הדעת, משא"כ למעלה מהדעת, זה השטח שייך להקדושה, כי כל השאלות הם רק לפי שכל החיצוני, משא"כ שכל הפנימי, שהוא בא לאחר שהאדם זכה לבחינת השתוות הצורה, שהוא זוכה אז לשכל הפנימי, שאז הוא מבין בתוך הדעת הפנימי, ואז הוא רואה, שכל מה שהשכל החיצוני הבין שהצדק אתו, לאחר שהוא זוכה לשכל הפנימי, הוא רואה, שהכל מה שהשכל החיצוני טוען, אין בזה ממש, כמ"ש אאמו"ר זצ"ל במאמר תש"ג.
ובהאמור, שהמחבל הנמצא בתוך מים של המבול, שהוא ממית את האדם, פירושו, שבתוך המים, שהם מי ומה, כלומר, שעם הטענות האלה הוא הורג את בני אדם, וז"ש הזהר "אמר ר' יוסי, ראה את מלאך המות בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה", כלומר שראה, שע"י הטענות האלה, יאבד לו את רוח החיים שיש לו, אז הוא נכנס לבחינת למעלה מהדעת, שהוא בחינת בינה, שהוא בחינת כי חפץ חסד, שפירושו הוא, שרוצה להיות רק משפיע ולא לקבל כלום, אלא שהוא שמח בחלקו, כמה שהוא מבין ומרגיש משהו בעבדות ה', הוא לזכיה גדולה אצלו, ואת כל הטענות, מה שהוא שמע מהמי ומה, הוא שמח בזה, שיש לו עכשיו מקום ללכת למעלה מהדעת, נמצא, שעל ידי זה הוא ניצול ממבול מים.
ובהאמור נוכל לפרש מ"ש הזה"ק (נח דף ע', ובהסולם אות קצ"ו) וז"ל, כי ודאי הוא, שהאדם צריך להסתיר עצמו, שלא יתראה לפני המשחית, כשהוא שורה בעולם, כדי שלא יסתכל בו, כי כל אלו שמתראים לפניו, יש לו רשות להשחיתם עכ"ל, ובאות ר' בהסולם אומר הזוהר וז"ל, ועל כן ביקש הקב"ה לחפות על נח להסתירו מעין רואה וכו', כדי להסתר מעין, מפני מי המבול, כי המים דחקו אותו אל התיבה, כלומר כי ראה את מי המבול ופחד מהם, וע"כ בא אל התיבה, עכ"ל.
ויש להבין, איך שייך לומר לגבי מלאך המשחית, שאם נח נכנס בהתיבה, אז המלאך כבר לא רואה אותו, שהוא נמצא בהתיבה, איך אפשר להבין זה, אם הקב"ה היה מיעץ לנח, שיכנס להתיבה, בכדי שלא יראה אותו המחבל המשחית, בטח כשהיה רואה את התיבה, מה הוא היה חושב, שזהו תיבה ריקה מבלי אנשים, הלא אפילו אם היה המחבל המשחית גשמי, היה בטח רוצה לראות מה שיש בתיבה, ובפרט מלאך, לא רואה מה שיש בתיבה, היתכן.
אלא בבחינת עבודה יש לפרש כנ"ל, שהמחבל המשחית, הוא רואה באלו אנשים שהולכים בתוך הדעת, עמהם הוא יכול להתוכח בטענות של מי ומה כנ"ל, משא"כ שה' אמר, שהוא יכנס בבחינת בינה, הנקרא עלמא דאתכסיא, שפירושה, שהוא מכוסה בפני חיצונים, כלומר, לאלו אנשים שהולכים עם שכל החיצון, המחבל יכול לראות, משום שיש להם שפה משותפת, היינו, בבחינת חיצוניות.
משא"כ אלו שהולכים למעלה מהדעת, הנקרא שעושים הכל מטעם אמונת ה', וע"י אמונת צדיקים, שהם נותנים ההדרכה, איך ללכת ולהגיע לדביקות בה', ולזכות לשכל הפנימי, הנקרא שכל התורה, במקום הזה נבחן, שאין להמלאך המשחית שום אמצעים לראות, היות הראיה שלו הוא בכלים דקבלה, לכן אומרו חז"ל, כיון שניתן רשות למשחית, שוב אינו מבחין בין טוב לרע, ופרשנו, שהכוונה הוא, בזמן שניתן רשות למשחית, אפילו אלו אנשים שעוסקים בקבלה בע"מ להשפיע, שהם נקראים טובים, מכל מקום היות שעוסקים בקבלה, יכול להיות קטרוג ע"י, לכן גם הם נכנסים בבחינת בינה, שהיא כלים דהשפעה, שבהם אין שום אחיזה להס"א, שזה נקרא, שאין המלאך המשחית יכול לראות מי שנמצא בהתיבה, כי כל אחיזה שלו הוא רק בכלים דקבלה, ושם הוא יכול להשטין ולקטרג, אבל מי שנכנס בהתיבה, היינו שהיא בחינת בינה, כלי דהשפעה, אין הס"א רואה אותם, היינו, שאין להם שפה משותפת, שיהיה מציאות להבין מה שהס"א טוען נגד העבודה, שהאדם הולך בדרך השפעה, שזה נבחן למעלה מהדעת, שהוא בחינת אמונה, שעד בחינת אמונה יש יכולת להס"א להתוכח עם האדם, אבל, ברגע שהאדם נכנס לתיבת האמונה, למעלה מהדעת, הס"א נשארה עומדת על יד שער האמונה ואינה יכולת ללכת הלאה.
וכמ"ש בתע"ס (חלק י"ד, דף תקל"א, ד"ה אמנם) וז"ל, אלא בינה זו וכו', עדיין אינה נחשבת למחסרת ראש [היינו שלימות] מטעם וכו', דבינה אינם סובלים משום כח של צמצום עכ"ל, שפירושו, היות שבינה נקראת בחינת חפץ חסד, שהוא כלי דהשפעה, שאינה צריכה בשביל עצמה שום דבר, וכל דבר שהוא יכולה לעשות למעלה מהדעת, הוא מרגיש בעצמה שיש לה משהו לתת, כלומר, שענין צמצום נקרא חסרון, והחסרון בא תמיד ע"י שהאדם רוצה לקבל משהו, ואם הוא צריך לקבל, ואם יש הפרעות מצד מי שהוא, היינו שהנותן אומר, כן אני מסכים לתת לך, אולם רק לפי התנאים שאני רוצה, ואם אתה תסכים לתנאים האלו, אתה תקבל, אחרת לא, כאן יש מקום להפרעות, כלומר, אם אין המקבל מוכשר לקיים התנאים מה שהנותן דורש, נמצא, אז המקבל בבחינת חסרון, זאת אומרת, התנאים שהנותן רוצה, זה נקרא הגבלות וצמצומים, שלא תמיד המקבל מוכן לקיים את התנאים האלו.
משא"כ אם הוא לא רוצה לקבל שום דבר מהנותן, מה איכפת לו מזה שהנותן לא רוצה לתת, רק לפי ההגבלות, הלא אין לו שום עסק עם הנתינות של הנותן, זה מכונה בחינת בינה, כלי דהשפעה, היא רוצה לתת ולא לקבל כלום.
אולם כאן יש עמקות גדולה, בזה שהבינה רוצה לתת ולא לקבל כלום, כי גם כאן יש תנאי מצד התחתון, הנותן, כלומר, זה שהתחתון רוצה להשפיע, התחתון אומר, שרק לפי התנאי שאני אציג לפניך, אני מוכן להשפיע לך, אחרת איננו מסוגל לתת לך משהו, ומהו התנאי, אני רוצה לראות, אם באמת אתה חשוב, ולא סתם חשוב, אלא בכדי שאני יהיה מסוגל לתת לך את הכל, ולא להשאיר בשבילי שום דבר, אלא לקיים בכל לבבך ובכל נפשך, זה אני יכול לתת לך רק בתנאי, שאני ארגיש את גדלות וחשיבות שלך, אז אני מוכן על הכל, אחרת אין בידי לתת לך, מה שאתה דורש ממני.
נמצא, בזמן שאין אדם מרגיש את גדלות ה', אין הגוף יכול להבטל אליו ית' בכל לבבך ובכל נפשך, אולם, לאמיתו של דבר, זה שהתחתון מציג תנאי, שאומר שאני מסכים לעבוד בשבילך רק בתנאי שאני אראה את חשיבות וגדלות שלך, נמצא, שכבר הוא רוצה לקבל מהבורא, היינו גדלות ה', אחרת אין הוא רוצה לעבוד בכל לבבך, כבר האדם מוגבל ומונח תחת שליטת ההסתר, ואין הוא בן חורין, לומר, שאין הוא רוצה שום דבר, אלא הוא רוצה רק להשפיע, זה אינו נכון, שהרי כן רוצה משהו, מטרם שיקיים שכל מעשיך יהיו לשם שמים, היינו שרוצה לקבל מקודם גדלות ה', ואח"כ האדם אומר, שהוא יתבטל לה', ובטח שבחינה זו לא נקראת בחינת בינה כי חפץ חסד, ואינה רוצה שום דבר, כי כן היא רוצה.
ובהאמור יוצא, שבחינת בינה, שתכונתה כי חפץ חסד הוא, שלא צריכה שום דבר לקבל, לכן היא בן חורין, כי רק מי שצריך לקבל משהו, הוא כבר מוגבל, ותולה בדעת אחרים, אלא מי שהוא הולך בעינים עצומות, ולא צריך לא גדלות ולא שום דבר, אז נקרא חירות, אבל צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו, כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו, ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.
אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל, אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אע"פ שהגוף מתנגד לזה, כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו, אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהבטל לה' בלי שום תנאים, אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו, לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה', משא"כ הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם, לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך, ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר אנשים, לכן הוא מבקש, שיתן לו עזרה, אלא, שהוא יותר גרוע משאר אנשים, מטעם שהרצון לקבל שלו יותר מפותח, במרץ יותר גדולה הוא עובד אצלו.
אולם אינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז יהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע, הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא יתבטל לה', כנ"ל, אלא הוא מסכים להשאר במיעוט שכל ובמועט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו, אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח ושכל והרגשה, כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל, וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל, אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להבטל ולהיכנע ללא תנאים, אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' בכל לבבך וכו', משא"כ אם האדם מציג תנאים, זה לא מראה על שפלותו של האדם, אלא להיפך, זה מראה שהאדם מחזיק עצמו לישות ולבעל גאוה, וזהו כמי שאומר, שאר אנשים אין להם שכל, הם יכולים לעבוד בשבילך, אבל אני לא כמו שאר אנשים, אני מבין יותר מה זה יהדות, מה זה עבודת ה', לכן הוא אומר להבורא, שהבורא צריך להתחשב עמו, כמו שהאדם מבין, ולא כמו שהבורא מבין.
ובהאמור נבין את ענין ג' קוים מה שהזה"ק מביא ג' בחינות, א', מים מתוקים, והלעומת דקדושה הוא מים מרורים, כידוע, שימין נקרא שלימות, כמ"ש במאמר של אאמו"ר משנת תש"ג, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהוא שלם, והלעומת דשלם הוא, שבא הס"א ומראה לו כל החסרונות, איך שהוא לא הולך בדרך ה', ומפיל את האדם למצב של עצבות, עד כדי כך, שהאדם רוצה אז לברוח מהמערכה, ורוצה אז רק להרוג את הזמן, ואז הוא רואה הכל שחור, ב', קו שמאל, הוא בזמן שהאדם רוצה לעשות חשבון הנפש בתוך הדעת, לראות איך הוא באמת לפי ראות עיניו, אם הוא שלם או בעל חסרון, והיות שהוא הכין עצמו לבירור הזה, וזה שעבר לקו שמאל, הוא משום שהוא רוצה עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו, שיאהב את ה' בלב ונפש, זה נקרא מים צלולים, מטעם שאין כאן שום פסולת ועירוב, אלא הוא רוצה לראות מקום, שיוכל להתפלל לה', משא"כ הלעומת דקדושה בא בטענות, ונותן להבין, שהוא בסדר גמור, אין לו על מה להתפלל, זה נקרא מים עכורים, כי צלול נקרא, שאין שם שום תערובות, כלומר שהוא רואה את האמת, איך שהוא רואה לפי דעתו ולפי שכלו, והוא רואה, שהוא לא בסדר, ויש לו כח ורצון להתפלל לה', שיעזור לו, שיזכה לאהוב את ה' בכל לבבך וכו', אז בא הלעומת דקדושה, ומערב שם שקר, ואומר לו, שהוא כן בסדר, ואין לו על מה להתפלל, נמצא, שזה הוא מים עכורים, שמעורב שם בחינת שקר, במה שהם אומרים, שהם בסדר ואין להם על מה להתפלל.
וכן יש לפרש מ"ש הזה"ק "יש מים שלום, ויש מי מריבה, שה"ס הקדושה, והלעומת של קו האמצעי", כי כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים, והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות.
לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים, כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת, אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו.
משא"כ אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת, לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים, כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם, ומדוע נקרא זה שלום, יש לפרש, שבזמן שיש לו ב' קוים ביחד, שאז צריך להרים את קו ימין על קו שמאל, כמ"ש בזה"ק, שפירושו, שהקו של שלימות הנבנה על הלמעלה מהדעת, על הקו שמאל, שעי"ז קונים בחינת רצון לאהבת ה', שזהו הסגולה של למעלה מהדעת, כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, שאמר, זה שהבורא רוצה שנעבדנו אותו למעלה מהדעת, הבורא בחר זה הדרך, היות שהוא הדרך היותר מוצלח, שהנבראים יזכו לבחינת דביקות, ואז זוכים לבחינת שלום, כמ"ש (תהלים פ"ה) אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסדיו, ואל ישובו לכסלה, נמצא, שההתכללות של ב' קוים נקרא שלום, וזהו קו האמצעי בקדושה.
משא"כ בהלעומת דקדושה, נקרא "מי מריבה", כי המשיכו עליהם את מי שלא היו צריכים להמשיך וכו', הנקרא "מי מריבה, ונטמאו בו", פירוש, שהלעומת דקדושה הגביהו את הקו שמאל על הקו ימין, כלומר, שאמרו ממש להיפך מהקדושה, הדרך של הקדושה, זה שצריכים התוך הדעת, שהוא מתנגד למה שהלמעלה מדעת אומר, זהו שצריכים להשתמש ולעסוק עם הקו שמאל, אינו הטעם שהם רוצים ללכת בקו שמאל ולשמוע בקולו, אלא להיפך, הם צריכים להשתמש ולעסוק עם הדעת, בכדי שיהיה להם מקום ללכת למעלה מהדעת, ומה עשו הלעומת דקדושה, שהם המשיכו קו שמאל, שישלוט על הקו ימין, כלומר ללכת בתוך הדעת, וזה ממש טומאה, שטומאה בעבודה נקרא טמטום הלב, כלומר, שהרצון לקבל סותם את הלב, שלא יכול לכנס הקדושה לתוך הלב, מטעם שינוי צורה, וממילא נעשה ריב עם ה', מדוע שה' לא נותן להם טוב ועונג, שזהו ההיפך מהשלום, לכן צריכים להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.