תוכן

תשמ"ז מאמר כט
הנה אנו מוצאים בדברי רז"ל (אבות ה' כג') וז"ל, בן הא הא אומר, לפום צערא אגרא. ויש להבין התנאי הזה, מהו, זה ניתן להבין לפי העבודה הוא השכר. כמו שכתוב (בשיר של כל מקדש) וז"ל שכרו הרבה מאוד על פי פעלו. אם כן יש להבין, מהו לפי הצער כך הוא השכר. אלא היה צריך לאמר לפום עבודתו כך שכרו. אם כן מהו הפירוש לפום צער הוא השכר.
וכעין זה מצאנו בזהר (כי תצא, דף י"ט, ובהסולם אות נ"ד) וזה לשונו וכעין זה יהיה הגאולה. אם זכו, יצאו ברחמים, זה שכתוב, בטרם יבוא הבל לה, והמליטה זכר, ויצאו ברחמים. ואם לא מקדים רחמים, יצאו בצער. וטוב שיקדים צער ודין, להמשיך הרחמים. ומשום זה העמידו חכמים בעלי המשנה, לפום צערא אגרא, עכ"ל.
וכמו"ש דברי הזה"ק צריכים ביאור א' מדוע בכדי להמשיך רחמים, צריכים להקדים צער ודין, וכמ"ש "וטוב שיקדים צער ודין, להמשיך הרחמים". ב' במה שאמרו לפום צערא אגרא, היינו לפום הצער כך הוא השכר. הלא חז"ל אמרו (אבות, פרק ראשון) וז"ל הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אם כן, איך מותר לעבוד על השכר. והם אמרו לפי צערא אגרא. הלא אסור לעבוד בשביל שכר.
ולהבין זה, צריכים מקודם לדעת, את מה הם מכנים צער, יגיעה, ודין. ולאיזה שכר הם אמרו לפי הצער, כך הוא השכר.
ידוע, כי אין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים למלאות את החסרון במקום שאין חסרון. אלא במקום שיש חסרון, שם שייך לומר, שצריכים למלאותו. ומשום זה ברא הקב"ה חסרון, הנקרא רצון והשתוקקות לתענוג. ובחינה זו נקראת מלכות דא"ס ב"ה, שזהו המכונה בריאה. כידוע, שזהו הנקרא ובורא חושך, בכדי לתת לה אור ותענוג. ולמדנו, שנקרא בחינה זו אין סוף, מסיבת, שבחינה זו הנקראת רצון לקבל, בכדי למלאות החסרון שבההשתוקקות לתענוג, לא עשתה סוף, כלומר שעוד לא אמרה אני לא רוצה להשתמש בכלי זה, אלא כן קבלה את הטוב והעונג.
ואח"כ הכלי הזה שלקח השפע, אמרה אני לא רוצה להיות מקבל, אלא אני רוצה להיות כדוגמת הבורא, כלומר גם כן להיות משפיע. אבל איך זה אפשר. כלומר, אם אנו מדברים ברוחניות, שהיא משתוקקת להיות בדביקות הבורא, ואיך היא יכולה לומר אני לא רוצה לקבל. הלא זה נגד כוונת הבורא, היות שרצון הבורא הוא להטיב לנבראיו. ואיך המלכות אמרה שאני לא רוצה, שכוונת הבורא תצא לפועל. כי רצון הבורא לא יכול להתקיים, אלא בזמן שהתחתון מקבל, מה שהוא רוצה לתת. ואם אין התחתון מקבל, אף פעם לא תצא כוונת הבורא לפועל.
והתשובה הוא, שמלכות אמרה כן אני רוצה לקבל, אני לא רוצה ללכת נגד רצון הבורא, שהוא רוצה לתת, כמ"ש רצונו להטיב לנבראיו, אלא אני לא רוצה לקבל מטעם להרגיע את ההשתוקקות שלי, והגם שאני מרגיש חסרון גדול, ואני רוצה למלאות את רצוני עם שפע עליונה, מכל מקום מסיבה זו אני לא רוצה לקבל.
אלא על כוונה זו הוא יקבל, זאת אומרת, בשביל הרצון לקבל שיש בי, על זה אני רוצה לוותר, היינו שזה ישאר בחלל פנוי בלי שפע. והיות שהמאציל רוצה, שהתחתון יקבל טוב ועונג, מטעם זה אני כן אקבל. כלומר, אני מקבל מטעם שהבורא רוצה לתת. שהנאה שלו הוא שהוא משפיע. מסיבה זו אני הולך לקבל. וזה נקרא מקבל על הכוונה דלהשפיע, כי בזה אני משפיע להבורא, שהרצון שלו הנקרא רצונו להטיב, יצא לפועל.
ובלשון הקבלה נקרא זה, שעושה מסך על השפע עליון, ואינה מקבלת אותו, עד שעושה חשבון על השפע הזה, כמה אחוזים היא יכולה לקבל בעל מנת להשפיע, תקבל. והשאר, אם תקבל, זה יהיה בעמ"נ לקבל, זה ישאר פנוי בלי שפע.
ולפי הכלל מה שרצון בעליון, נעשה חוק מחויב בתחתון, נמצא, זה שהמלכות אמרה, שאני לא רוצה לקבל בעמ"נ לקבל, המכונה צמצום, גרם שממנה ולמטה כבר יש איסור לקבל בעמ"נ לקבל. ואם כן רוצים לקבל, כבר נעשים נפרדים מהבורא, היות שהוא המשפיע, והמקבל הוא בהפכיות הצורה, ושינוי צורה עושה פירוד ברוחניות. ומכאן נעשה מקום לקליפות, שהם נפרדים מחיי החיים והם נקראים מתים.
ומזה יצא אח"כ ב' מערכות, קדושה וקליפה. וזהו כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר, (אות יוד) וז"ל, ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם, והבדילם לב' מערכות וכו', שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה וכו', והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה וכו'. ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום, שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה וכו', ונשאר משועבד וכו', עד י"ג שנה, והוא זמן הקלקול. וע"י עסק המצות מי"ג שנים ואילך וכו', הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע. שבזה הולך וממשיך נפש קדושה משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. והוא הזמן של התיקון, עכ"ל.
והנה הסדר הנ"ל שאומר, שעד י"ג שנה האדם נמצא בשליטת הקליפות, האדם ממלא כל צרכו בשלימות גמור, ואין אף אחד מי שלא ילך בתלם זה של זמן קלקול, היות שהדרך הזה הוא טבעי. כלומר, שכל מה שהוא עושה, הוא חס ושלום לא פוגם בהרצון לקבל לעצמו. אבל לאחר י"ג שנים, שהאדם מתחיל לעבוד בתו"מ על הכוונה לצאת משליטת הטומאה, אלא רוצה לעבוד להיפך, היינו שבכח תו"מ שהוא מקיים, יהיה לו הכח לבטל הרצון לקבל, הנמשך מהמערכה של טומאה, כאן העבודה הולכת בכבידות, מסיבת שזהו נגד הטבע. היות שהאדם נולד ברצון לקבל לעצמו. ופתאום הוא בא להגוף, ואומר לו, שמע, עד עתה היית עובד במחשבה דיבור מעשה לטובת עצמך. ומכאן ולהבא, אני רוצה שאתה תעבוד רק לטובת הבורא. כלומר, שכל המעשים שאתה עושה, יהיה הכל על הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו. כשהגוף שומע דברים כאלו, הוא מתנגד בכל תוקף, הן במוחא והן בליבא. ולפי ההתגברותו של אדם, בשיעור זה הוא מגלה את התנגדותו בכל מיני טענות, כמו הטענות של המרגלים, שדברו על ארץ ישראל, כמו שמפרש הזה"ק (שלח, דף כ', ובהסולם אות נ"ט) וזה לשונו ויעלו בנגב. פירושו, שבני אדם עולים בתוכה, בנגב. היינו בלב עצל. כמי שמשתדל בחנם, ביבשות, שחושב שאין בו שכר, הוא רואה שעושר עולם הזה אבד בשבילה, הוא חושב שהכל אבד. עוד שם (באות ס"ג) וישובו מתור הארץ. היינו, שחזרו לצד הרע, וחוזרו מדרך האמת, שאמרו מה יצא לנו. עד היום לא ראינו טוב בעולם. עמלנו בתורה, והבית ריקם. וישבנו בין הירודים שבעם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתוכו. מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך וכו', טוב הוא עולם העליון ההוא וכו', אבל מי יכול לזכות בה, עכ"ל.
ובהאמור רואים אנו, שטענת המרגלים באה רק לאחר היגיעה, שכבר התחילו לעבוד בעמ"נ להשפיע, כמו שכתוב בזה"ק, שאמרו עד היום לא ראינו שום טוב בעולם. עמלנו בתורה. ועוד אמרו מוטב שלא היינו יגעים כל כך. שפירושו, שכבר השקיעו עבודה רבה בכדי להגיע בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא ארץ ישראל. כי ארץ נקרא רצון, ישראל נקרא ישר-אל, כלומר שהרצון שלהם הוא, שהכל יהיה ישר להבורא, ולא להקליפות, ששליטתם הוא ברצון לקבל לעצמו, כנ"ל. אבל אמרו המרגלים טוב עולם העליון ההוא, אבל מי יכול לזכות בה.
רואים אנו, שהרע שבאדם המפריע מלכנס לדרך האמת, שהוא לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, הוא לא מתגלה בפעם אחד. אלא הכל הולך על דרך זה לעומת זה. כפי שיעור ההתגברות בעמ"נ להשפיע, בשיעור הזה מתגבר העל מנת לקבל. ומשום זה האדם חושב, שהוא הולך אחורה ולא קדימה. אבל האמת הוא, שהוא כן מתקדם. והוא יכול לראות בזה, שכל כמה שהוא משתדל ללכת בעבודה דלהשפיע, הוא מקבל יותר משיכה להרצון לקבל. כלומר, שמטרם שהשקיע כוחות ללכת בדרך של השפעה, לא היה לו כל כך משיכה לאהבה עצמית. משא"כ לאחר שנכנס בעבודה דלהשפיע, הוא רואה, במקום שהרצון להשפיע צריך להיות אצלו יותר חזק, והרצון לקבל יותר חלש. והוא שואל, מהו הרויח מעבודתי דעמ"נ להשפיע, שהרצון לקבל נעשה יותר חזק. כלומר, שקבל אצלו עליה בדרגה, היינו שנעשה יותר חשוב, והרצון להשפיע יותר חלש. כלומר, הוא אצלו במדרגה יותר נמוכה, לאחר שהתחיל בעבודה זו לקנות כלים דהשפעה.
נמצא, שרק בזמן שהתחיל בעבודה דלהשפיע, באים טענת המרגלים. כלומר, מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, ועבודתו היה כמו כל הכלל, הוא היה יודע, שהוא לומד תורה ועוסק במצות, ולא היה לו שום צער בזמן שהיה עובד עבודתו בתו"מ. משא"כ לאחר שהתחיל בעבודה דלהשפיע, אפילו בזמן עבודתו, הוא מרגיש צער ויסורים. ובאמת טענת המרגלים, שבאים אז במוחו, הוא רואה, שכל מה שהם אומרים, הם צודקים. וזה גורם לו, שהוא תוהה על הראשונות. כלומר, הוא ברוגז על מי שהכניס אותו בעבודה זו דלהשפיע. הלא הוא היה חי בעולם שכולו טוב, וממש היה מרגיש אשריך בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא.
וכאן ממש הוא שומע מהגוף שלו טענת המרגלים עמלנו לריק, ובעולם העליון מי יכול לזכות לזה. נמצא, שהוא מרגיש עצמו מחוסר כל. זאת אומרת, כי עכשיו הוא רואה את האמת, שהרע שבו שולטת עליו, ואין לו רשות להמר את פיו, וללכת נגד רצונו ודעתו של הרצון לקבל לעצמו. וממש הוא מרגיש, איך שהוא נפרד לגמרי מהקדושה, והוא נמצא בקבוצת המתים, היינו בבחינת רשעים בחייהם קרויים מתים, משום שהם נפרדים מחיי החיים, עכשיו הוא מרגיש זה בפועל ממש. משא"כ מטרם שנכנס לעבודה דלהשפעה, הוא היה אומר על עצמו, הוא שייך לקבוצת עובדי ה'. וכל המרץ שהיה לו בעבודה, היה מביאים לו כאב וצער, בזה שהיה רואה, שיש אנשים שלא הולכים בדרך ה'. אבל על עצמו היה בטוח פחות יותר, שהוא נקרא עובד ה'. ועכשיו הוא רואה, מה עלה בגורלו, בזה שיעצו לו ללכת בדרך הנ"ל. רק צער וכאב, בזה שאין לו עוה"ז. היינו, בעוה"ז הוא רואה, שהוא לא בסדר עם ה'. היינו, שירגיש שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', ולתועלת עצמו אינו רואה סיפוק בה. הגם שלא יכול לצאת מתועלת עצמו, אבל סיפוק גם כן לא מוצא בתועלת עצמו. ועכשיו בעוה"ב, איך הוא יכול לקוות ולומר לעצמו, שיהיה לו שכר בעוה"ב. הלא הוא רואה עכשיו האמת, שאין לו שום כוונה שיעבוד לתועלת הבורא, שיהיה לו היכולת לומר, מגיע לי שכר בזה שעבדתי עבור ה'.
ובהאמור אנו רואים, שדוקא בזמן שהאדם מתחיל ללכת בדרך של השפעה, אז הוא בא למצב של כאב וצער, ולהרגשת היגיעה שישנו בעבודת ה'. כלומר, כי היגיעה מתחלת לפעול בזמן שרוצים לעבוד לטובת ה'. שרק אז באים אליו טענת המרגלים, ומאוד קשה להתגבר עליהם. ויש הרבה שבורחים מהמערכה ונכנעים לטענת המרגלים. ואלו שלא רוצים לזוז, אלא שהם אומרים, אין לנו לאן לפנות, הם סובלים מזה שלא יכולים תמיד להתגבר עליהן. והם נמצאים במצב עולה ויורד. וכל מה שמתגברים, הם רואים שהם יותר רחוק מהמטרה, שהם רוצים לזכות לדביקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה. ושיעור הצער שהם צריכים לסבול, הוא מטעם, שאליבא דאמת, אין האדם מסוגל בכוחות עצמו לצאת משליטת קבלה עצמית, משום שהוא הטבע שהבורא ברא את האדם, ורק הבורא בעצמו הוא יכול לשנות. כלומר, כמו שנתן להנבראים רצון לקבל, כמו כן הוא יכול לתת להם אח"כ רצון להשפיע.
אלא לפי הכלל אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון, ומשום זה צריך האדם להשיג מקודם חסרון. כלומר, שירגיש שחסר לו הכלי הזה, הנקרא רצון להשפיע. וענין הרגשה, אי אפשר להרגיש שום חסרון, אם לא יודעים מהו מפסיד, ע"י זה שאין לו הכלי, הנקרא רצון להשפיע. ומשום זה מוטל על האדם לעשות חשבון נפש, מה גורם לו זה שאין לו הרצון להשפיע. ולפי ערך ההפסד, בשיעור זה הוא מרגיש צער ויסורים. וכשיש לו החסרון אמיתי, כלומר שכבר יכול להתפלל לה' מעומק הלב, על מה שאין לו הכח שיוכל לעבוד לתועלת ה', אז כשיש לו הכלי, היינו חסרון אמיתי, זהו הזמן אמיתי שתפילתו מתקבלת. ומקבל סיוע מלמעלה, כשרז"ל הבא לטהר, מסייעין אותו.
ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש "לפום צערא אגרא". הכוונה, לפי החסרון שיש לו, כלומר לפי מה שהוא מרגיש צער, בזה שאינו יכול לצאת משליטת הרע. ורע נקרא, שהוא מרגיש שזה דבר רע. כלומר, שרואה איזה רעות הכלי קבלה גורמים לו. אז הוא מרגיש צער ממש. וזה נותן לו צורך, שה' יעזור לו. ומקבל אגרא, היינו שכר על הצער שהיה לו. וזה שכתוב לפום צערא, כפי שיעור השלם שיש בצער, כלומר בהבנת החסרון, אגרא, אז הזמן שיבוא השכר כנ"ל, כי אין אור בלי כלי.
וממילא מובן לנו מה ששאלנו, לפי מה שרז"ל אל תהי כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. היינו, שאסור לעבוד בכדי לקבל שכר. והוא מטעם, שע"י קבלת השכר הוא נעשה נפרד מהבורא, שהוא המשפיע, והאדם רוצה לקבל. התשובה הוא, השכר שהוא מבקש עבור היגיעה שלו, הוא שיוכל להתגבר על הכלי קבלה, ויוכל לעבוד בעמ"נ להשפיע. אם כן שכר כזה אדרבה, השכר הזה יביא אותו להיות דבוק בחיי החיים. זאת אומרת, השכר הזה שהוא מצפה, הוא שיתנו לו כוחות לעבוד בלי שכר המגיע לכלי קבלה, שע"י נעשה נפרד, אלא השכר המגיע לכלי השפעה, שבזה הוא נעשה מקורב לה'.
ובזה נבין גם כן מה ששאלנו, מה שאנו אומרים בזמירות של שבת שכרו הרבה מאוד על פי פעלו. ויש להבין, א' וכי מותר לעבוד בשכר. אם כן מדוע אומר שכרו הרבה מאוד. ב' שכרו הרבה מאוד על פי פעלו. מהו החידוש, הלא בכל דבר מקבל יותר שכר, אם הוא מרבה יותר עבודה. אם כן מהו שכרו הרבה מאוד. הייתי מבין אם הוא אומר שכרו הרבה מאוד, אפילו שלא נתן כל כך יגיעה, ומכל מקום יש לו הרבה שכר.
ובהנ"ל יש לפרש, שענין פעלו אינו דומה לעבודה גשמית. כי מקבלים שכר לפי התוצרת שאדם נותן. כי תוצרת נקרא חיוב. כלומר, שיש על מה שהפועל עשה. ולפי ריבוי תוצרת, כך הוא מקבל שכרו. משא"כ כאן על פי פעלו פירושו, לפי מה שהוא עבד ונתן יגיעה, ולא רואה שום חיוב בעבודה, אלא להיפך, כל פעם הוא רואה יותר שלילי בעבודתו, כלומר שכל פעם הוא רואה, שלא רוצה לעבוד לטובת ה'. אם כן, איך הוא יכול לבקש שכר, שנגיד ששכרו הרבה מאוד על פי פעלו, אלא הפירוש הוא ששכרו הרבה מאד על פי פעלו, אע"פ לא רואה שום התקדמות. אלא להיפך, שכל פעם הוא הולך אחורה, ומכל מקום הוא לא בורח מהמערכה, ולא מתרשל בעבודה. אלא הוא עובד, כאילו הוא כן מתקדם. נמצא, שעל פי פעלו יהיה הפירוש, כפי מה שמתגבר כל פעם, וכן לפי הצער והיגיעה שהוא משקיע בעבודה זו, זה גורם לו, שיוכל להשיג כלי וצורך אמיתי, שה' יעזור לו. נמצא, שזה לא דומה לגשמיות, ששם מקבלים שכר לפי התוצרת, כלומר שיש על מה להסתכל על עבודתו שהוא עשה, וכן להיפך.
וגם מדוע מותר כאן לקבל שכר. הוא כנ"ל, כי השכר שהוא דורש, הוא לא שהשכר יפריד אותו מלהידבק בו יתברך. אלא כל שכרו, שהוא מקוה שיתנו לו, הוא שיהיה לו היכולת להשפיע להבורא, שע"י השכר הזה הוא יהיה דבוק בו יתברך.
וזהו מ"ש "וטוב שיקדים צער ודין להמשיך הרחמים". ושאלנו, בשביל מה צריכים צער ודין, אם רוצים רחמים. והפירוש הוא כנ"ל, שהצער הוא הכלי והצורך. כי אין אור בלי כלי. ומהו האור. הוא רחמים. פירוש, כשרז"ל מהו רחום, אף אתה רחום, שיתן לו זה.