תוכן

תשמ"ט מאמר ו
הנה כתוב ​בתפלת מוסף דר"ה כה אמר ה' מלך ישראל וגאלו ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים, וי"ל מה שכתוב מלך ישראל, ולאומות העולם אינו מלך, הלא הוא מלך העולם.
והענין שאנו צריכים לדעת, כי כל מה שאנו מדברים מה', אין אנו מדברים מה' לגבי עצמו, כי על זה אמרו "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל", אלא כל התוארים, שאנו אומרים על ה', הוא מה שהנבראים השיגו אותו לפי השמות האלו, כמ"ש "ממעשיך הוכרנך", לכן, הגם שהבורא הוא מלך העולם, כלומר שאפילו אין הנבראים רוצים להכיר במלכותו, אין הוא צריך שהם יסכימו, שהוא יהיה מלך עליהם, אלא הוא מושל בלי שאלת פיהם, ועושה, מה שהוא רוצה, ואין לאף אחד שום דעה בעולם, אלא הוא עושה מה שהוא רוצה, ואין הוא צריך להסכמת הנבראים, כמ"ש "אני מאמין באמונה שלמה וכו', והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים", מ"מ אין לשאול, א"כ, אם הוא מלך עלינו בלי שאלת פינו, א"כ למה אנו צריכים לקבל עלינו את עול מלכותו, הלא בין כך ובין כך הוא מושל עלינו.
והתשובה הוא כנ"ל, היינו שאנחנו צריכים לדעת זה, שהוא מושל עלינו, ומטרם שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת אמונה למעלה מהדעת, כלומר, שהדעת לא יכול להבין את זה, כלומר, כי בתוך הדעת אין אדם רואה, שהנהגתו ית' הוא בבחינת טוב ומטיב, אלא כל אדם מרגיש חסרון בבחינת הנאה, שהוא נהנה בהחיים שלו, וכל אחד מבין, שאם באמת היה רואה, כי מה שהוא מתפלל ומבקש מה', הוא מקבל תיכף את מבוקשו, זה נקרא בתוך הדעת, כלומר, שאין הוא צריך להאמין, שה' הוא שומע תפלה, הלא הוא רואה בעיניו, שה' עזר לו, משא"כ כשהוא מתפלל לה' כמה פעמים, ונדמה בעיניו, כי ה' אינו פונה לתפלתו, והוכחה לזה, כי לא קבל שום דבר על מה שהוא התפלל, ואז האדם צריך להתחזק ולומר, שהוא מאמין, כמ"ש "כי אתה שומע תפלת כל פה", והיות שזהו נגד הדעת, כי ההגיון מראה לו, כי ח"ו אין ה' פונה אליו, וכשהוא מתגבר ואומר, מה שהשכל ודעת מחייב אותו להבין, הוא אומר אני לא מסתכל, אלא אני מאמין באמונת חכמים, שאמרו לנו, כי ה' כן שומע תפלת כל פה, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, שע"י קבלת עול מלכות שמים באופן זה, זוכים אח"כ לבחינת ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וכו', ולידי השתוות הצורה, הנקרא כלים דהשפעה, שבכלים האלו הבורא משפיע את הטוב ועונג, מה שהיה ברצונו לתת.
ובהאמור אנו מבינים, את מה שאנו צריכים להשיג, ע"י זה שאנחנו ממליכים עלינו את ה', כי מזה אנו מקבלים כלים, שנוכל להנות מהבורא, לכן מה הבורא עושה, בזמן שאין לנו קשר עמו, הוא לא נותן לנו כלום, כלומר שאין אנו יכולים להנות מדבר שאינו נמצא בנו, זאת אומרת, שאין אנו יכולים להנות מהבורא, רק משיעור שהאדם מאמין בהבורא, אז שייך לומר, שהוא מקבל מהבורא, אולם מי שח"ו אינו מאמין בהבורא, איך הוא יכול לקבל ממנו, אלא כפי שיעור האמונה בו ית', בשיעור הזה האדם יכול לקבל ממנו, מה שהוא רוצה לתת להנבראים.
אולם בכדי להגיע לדרגת קבלת עול מלכות שמים, זהו עבודה גדולה, א', שהאדם צריך לדעת, אם אין לו אמונה בה', איך הוא יכול לבקש משהו מה', ב', מה יתן לו בזה שיהיה לו יראת שמים, כלומר לתועלת מי הוא צריך לקבל על עצמו מלכות שמים, היינו אם זהו לתועלת עצמו או לתועלת הבורא, ואם נגיד שזהו לתועלת הבורא, נשאלת השאלה, מה יתן זה להבורא, אם אנחנו נאמין בו, שהוא מלך, מה זה מוסיף עליו, במלך בשר ודם, אנו מבינים, שהוא צריך לכבוד, משא"כ הבורא, האם הוא צריך שהנבראים יכבדו אותו, והוא נצרך לנבראיו חס ושלום, וזה כמ"ש בהקדמת ספר הזהר (דף קפ"ה, ובהסולם אות קצ"א) וז"ל, אלא יראה דאיהי עקרא, דהיינו שיירא מהשי"ת, משום שהוא גדול ומושל בכל, הוא גדול, משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו, והוא מושל בכל, משום שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו יתברך עכ"ל, זאת אומרת, שכל הנבראים אין מוסיפים לו שום דבר עליו.
א"כ בגלל מה אנו צריכים לעבוד הכל לשם שמים, כמ"ש כל מעשיך יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, הלא הבורא לא מקבל מזה שאנו עובדים בשבילו כלום, כנ"ל, היות שהוא אינו בעל חסרון, א"כ לשם מה צריכים לעבוד בע"מ להשפיע, אלא שזהו רק לטובת הנבראים, שעי"ז הם יונצלו מבחינת שינוי צורה מהבורא, אלא שיזכו לבחינת השתוות הצורה, שזה מכונה מה הוא רחום אף אתה רחום, ולא שהוא צריך שיעבדו בשבילו חס ושלום, כאילו הוא נצרך לכבוד הנבראים, אלא זה שיעבדו לתועלת הבורא, הנקרא אך ורק לשם שמים, מזה יצמח תועלת להנבראים, שהם יהנו, וזה נקרא, שהצמצום וההסתר היה בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, כלומר שהנבראים יכלו להנות ולא ירגישו שום בושה, שזהו ענין של השתוות הצורה ודביקות בה'.
ובזה נבין מה ששאלנו, מ"ש מלך ישראל, וכי לאומות העולם הוא אינו מלך ח"ו, והתשובה הוא, כי בדרך העבודה כל אדם הוא עולם מלא, כמ"ש בזה"ק, לכן האדם כלול מן אומות העולם, ומבחינת ישראל, א"כ יהיה הפירוש מלך ישראל, הוא בזמן שהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, הוא נקרא מלך ישראל, כלומר ישראל נקרא ישר-אל, היינו שהאדם אומר, שהוא מלך שלו, כלומר, שאינו אומר, מה שהקב"ה הוא מלך העולם, מצדו, היינו בלי שהנבראים מקבלים מלכותו על עצמם מדעתם, אלא מלך ישראל נקרא, מה שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים מדעתו, משא"כ אומות העולם נקרא, שהוא מולך עליהם שלא מדעתם, כלומר, שהקב"ה מלך העולם, אע"פ שאין הם יודעים בכלל מענין אמונה בה', ולא רוצים אפילו לחשוב מענין מלכות שמים.
זה נקרא, שה' הוא מלך על האומות העולם, כלומר שהוא מולך עליהם, ועושה מה שהוא רוצה בלי ידיעתם, שהוא העושה ויעשה לכל המעשים, לכן בזמן שכתוב מלך ישראל, הכוונה הוא על אלו, שקבלו עליהם עול מלכות שמים מדעתם ורצונם, זה נקרא מלך ישראל, וזהו כמ"ש (אבות ג' כ') וז"ל, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו וכו', עכ"ל, מדעתו פירושו בחינת מלך ישראל, ושלא מדעתו היינו אומות העולם, שהוא מולך עליהם, אע"פ שהאדם אין לו דעת, אפילו לתת מחשבה על ענין אמונה, בחינה זו של האדם נקרא אומות העולם שישנו באדם.
ובהאמור יהיה הפירוש כה אמר ה', מלך ישראל, לאלו אנשים, שכבר קבלו עליהם עול מלכותו ית', וז"ש "וגאלו ה' צבאות", כלומר, שהם מרגישים, שה' גאל אותם מיד אומות העולם, ששליטתם הוא בבחינת מוחא וליבא, שפירושו מוחא, זה שהאומות העולם אומרים, שרק מה שהדעת מחייב, זה הוא אמת, משא"כ להאמין למעלה מהדעת, הם לא נותנים רשות לאדם, שילך בדרך הזה, וכמו"כ ליבא, הם לא נותנים להאדם לצאת מאהבה עצמית, אלא שהם אומרים, מה שהלב רוצה ומרגיש, שזהו לטובת עצמו, את המעשים האלה הם נותנים רשות לעשות, משא"כ אם הוא רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, הם עומדים בכל תוקף, ואין כח ביד אדם לצאת משליטתם, אלא ה' בעצמו הוא גואל אותו מיד שליטתם, וז"ש, מלך ישראל וגואלו, היינו, לאחר שקבלו עליהם את מלכות שמים, שנקרא מלך ישראל, אז השיגו, שה' הוא גואלו, כלומר, שרק ה' גאל אותם מיד שליטת הרע, והם בעצמם, לא היה כח כזה.
וע"ד הנ"ל יש לפרש מ"ש ה' צבאות, השם הזה מורה לנו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, שאמר צבאות הם שני מילים צא - ובא, שפירושו צבא הם אנשי מלחמה, זאת אומרת, אלו אנשים שהולכים כל יום להלחם עם יצר הרע, הם נקראים צבא, לכן לאחר שזכו לבחינת גאולה, היינו לאחר שכבשו את היצר הרע, ויצאו משליטת הרע, והסדר העבודה שלהם היו בדרך עליות וירידות, זה נקרא צבאות, כלומר, פעם יצאו משליטתם, ואח"כ שוב באו תחת שליטתם, שהשם של עליות וירידות נקרא צבאות, ובשעת עבודה, שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", חושבים אז במצב העבודה, שהם עושים בעצמם את העליות וירידות, כלומר, שהם אנשי מלחמה, הנקרא צבא, גיבורי חיל, משא"כ אח"כ, בזמן שנגאלו, אז הם השיגו, שה' צבאות. כלומר, כל העליות והירידות, שהיו להם, ה' עשה זה, היינו, אפילו הירידות גם כן בא מה', שסתם אין האדם מקבל עליות וירידות כל כך הרבה פעמים, אלא שה' סיבב אותם את כל אלה יציאות, שאפשר לפרש יציאה היינו יציאה מקדושה, ובא ביאתם להקדושה, הכל עשה ה', לכן לאחר הגאולה ה' נקרא ה' צבאות, ומי הוא, "מלך ישראל וגואלו", היינו כנ"ל.
ובהאמור יש לפרש מ"ש "אני ראשון ואני אחרון", פירוש, שהם משיגים כמ"ש באני מאמין, "והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים", ויהיה הפירוש שהם אומרים על ה' אני ראשון, היינו שהקב"ה התחיל את זה שיהיה להם רצון להכנס בעבודה, והוא עושה לכל המעשים, כלומר שכל עליות וירידות שהיו להם הוא עשה זה, ואני אחרון, היינו שהוא גמר את העבודה, כלומר שהוא גאל אותם משליטת הרע. וז"ש "ומבלעדי אין אלקים", כלומר שאין שום כח אחר בעולם, אלא כנ"ל, "והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים".
ובהאמור יש לפרש מ"ש "ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את הר עשו", שהר פירושו הרהורים, שהם מחשבות, שמביאים לבחינת ציון, שהוא מלשון יציאות, הר ציון יהיה הפירוש ההרהורים והמחשבות, שמביאים לאדם לירידות, היינו, שמוציא עצמו מחוץ לקדושה, ההרהורים האלו, יתגלה אח"כ, שמהם עלו המושיעים, "לשפוט את הר עשו", הנה הר עשו פירושו המחשבות והרהורים, השייכים לעשו הרשע, לשפוט היינו לכבוש ולהכניע את ההרהורים של עשו הרשע, ויהיה הפירוש ועלו מושיעים, מי הם שהושיעם לכבוש את הר עשו, זהו הר ציון, היינו המחשבות, שגרמו להם ליציאה מהקדושה, הם בעצמם, היינו הירידות, עזרו להכניע את הר עשו, וזה כמ"ש "ממכה עצמה מתקן רטיה", זה שהיה להם ירידות, שזה נקרא מכה, היות שיצא אז מהקדושה ונפל לרשות דס"א, ומזה עצמו יצא רק טוב, וכמו כן זה נקרא, כמ"ש "מוריד שאול ויעל", שמזה שהאדם רואה שהוא נמצא בשאול תחתיות, זה גורם להאדם צורך לצאת מהמצבים כאלו, היות שהוא רואה שהוא יותר גרוע מכל הכלל כולו, לכן הוא עושה מה שיכול, ולא נח, עד שהוא רואה, שה' מוציאו וגואל אותו משליטת עשו הרשע, וז"ש "ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את הר עשו".
וז"ש "והיתה לה' המלוכה", שמשמע, שדוקא אז והיתה לה' המלוכה, היינו בזמן הגאולה, כמ"ש מלך ישראל וגואלו, ומלפני זה אין ח"ו לה' המלוכה, אלא מי מושל בעולם.
ויש לפרש, ידוע שלמלכות ישנם ב' שמות, ציון, וירושלים, ובדרך עבודה יש לומר, שציון נקרא בזמן שעוד אינה מגולה בבחינתה עצמה, שזה נקרא, מלכות, שהיא פנימי, כלומר, שעוד לא ניכר להנבראים, שמלכות היא השולטת בעולם, ואין שום כח אחר בעולם, אלא ה' הוא המלך, ובחינה זו עדיין נעלמת אצל הנבראים, ובחינה זו מלכות נקראת ציון, כנ"ל, שפירושו הוא, היציאות מהקדושה, והאדם חושב, שהס"א שולטת אז עליו, והוא מטעם, שהוא מרגיש אז, שאין לו שום צורך לרוחניות, זאת אומרת, שהאמונה בגדלות ה' הוא בהסתרה, ולפעמים הוא בא לידי יציאה מהעבודה, עד כדי כך, שהוא שוכח בכלל, שישנו ענין של עבודת ה', שזה נקרא שנפל ממצבו, שהיה עובד בהתלהבות, וחשב, שמהיום והלאה כבר הוא ישאר בעבודת הקודש בקביעות, ופתאום הוא רואה, לאחר כמה זמן, שהוא בכלל יצא מהקדושה, כלומר, שאין הוא זוכר את נקודת האפס, כלומר, שאין הוא מסוגל לזכור את הרגע, שיצא מהקדושה ונפל לעולם הגשמי, וזהו מטעם, כי בזמן הנפילה האדם נמצא מחוסר הכרה, ואינו זוכר שום דבר, כמו בגשמיות, כשהאדם נופל ממקום גבוה, אינו זוכר שנפל, רק לאחר התאוששות הוא רואה שהוא נמצא בבית חולים, כמו כן בסדר העבודה.
וזהו בחינת ציון, כלומר, בזמן הגאולה, שאז הוא רואה את מלכות שמים בגלוי, שהוא משיג, שה' גאל אותו מיד עשו הרשע, אז המלכות נקראת ירושלים, ששליטתה היא בגלוי, אז הזמן לראות, שגם כל אלה הירידות היו מהמלך, כלומר, שכל ההרהורים והמחשבות זרות שהיה להם, לא היה שום כח אחר, אלא ה' שלח להם, כלומר, שגם הירידות שלח להם ה', שע"י יהיה להם הצורך לעזרת ה', נמצא, שהר ציון כנ"ל, שעלו מושיעים לשפוט את הר עשו, אומרים עכשיו, שהר ציון היה ג"כ בחינת מלכות, הנקרא ציון, היינו, שכוחה היה בהעלמה, והיא עזרה לשפוט את הר עשו, היינו, שכבשו את בחינת עשו הרשע, כלומר, שנתקנו את בחינת עשו, ועכשיו הם משיגים, שאין שום כח אחר בעולם, וז"ש והיתה לה' המלוכה, כלומר, שעכשיו הם רואים, שגם אז היתה לה' המלוכה, ולאו דוקא עכשיו, אלא היתה גם מלפני זה, כי אין עוד מלבדו, ועכשיו, שזכו לבחינת גאולה, הם משיגים, שכך היה מלפני כן.
אולם שגם בזמן ההסתר צריכים להאמין, שהכל עושה הקב"ה, וזהו בבחינת למעלה מהדעת, משא"כ עתה, הם משיגים, שכך הוא, אמנם אחר זה צריכים לבוא לבחינת גמר התיקון, שזה נקרא בחינת לעתיד לבוא, שאז יהיה ה' למלך על כל הארץ, פירוש, אפילו על אומות העולם, שפירושו, שה' יהיה מגולה גם באומות העולם, כמ"ש כי כולם ידעו אותו מגדלם ועד קטנם, וזה נקרא ה' מלך על כל הארץ, כלומר, שגם לפני גמר התיקון ה' הוא המלך על כל הארץ, אלא כנ"ל, שזה נקרא שלא מדעתו, כלומר, שהם לא יודעים את זה, שה' הוא המנהיג של העולם, כמ"ש (בתפלת שחרית, בק"ש דקרבנות) "ומי בכל מעשה ידיך בעליונים או בתחתונים, שיאמר לך, מה תעשה ומה תפעל וכו'", שרק הוא עושה הכל, ואין כח אחר בעולם חוץ ממנו.
אולם זה שייך לעם ישראל, שהם מאמינים בה', אצלם שייך לומר, שה' הוא המלך, היינו מדעתם, גם הם יודעים, שה' מולך עליהם, ולא דוקא שה' יודע בעצמו, שהוא המלך, שזה נקרא שלא מדעתו, כנ"ל, אלא הם קבלו עליהם עול מלכות שמים בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ונחשב אצלם כאילו זה היה בתוך הדעת, וזה נקרא מדעתם, כלומר, שענין אמונה למעלה מהדעת בעבודה, פירושה, שצריכים להאמין, אע"פ שהשכל לא רואה שהוא כך, ויש לו כמה הוכחות שאינו כך, כמו שהוא רוצה להאמין, זה נקרא, אמונה למעלה מהדעת, היינו, שהוא אומר, שהוא מאמין, כאילו היה רואה זה בתוך הדעת, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת בעבודה, כלומר, שזהו עבודה גדולה, שהאדם יקבל על עצמו זה, שהוא נגד הדעת, זאת אומרת, שאין הגוף מסכים לזה, מכל מקום הוא מקבל על עצמו, כאילו זה היה בתוך הדעת, ולאמונה כזו צריכים עזרה מה', לכן על האמונה בצורה כזו, האדם צריך להתפלל, שיתן לו כח, שיהיה דומה אליו, כאילו השיג זה בתוך הדעת, כלומר, אין להאדם להתפלל לה', שיתן לו להבין הכל בתוך הדעת, אלא שיתפלל לה', שיתן לו כח לקבל את האמונה למעלה מהדעת, כאילו שזה היה בתוך הדעת.
אולם מקודם זה הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שכך הוא רצון הבורא, שנקבל עלינו את אמונת ה' בלמעלה מהדעת, וכאן, בסדר הזה, מתחיל עליות וירידות, לפעמים הוא מחוזק בהאמונה, ולפעמים הוא נופל ממדרגתו, ואז הוא צריך להאמין, בזמן שהוא מתפלל לה', שיעזור לו, והוא לא רואה, שקבל את העזרה הנחוצה לו, גם אז עליו להאמין באמונה למעלה מהדעת, שהכל בא מה', ויחד עם זה להגיד "אם אין אני לי מי לי", ואז הוא בא לבחינת הר ציון, ואז באים לבחינת הר עשו, כל העבודה הוא אז, מטרם שזוכים לבחינת גאולה, לצאת משליטתם, ואז באים לידיעת העבודה, שכתוב "כה אמר ה', מלך ישראל וגואלו, ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים וכו', והיתה לה' המלוכה, והיה ה' למלך על כל הארץ", כמ"ש "וכל בני בשר יקראו בשמך, להפנות אליך כל רשעי ארץ, יכירו וידעו כל יושבי תבל וכו'", כלומר שאז כולם ידעו, שהקב"ה הוא המלך, ולפני זה רק עם ישראל יודעים, שהוא המלך, כנ"ל.