תוכן

תשמ"ט מאמר יג
בזהר שמות (דף ז' ובהסולם אות כ"א) כ"ש וז"ל, ר' חייא פתח, אל תלחם את לחם רע עין, משום שהלחם או ההנאה, מאותו בן אדם שהוא רע עין, אינו כדאי לאכול ולהנות ממנו, ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם, ובאות כ"ג אומר שם וז"ל, כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין, מה כתוב, כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים, כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים, הנה לך לחם רע עין, עכ"ל.
ויש להבין את האיסור של לחם רע עין, עד כדי כך, שאם לא היו ישראל טועמים את לחם המצרים, לא היו עם ישראל נשאר בגלות, זה תמוה מאד, מהו הקשר של לחם רע עין לגלות, כלומר, מדוע זה גורם, שיהיו בגלות עבור דבר זה, שמשמע, שזהו איסור חמור, האם זה בכלל מצות לא תעשה מדאורייתא או מדרבנן, שמגיע בגלל זה גלות.
ובכדי להבין זה ע"ד העבודה, צריכים לזכור את ב' דברים שיש לפנינו, ואת זה צריכים לזכור תמיד, א', הוא מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, וזה מזכיר לנו, שאנו צריכים להגיע לידי שלימות, ולזכות להגיע לקבל את הטוב והעונג, שישנו במטרת הבריאה, ומטרם זה האדם נבחן לבעל חסרון, היות שלא הגיע למטרת הבריאה, והוא נמצא עדיין באמצע עבודה, וזה נקרא בלשון הקבלה, שהאדם צריך לזכות להשיג את בחינת נרנח"י שבשורש נשמתו.
ב', הוא תיקון הבריאה, היות ששינוי צורה עושה פירוד, והיות שהאדם נברא בכדי שיוכל לקבל את הטוב והעונג, שמוכרח שיהיה לו רצון וחשק לקבל תענוג, והרצון לקבל הזה, מפריד אותו מהשורש, כי הבורא רוצה להשפיע, והנבראים יש להם רצון לקבל, וזה גורם פירוד, שמרחק את הנבראים מהבורא, לכן נעשה תיקון, המכונה צמצום והסתר, שאין הנבראים יכולים להרגיש את השורש שלהם, כלומר מי ברא אותם, מטרם שמתקנים את הפירוד.
וכמ"ש בפתיחה (אות י) וז"ל, והנך מוצא, איך שהנפש הזאת, שהוא אור החיים, המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו ית' ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו ית', עד שבאה בכלי המיוחד לה, הנקרא גוף וכו', ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאד, עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עכ"ז ע"י העסק בתו"מ, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו, הנקרא גוף, עד שראוי לקבל את השפע הגדול, בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה, עכ"ל.
ובהאמור נבין, שהעבודה שלנו הוא לצאת מקבלה עצמית, היינו שהפרנסה שלנו יהיה ממה שאנחנו מפרנסים את הגוף, שיהיה לו חיים, שיכול להנות מחיים, לא יהיה מזה, שהרצון לקבל לעצמו נהנה, שהוא נקרא רע עין, כלומר, שלא רוצה להיות משפיע, אלא כל חשקו הוא לקבל לעצמו, שזה נקרא רע עין, שלא רוצה לתת משהו לאחרים, אלא הוא משוקע באהבה עצמית, וזה נקרא רע עין, ולכן, אם המזונות, מה שהאדם אוכל, הנקרא לחם, אסור לאדם להנות מהלחם הזה, שהוא לחם רע עין, כלומר, שהאדם נהנה וסועד את לבו מהלחם של רע עין, זאת אומרת, מזה שהרע עין נהנה, הוא יהיה הנאה של אדם, כלומר, מזה שהרצון לקבל, הנקרא רע עין, נהנה, שמזה יהיה כל השמחה, והמצב רוח, שהאדם מקבל על זה, הוא לא מסכים לקבל, משום שהנאה הזו גורם לאדם שיהא נפרד מהקדושה מסיבת שינוי צורה, כנ"ל.
ובזה נבין את מה ששאלנו, מהו כל כך גודל האיסור של "אל תלחם לחם רע עין", שבגלל זה נשארו ישראל בגלות, כמ"ש "ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות מצרים", היות שענין גלות נקרא בזה, שעם ישראל לא היו יכולים לעבוד בע"מ להשפיע לה', אלא רק לקבל לעצמו, וזה נקרא גלות מצרים, שלא יכלו לצאת משליטתם, אלא הרצון לקבל לעצמו, היה שולט, לכן אומר הזה"ק, שאם בזמן שירדו בגלות מצרים, היו נזהרים שלא יאכלו, היינו שלא יהנו מזה שהמצרים נהנין, כלומר מרע עין, שהוא הרצון לקבל לעצמו, לא היו נכנסין תחת שליטתם, בגלות.
נמצא, שגודל האיסור של רע עין הוא, שהלחם שלו כלו בע"מ לקבל, וזה גורם כל הפירוד מהקדושה, וזהו כל האיסור של "אל תלחם את לחם רע עין", זאת אומרת, שכל עבודה שלנו בתו"מ, הוא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו, כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שעי"ז נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בע"מ, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ, היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושיהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו ית'. אבל כל הנאה שלנו יהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזה תמורה עבור העבודה, אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה הוא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה.
משא"כ לחם המצרים הוא, בדרך העבודה, ממש להיפך, כמ"ש "כי לא יוכלון המצרים, לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים", כי תועבה הוא מלשון תועבת מצרים כל רועה צאן, שפירושו, מבזים היו בעיניהם הרועים, לכן הפירוש יהיה, שהמצרים היו מבזים את המאכלים של העברים, כי העברים כל הלחם היינו המזונות, היו בע"מ להשפיע, ואצל המצרים כל הלחם הוא בבחינת רע עין, שהוא לקבל, וכשמעו, שהלחם עברים הוא להשפיע, דבר של להשפיע הוא מאוס ובזיון, כי בזמן שצריכים לעשות בע"מ להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו, עבודה זו בזויה אצלם, ולא מרגישים בזה שום טעם, לכן בזמן שהמצרים היו רק שומעים, שצריכים לעבוד בע"מ להשפיע, הם באים לידי הרגשה, שהם צריכים להשפיל עצמם, היינו, שכל הדעת שלהם, שהוא מחייב, שהאדם צריך לדאוג לתועלת עצמו, ומה שאינו יצמח מזה משהו לתועלת עצמו, זה אין הם מסוגלים לעשות, לכן הגוף, בזמן שהוא נמצא תחת שליטת המצרים, בזמן שהוא שומע אפילו רק רמז קל, שצריכים לעשות להשפיע, תיכף הגוף מבזה את עבודה זו, והוא טוען, שהוא עדיין בשכל המלא שלו, ולא יכנע לאכול לחם של עברים, שאצלו הלחם הזה לחם תועבה, משום שהלחם הזה הוא נגד הדעת.