תוכן

תש"ן מאמר מג
הכתוב אומר שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלקיך נותן לך וכו'. לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך. חז"ל דרשו (סנהדרין ז') אמר ריש לקיש, כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל וכו'. אמר רב אשי, ובמקום תלמיד חכם, כאלו נטעו אצל מזבח, עכ"ל. וכמו כן יש להבין, מהו שופטים ושוטרים בעבודה, ומהו בכל שעריך בעבודה.
ידוע, שענין עבודה, הכוונה, העבודה שהאדם נותן בכדי להגיע לידי דביקות בה', שהיא, שהאדם צריך להגיע לידי השתוות הצורה, שנקרא הדבק במדותיו. מהו רחום אף אתה רחום. כלומר, שהאדם צריך להגיע, שידאג אך ורק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. ובדרך זה נלמד כל התורה בבחינת הפרט. כלומר, שהן בחינת ישראל והן בחינת אומות העולם, הכל לומדים בגוף אחד. היינו שהאדם נכלל מע' אומות העולם, ומרשעים וצדיקים. לכן בעלי דינים, הבאים לשפוט אצל בית דין לומדים גם כן, הן בעלי דינים והן הבית דין, הכל נמצא בגוף אחד.
ויש להבין, מדוע נקרא, אם האדם רוצה לקיים תו"מ רק לשם שמים, נקרא עבודה, ובלי הכוונה דלשם שמים אינו נקרא יגיעה ועבודה. הלא זה שהאדם אוהב את המנוחה, למדנו, שהטעם הוא, משום שהשורש שלנו הוא במצב מנוחה המוחלטת. לכן כשאנו עושים איזה תנועה, מוכרח להיות שנקבל הנאה יותר גדולה מהמנוחה. לכן בזמן שהשכר ועונש מגולה, אין זה נקרא, שהאדם מתמרמר, שהוא מוכרח לעבוד, וזהו מטעם, שבזמן העבודה האדם מסתכל על השכר. נמצא, שהשכר ממתיק את העבודה, שלא ירגיש את היגיעה בזמן עבודה. לכן אנו רואים, שאין אדם אומר לחבירו לא עליכם קבלתי עבודה אצל בעל בית חרושת מפורסמת, ששם תנאי עבודה הם טובים. וזהו כנ"ל, מטעם שהשכר ממתיק את העבודה. לכן אין העבודה ויגיעה עולים בשם.
לכן בזמן שהאדם עוסק בתו"מ בכדי לקבל שכר בעבודת הקודש, הגם שכוונתו על השכר, מכל מקום כיון שהשכר ועונש אינו מגולה, לכן נקרא זה גם כן, שהוא מתיגע בתו"מ, הגם שהוא בע"מ לקבל שכר, והוא נזהר שלא לעבור על התו"מ, בכדי שלא יקבל עונש. והיות שעיקר העבודה הוא בבחינת המעשה, שמעשה נקרא מה שמגולה, לכן נקרא עבודה זו בבחינת תורה נגלית. והתורה הזו נלמדת בבחינת הכלל העולם. לכן לומדים זה לא בגוף אחד אלא בכללות העולם. היינו, שבאופן כללי אנו מבחינים הרבה אנשים הנמצאים בעולם אחד, ויש בהעולם הרבה אנשים. וכשם שאין פרצופיהם דומות זו לזו, כך אין דעותיהם דומות זו לזו. והתורה במצב הזה, נלמד בין אדם לחבירו, בב' גופים. וכמו כן רשעים וצדיקים, והכל כעין זה.
משא"כ בעבודה דבחינת הכוונה, שנקרא עבודה שבלב, שמעבודה זו אין שום היכר של עבודה מגולה לחוץ, עבודה זו נקרא חלק הנסתר, כלומר שאינו מגולה לחוץ. וגם אצל האדם עצמו עבודה זו נסתרת. שדוקא במעשה המצות, שהוא מגולה לחוץ, נקרא המצוה, מגולה אצל האדם. היינו שהאדם רואה, שהוא מקיים את המצוה במעשה. ואין שם ענין לומר, שהאדם מרמה את עצמו בעת עשיית המצוה. משא"כ בעבודה דבחינת הכוונה, שם אין האדם בעצמו מסוגל לראות את האמת. כלומר, שיכול להיות, שהאדם חושב, שכל כוונותיו הם לשם שמים, ואין בכוחו להבחין אם אין שם תערובות של תועלת עצמו.
וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין מה שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך". הגם שהפירוש הפשוט הוא והצנע לכת הוא לגבי גוף שני, אולם בדרך העבודה הפירוש והצנע לכת עם ה' אלקיך הוא לגבי גופו עצמו. היינו, בזמן שהאדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, זה נקרא הצנע לכת. כלומר, אין הדעת של האדם יכול להגיע לעבודה של למעלה מהדעת. ורק למעלה מהדעת האדם הולך, ואין בידו מודד לבקר ולמדוד את עבודתו, אם הוא הולך על דרך הנכונה או לא. היות שהאדם, כשרוצה לראות אם זה אמת, הוא בוחן זה עם השכל ודעת שלו. והיות שהוא הולך למעלה מהדעת, אם כן אין לו מי שיכול לומר, אם הוא בסדר או לא בסדר, מטעם שהדעת של האדם, שהוא המבקר שלו, והוא צריך לראות, אם זה בסדר או לא, הוא לא רואה שום דבר, היות שהעבודה שלו היא למעלה משכלו, וממילא אין השכל רואה את זה. לכן נקראת עבודה זו בשם "והצנע לכת עם ה' אלקיך", שאין גופו רואה עבודה זו.
ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם עובד על דרך להגיע לידי דביקות, שהוא להגיע, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, אז בא הרצון לקבל ומתנגד לזה. אז האדם בא לידי הדיין שלו, ומסדר את טענותיו של הרצון לקבל ואת הטענות של רצון להשפיע. וכל אחד ואחד טוען שהצדק אתו. אז הדיין הזה צריך לשפוט, ולומר, עם מי הצדק. ובטח הרצון לקבל עם דעת ושכל, הוא אומר, מה הספקות שיש כאן לדון עם מי הצדק. היות נלך ונראה איך הכלל נוהג. כלומר, איך מנהג העולם. אם העולם כולו עובדים עבור רצון להשפיע או עבור רצון לקבל. ויש כלל, שהולכים אחר הרוב. ורוב העולם משמשים רק עם הרצון לקבל, כמ"ש רז"ל ראיתי בני עליה והם מועטים וכו'. לכן בחינת ישראל הוא אחד בין ע' אומות, בטח צריכים ללכת אחר הרוב. ובאמת זה נקרא, שעם ישראל הוא בגלות בין העמים, שמכח הריבוי שבהם, הם שולטים על בחינת ישראל. אבל בטענה זו עוד לא גמרנו, הוא בא וטוען כמו חכם, שכל טענותיו הם ברורות ואין מה להשיב עליהם. על זה בא הכתוב ואומר "ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים". כלומר, היות שהרצון לקבל טוען רק לתועלת עצמו, אם כן הוא משוחד, לכן כבר לא יכול לראות את האמת, כי העיני השכל שלו מסתכלים רק לטובת תועלת עצמו.
לכן בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו קבלת מלכות שמים, שואל הגוף, לטובת מי אתה רוצה לעבוד בתו"מ. ואם הוא אומר לו, לתועלת ה', תיכף מתחיל המחלוקת. כלומר, שעיקר המחלוקת מתחיל בעת מעשה דכוונה, היינו לקבוע על איזה כוונה הוא רוצה לקיים תו"מ. לכן צריך האדם לראות, שהשופט הזה יהיה שופט משפט צדק. והיות שהרצון לקבל טוען לתועלת עצמו, אי אפשר לשמוע לו, היות כי הוא משוחד. לכן כל החכמות שלו אינם נכונות, "מטעם כי השוחד יעוור עיני חכמים".
וכמו כן יש לפרש, שבזמן שהאדם מתחיל לשפוט עם מי הצדק, נשאלת השאלה, מתי האדם צריך לעשות את המשפט. ועל זה בא התשובה בכל שעריך. והוא ע"ד כמ"ש בזה"ק עמ"ש, נודע בשערים בעלה. ואמרו כל חד וחד לפום מה דמשעיר בלביה, שענין שערים פירושו שיעורים. כלומר, בכל בחינה ובחינה שהאדם מתחיל בעבודת הקודש, הוא צריך לקבוע שם שופטים, לראות לטובת מי כדאי לעבוד, אם לתועלת עצמו או לתועלת ה'. זאת אומרת, בכל פעולה שהאדם עושה בעבודה, הוא צריך מקודם לעשות חשבון נפש, מה הוא רוצה ממעשה זו, היינו לאיזה צורך עשה את הפעולה.
ואם הוא רואה, שאינו בסדר הכוונה שלו. היינו שהוא רואה, שאין בידו לכוון בע"מ להשפיע, אז יש לו מקום לתפלה. היינו, שהרע, שהוא מוציא בעצמו ע"י החשבון שעשה עם הדיין שלו, הוא רואה, שהדיין נותן משפט צדק, אבל אין בידו לקיים את פסק דינו. אם כן נשאלת השאלה, מהו הרויח בזה שעשה משפט צדק, אם אין בידו לקיים מה שהשופט אמר. ועל זה כתוב שופטים ושוטרים. ששופטים הוא רק פסק דין. היינו, שהוא רואה את האמת, מה שיש לעשות. אבל בזמן שבא לידי הוצאה לפועל, שהוא בחינת שוטרים, אז הוא רואה, שאין בידו לקיים. אז האדם אומר, עתה יש לי מקום להתפלל לה', כי אני רואה, שאין שום אפשרות, שיהיה בידו פעם, שיוכל לעבוד לשם שמים. לכן אז האדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, שה' יעזור לו. כלומר, שאז יש לו כלי, הנקרא חסרון, הזקוק לעזרת השם, שיתן לו את הרצון להשפיע, היות שמבלי עזרתו יתברך אין לו שום עצה.
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהלים קי"ט) "מאויבי תחכמני מצותיך, כי לעולם היא לי". שיש לפרש מאויבי היינו מהרע שיש בי, שאני רואה, איך שהם מפריעים לי לעשות רצונך. שרצון ה' הוא רצונו להשפיע, ואני משוקע ברצון לקבל, שזה גורם לי להיות נפרד מחיי החיים. לכן, הגם שאני שומר את מצותיך, מכל מקום הם רק בבחינת המעשה בלי חכמה, שחכמה נקראת, שיש בהמצות מלובש בתוכם את אור החכמה, שאור החכמה נקראת, האור של להטיב לנבראיו, שהיא מטרת הבריאה. אולם אי אפשר לקבל את האור של מטרת הבריאה, הנקרא חכמה, מטרם שיש לו האור של תיקון הבריאה, הנקרא אור דחסדים, שהם כלים דהשפעה. והיות שהאדם רואה, איך שהאויבים שלו, היינו הרצון לקבל שלו, הוא בכל הכח, ולא יכולים לצאת מתחת שליטתו, לכן הוא מתפלל לה', שיתנו לו את הרצון להשפיע. ע"י זה הוא יכול לקבל אח"כ גם את החכמה. וז"ש מאויבי, תחכמני מצותיך. היינו, שהאויבים היו הגורמים, שיזכה לבחינת חכמה תחכמני מצותיך, זאת אומרת, שהאויבים היו סיבה לזכות לטוב ועונג, כי העזרה ממה שקבל מלמעלה, הם גרמו לו כל פעם מדרגה יותר גדולה, ממה שהיה לו. משא"כ אם לא היה מרגיש שיש לו רע, אז היה מסתפק במה שיש לו, ולא היה צועק לה', שיקרב אליו, ושיזכה לכלים דהשפעה, שרק כלים דהשפעה הם מוכשרים לקבל חכמה. נמצא, שהפירוש יהיה מאויבי תחכמני מצותיך, שהמצות, שבכדי שיהיה להם בחינת חכמה, רק אלו האויבים הם גרמו לי כל זה. וז"ש כי לעולם היא לי. היא לי היא היינו האויבים, הם תמיד הגורמים שלו, לזכות שלא יהא המצות בלי שום חכמה, אלא מצות יבשות. אלא, זכיתי ע"י האויבים. לי היא, שאין לי ברירה ללכת בדרכי ה' כמו כל אנשים, היות שהאויבים שלי הם יותר גרועים משאר אנשים. לכן אני מוכרח לעמוד ולבקש מה', שיעזור לי, כי אני יותר גרוע מכל הכלל כולו.
ומזה נוכל להבין ענין נסיונות בעבודה, לטובת מי אנו צריכים לדעת, אם האדם עומד בנסיון או לא, בטח שהבורא הוא יודע הכל. אם כן הנסיון, לשם מה בא זה לאדם. אלא היות שיש הרבה פעמים, בזמן עליה האדם אומר, עתה אני כבר לא זקוק לעזרת ה', היות ב"ה שיש לי על מה לבסס את אמונה שלי, היות שאני מרגיש קצת את הבורא, לכן אני כבר אהיה מכאן ולהלאה דבוק בקדושה, ואני אוכל לקיים תו"מ אחת ולתמיד.
מה עושים מלמעלה. היות שרוצים מלמעלה שהאדם יתקדם, ולעלות על הדרך המביא להכנס להיכל המלך, ששם בהיכל המלך כולם עובדים רק בע"מ להשפיע לה', והאדם בזמן העליה בנה את יסוד היהדות שלו על בסיס שהרגיש טעם בעבודה, שזה בסיס של שלא לשמה, לכן מביאים את האדם לידי איזה מחשבה זרה. ואז האדם בא לידי נסיון, היינו לומר, שדוקא אם ה' יתן לי איזה טעם, שהרצון לקבל ירגיש זאת, אני מסוגל להיות עובד ה'. אבל סתם למעלה מהדעת, היינו בזמן שאין לי שום הרגשה, איך אני יכול לעשות משהו. זה נקרא, ששולחים לאדם איזה נסיון, בכדי שהאדם יראה, שכל עבודתו בנוי על הרצון לקבל. ואז ירגיש איך שהוא מרמה עצמו בעבודת ה'. ואז יש לו מקום לתפלה לה', שה' יתן לו כח, שיהיה בידו לעבוד רק בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמו. לכן כל ירידה הוא בחינת נסיון. אם האדם יכול לעמוד בנסיון, היינו על המחשבה שבא לאדם, שהמחשבה זו גורם להאדם לראות, אם הוא נמצא תחת שליטת הקדושה או לא. היינו שבזמן הירידה, האדם יכול לראות, שכל הבנין שהיה לו אז בזמן עליה, היה בנוי על הרצון לקבל לעצמו.
והגם בזמן הירידה, אין האדם מסוגל לעשות שום חשבונות. אלא אח"כ, בזמן שהאדם שוב מקבל איזה התקרבות מלמעלה. וזה בא לאדם על דרך שכתוב אני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם. כלומר, אפילו שהאדם עוד נמצא ברשות של אהבה עצמית, מכל מקום בא לו הארה מלמעלה, הנקרא אתערותא דלעילא. ואז מוטל על האדם לעורר בעצמו את מצב הירידה, שהיה לו, ולחשוב מה הוא הסיבה שקבל אז ירידה, ומה עליו לתקן, שלא יבוא עוד הפעם לידי ירידה. שהאדם צריך להאמין, שזה שקבל ירידה, הוא מטעם שזרקו אותו מלמעלה. לכן הוא נפל לשפלות כזאת. אז הוא יכול לעבוד על עצמו, תיקונים לתקן, שלא יבוא עוד הפעם לידי נפילה, כי הוא צריך להאמין, שהירידה היא תיקון בשבילו.
ובהאמור נבין מה שכתוב "לא תיטע לך אשרה", וכו', שדרשו כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל. ויש להבין מהו אשרה בעבודה. ויש לפרש, אשרה הוא כמו שכתוב "ואשריהם כל עץ רענן". שאשרי-הם, היינו שהם מאושרים בזמן שהם עובדים לתועלת עצמם, שהוא מרגיש, שהוא מאושר. שזה נקרא ואשרי-הם, היינו בזמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, היינו שהוא עובד רק בזמן שיש לו הרגשה טובה בזמן עבודה, אז הוא מסוגל לעבוד בתו"מ. משא"כ בזמן שאין לו הרגשה טובה, אז הוא אומר, נכון, אם הייתי עובד לשם שמים, אני יכול לומר, שאני יכול לעבוד את ה' בכל התנאים, ולאו דוקא בזמן שיש לי הרגשה טובה. אבל אני עובד בעבודת הקודש, מטעם שאמרו לי, כי בעבודה של קיום של תו"מ יש להרגיש יותר טעם מעבודה של גשמיות. לכן אם הוא לא מרגיש טעם בעבודה, למה לו לעבוד בתו"מ, כי כל היסוד שלי בנוי רק אהבה עצמית.
אם כן, מה צריך האדם לעשות, בזמן שהוא רוצה להעמיד דיין הגון. אז מוטל על האדם להסתכל על הכוונה, היינו מהו הסיבה שהוא רוצה עתה להכנס לעבוד על דרך האמת. בטח שהיה לו התעוררות מלמעלה, שצריכים לעבוד לשם שמים. ומהו לשם שמים. אז האדם מתחיל לעבוד על המטרה, שהבורא יהנה מעבודתו. כלומר, לא כמו בגשמיות, אם בעל הבית נהנה מעבודתו של הפועל, אז הבעל בית מוסיף לו על שכרו, אלא השכר שלו הוא, במה שהוא מהנה את הבורא, ולא מסתכל על תועלת עצמו. נמצא, שהדיין, שהוא מעמיד עתה, הוא בכדי שישגיח, שהאדם ילך בדרך הנכון, שהוא לשם שמים. וזה נקרא בחינת מזבח. כלומר, שהדיין נותן לו להבין, שהאדם צריך להקריב עצמו על המזבח. היינו שצריכים לקיים, כשרז"ל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ואם הוא דיין שאינו הגון, הוא נותן לו להבין, שהאדם צריך להמציא לעצמו דברים השייכים לתועלת עצמו. וזה נקרא בחינת אשרה, כנ"ל ואשרי-הם, היינו עבודה זרה של אשרה היתה, שהיו תמיד מסתכלים על מה שהגוף יכול להנות מזה, ולא מענינים אם יהיה מזה נחת רוח להבורא, אלא תמיד היו מסתכלים אלא על תועלת עצמם.
אולם יש הבדל בין אשרה לבחינת הכלל. היינו לאלו אנשים, שכל עבודתם הוא בבחינת המעשה, כלומר שבכלל אין הם חושבים על ענין של לשמה, אלא כמו שאומר הרמב"ם, שנשים וקטנים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, עכ"ל. באלו אנשים צריכים לפרש "כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל". היינו, שהדיין, היינו בזמן שרוצה לעשות איזה עשיה, ושואל את הדיין שבלבו, האדם צריך להיות נזהר, שהדיין שלו לא יהיה משוחד, אחרת הוא לא יתן לו משפט צדק. וזה נקרא כאילו נוטע אשרה בישראל, היינו עבודה זרה. כי אם הדיין משוחד, הוא יכול לתת היתר על כל עבירות, שמותר לעשות אותם, מטעם כי השוחד יעוור עיני חכמים. וזה נקרא כאילו נוטע אשרה בישראל. היינו מבחינת כלל ישראל, שעוסקין רק במעשי המצות ולא בכוונת המצות. כלומר, בענין שצריכין לכוון, שיהיה לשם שמים, בזה אין להם ענין להיטפל בזה, ואומרים, שעבודה זו שייך ליחידי סגולה.
ועתה יש להבין, מ"ש שם וז"ל, "אמר רב אשי, ובמקום תלמיד חכם, כאילו נטעו אשרה אצל מזבח". ויש להבין, מה מוסיף לנו רב אשי, בזה שאומר, ובמקום תלמיד חכם, כאילו נוטע אשרה אצל מזבח. משא"כ אם אינו במקום תלמיד חכם, אינו אלא כאילו נוטע אשרה בישראל. ויש להבין מהו ההבדל. אלא שיש לפרש ההבדל בין אלו אנשים שעובדים בבחינת הכלל. בהם אמר כאילו נטע אשרה בישראל הכוונה בהכלל ישראל. משא"כ במקום תלמיד חכם היינו באלו אנשים, שהם רוצים להיות בחינת תלמיד חכם, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, שתלמיד חכם נקרא, מי שרוצה להיות תלמיד של הבורא, הנקרא חכם, שהוא המשפיע לכל העולם. והאדם רוצה גם לזכות להיות משפיע, היינו שעובד בבחינת הכוונה להגיע בע"מ להשפיע, הדיין שלו, שאם הוא הגון, אז הדיין מיעץ לו, להקריב עצמו על המזבח. ואם אינו הגון, אז מיעץ לו רק לתועלת עצמו, שזהו אשרי-הם וז"ש ובמקום תלמיד חכם, כאילו נוטע אשרה אצל מזבח.