תוכן

תשמ"ז מאמר לא
הכתוב אומר "לעברך בברית ה' אלקיך וכו', אשר ה' אלקיך כורת עמך היום" [דברים כט' יא']. ופירוש רש"י, לעברך בברית דרך העברה. כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן, ומחיצה מכאן, ועוברים בינתים וכו'. עוד שם "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת וכו', כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום".
ויש להבין א' מהו ענין כריתת ברית בעבודה. כלומר, מה זה נותנת לנו את הכריתת ברית, שע"י זה יהיה לנו תיקון בעבודה. ב' מה שפירש רש"י, שכורתי בריתות היו עושין מחיצה מכאן וכו'. מה מרמז לנו זה בעבודה. ג' מה מרמז לנו בעבודה את אשר ישנו פה עמנו עמד היום, ואת אשר איננו וכו', היום. מהו הב' זמנים בעבודה.
אאמו"ר זצ"ל אמר, מהו המעלה של כריתת ברית. כי לכאורה הוא דבר מיותר. כי מדוע הם כורתים ברית ביניהם. היות שבאו לכלל דעה, שהם צריכים לאהוב אחד את השני. וממילא כיון שאוהבים זה לזה, מה מוסיף לנו הכריתת ברית. ואמר, היות שיש לפעמים, שיכולים לבוא לידי מצב, שכל אחד רואה על השני, שהוא לא מתנהג עמו בסדר. אם כן הוא צריך לשנאו את השני. וכשהוא כורת ברית עמו, הכוונה, אפילו שיראה שהוא לא מתנהג עמו כשורה, אז הוא הולך למעלה מהדעת, ואומר היות שכרתי ברית עמו, אני לא מפר את בריתי. נמצא, שהברית הוא לא על ההוה, אלא על העתיד. שיכול להיות שאהבה שביניהם יתקרר, לכן כורתים ברית, שגם העתיד יהיה כמו עכשיו בההוה.
הנה עיקר עבודה בתו"מ הוא, כשמתחילים ללכת בדרך המביא לשמה. כלומר, שבזמן שהאדם התחיל את העבודה, מתחילים בשלא לשמה, כמרז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה. ומשום זה תחילת עבודתו היה בחשק, מתוך שהיה רואה, שע"י קיום תו"מ הוא יגיע לבחינת אושר בחיים. אחרת לא היה מתחיל. לכן בתחילת עבודתו, כלומר, בזמן שעדיין עוסק בשלא לשמה, זאת אומרת, שכל זמן שהוא עובד, הוא מסתכל על השכר שיקבל לאחר עבודתו, לכן יש לו כח לעבודה. היות כמו בגשמיות, האדם רגיל לעבוד במקום, שידוע שיקבל שכר תמורת עבודתו. אחרת אין האדם מסוגל לעבוד בחנם, אם לא בשביל תועלת עצמו. ורק בזמן שהוא רואה, שיצא מעבודה זו לתועלת עצמו, יש לו כח לעבוד בחשק וברצון. היות שהוא מסתכל אז על השכר ולא על העבודה. כי העבודה לא עולה בחשבון, אם האדם מבין, שהוא מקבל כאן אצל בעל הבית זה פי כפל שכר מכשהיה עובד אצל בעל הבית הקודם, מטרם שבא למקום עבודה שמשלמים פי כפל. זאת אומרת, כפי גודל השכר, כן נעשה בשיעור זה העבודה יותר קלה ויותר קטנה.
ובזה יש לפרש על דרך העבודה, שענין כריתת ברית יהיה הפירוש, כשהאדם מקבל על עצמו העבודה, אפילו בשלא לשמה, הוא צריך לכרות ברית עם הקב"ה, שיעבוד אותו בין שיש לו חשק ובין שאין לו חשק. אבל יש להבין, במה תלוי החשק. זה תלוי רק בהשכר. כלומר, בזמן שנותנים הרבה שכר, אז החשק לעבודה לא מתפסק. ורק בזמן שהשכר מוטל בספק, אז עובר חשק של עבודה, ועובר למנוחה. כלומר, שמרגיש אז יותר טעם במנוחה. עד כדי כך, שהוא אומר אני מוותר על העבודה, והוא אומר את עבודה זו יכול לעבוד מי שרוצה, כי זה לא בשבילי. וכריתת ברית הוא, בזמן שהתחיל ללכת בעבודה אפילו של שלא לשמה. והיות כעת יש לו חשק לעבודה, אחרת מי היה מכריח אותו להכנס בעבודת ה'. לכן האדם צריך לכרות ברית עכשיו, ולומר אפילו שיבוא איזה זמן של ירידה, כלומר, שלא יהיה לו חשק לעבודה, מכל מקום הוא מקבל עליו, שלא יסתכל על החשק שלו, אלא יעבוד כאילו היה לו חשק. וזה נקרא כריתת ברית.
אולם יש להבין, מהו הסיבה שהוא בא למצב של ירידה. הלא אנו רואים בגשמיות, שהאדם עובד בכדי לקבל שכר, האם נוהג שם ענין של ירידה ועליה. ומדוע בעבודת ה' אנו רואים, שיש עליות וירידות.
וענין זה יש להבין בב' אופנים, א' אפילו במצב דשלא לשמה, היינו שהוא עובד עמ"נ לקבל שכר. אבל השכר יכולים להבין רק בבחינת אמונה, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. פירוש, שאין שכר המצות מקובל בעוה"ז, אלא השכר הוא יקבל בעוה"ב, כמו שכתוב"ה יום לעשותם ומחר לקבל שכרם, היינו בעוה"ב.
והיות שהבסיס של השכר תלוי בהאמונה, כמו שכתוב (אבות, פרק שני) ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא.
וידוע, שבענין אמונה יש עליות וירידות, כי כל ענין אמונה, צריכים להאמין למעלה מהדעת. פירוש, שהאדם יש לפעמים בכוחו ללכת למעלה מהדעת, במקום שהאמונה היא בסתירה להדעת. נגיד על דרך משל, עשרים אחוז האמונה נגד הדעת, ועל עשרים אחוז שהוא נגד הדעת הוא יכול להתגבר. אבל לפעמים הוא רואה, שנעשה עכשיו שינוי, היות שהוא רואה, שהאמונה היא בסתירה שלושים אחוז. ובשיעור כזה הוא עוד לא מחוסן, שיהיה לו כח להתגבר וללכת בבחינת אמונה. לכן הוא מוכרח אז לרדת ממצבו, שהיה אצלו מאירה בחינת אמונה. וזהו הגורם לו ירידות ועליות, שזה הוא לפי כח ההתגברות שלו. משא"כ בשכר גשמי, שאין ענין אמונה נוהג על השכר. לכן אין בגשמיות מקום לומר, שיש לו ירידה בעבודה גשמיות, כנ"ל. והוא, שענין השכר הוא בעוה"ז, ואינו צריך לאמונה.
אופן הב' הוא במצב דלשמה, שאינו שום תמורה עבור עבודתו. שהגורם להירידות הוא גם כן הטעם, היות שהוא בנוי כל עבודתו, על בסיס אמונה. אלא שיש הפרש, לא על השכר, אלא על בעל הבית. כלומר, בשיעור שהוא מאמין בבעל מלאכתך, שהוא כל כך חשוב, שכדאי לשמש אותו. היינו, שזה זכיה גדולה לשמש את מלך מלכי המלכים, שישלם שכר פעולתך. זאת אומרת, ששכר עבור העבודה הוא בשיעור אמונה בגדלות ה'. היות שיש בטבע הבריאה הנאה גדולה לאדם, אם הוא משמש לאדם חשוב. ממשל הידוע, שאנו רואים, אם בא אדם חשוב, ורוצה לתת למי שהוא, שיקח את החבילה שלו למונית. וסבל בטח יקבל כסף עבור זה. ואם הרב יתן זה להתלמיד, בטח התלמיד לא יקבל שום תמורה עבור העבודה. כי השימוש, מה שהוא משמש את הרב, זהו שכרו, ולא צריך יותר.
ולפי זה יהיה הפירוש ונאמן בעל מלאכתך, כלומר, לפי שיעור האמונה, שהוא מאמין בגדלות ה', בשיעור זה הוא גודל השכר, שהוא נמדד בשיעור האמונה שהוא מאמין בגדלות ה'. נמצא לפי זה, בזמן שהוא מאמין, שה' הוא גדול מאוד, אז השכר שלו גדול מאוד. ואם האמונה שלו בה' אינו כל כך גדולה, ממילא גם השכר אינו גדול כל כך וכו'. ונמצא לפי זה, בין זה שעובד לשמה, ובין זה שעובד שלא לשמה, כל הבסיס הוא רק על האמונה. אלא ההבדל הוא בזה, בשלא לשמה האמונה היא על השכר, ובלשמה האמונה הוא למי אנו עובדים. כלומר, שגדלות הנאה תלוי בגדלות של הבורא. כשרז"ל (אבות, פרק שני) ר' אלעזר אומר וכו', ודע לפני מי אתה עמל, ומי הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך. וזהוא כנ"ל, שצריכים להאמין בגדלות של בעל מלאכתך. כי בזה תלוי, שישלם לך שכר פעולתך. כלומר, גדלות השכר תלוי בגדלות של הבעל מלאכתך, שהוא הבורא. זאת אומרת, יש הבדל בהנאה, אם האדם משמש גדול העיר, או שמשמש גדול המדינה, או שמשמש גדול העולם. ובזה נמדדת השכר, היינו לפי גדלות המלך.
והיות שהבסיס הוא אמונה, לכן יש כאן עליות וירידות. וזה הוא מטעם, שכל זמן שהאדם לא זוכה לאמונה בקביעות, מוכרח להיות עליות וירידות.
ובהאמור יוצא, היות שיכול לבוא זמן, שאהבה שביניהם יתקרר, לכן הוא מקבל עכשיו, בתחילת עבודתו, כשמקבל עליו עול מלכות שמים, שיהיה בכריתת ברית, בין שהגוף יסכים להיות עובד ה', ובין שהגוף לא יסכים, הכל הוא מקבל על עצמו, שלא יהיה שום שינוי. אלא שיאמר, אחת דברתי ולא אשנה. אלא אני אלך למעלה מהדעת, על סמך שקבלתי על עצמי בעת כריתת ברית בתחילת העבודה.
בזה נבין מה שפירש רש"י לעברך בברית, דרך העברה, כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן, ועוברים בינתים. וזה יש לפרש על דרך הנ"ל, שדרך הכורתי בריתות היו מרמזים, שלפעמים יבוא זמן שיהיה מחיצה מכאן, היינו מחיצה המפרדת לזה, ומחיצה מכאן, היינו גם להשני יש מחיצה המפרדת. כלומר, אפילו שיהיה לשניהם מחיצה המפסקת לאהבה שהיה ביניהם, מכל מקום הם מקבלים על עצמם עכשיו, שלא יפרידו את עצמם זה מזה. אלא שיזכרו לעצמם את הכריתת ברית שעשו. ובזה יהיה האפשרות, שהברית לא תופר. ועוברים בינתים. פירוש, שהם עוברים על הפירוד שנעשים ביניהם. והכל הוא מכח שעשו את הברית.
ובעבודה יהיה הפירוש, שהאדם מחויב לכרות ברית עם הקב"ה. שכמו שהתחיל עתה בעבודה, ובטח יש לו עכשיו בחינת אהבה לה', אחרת מי גורם לו, שיקבל עכשיו על עצמו את עול קבלת מלכות שמים. והוא צריך עכשיו לכרות ברית עם הקב"ה לעולמים. כלומר, אפילו שיבוא זמן, שהוא ירגיש, שאהבת ה' נתקרר אצלו, יזכור את הברית שעשה עם ה'. אולם בעבודה, צריכים לזכור, שענין כריתת ברית בין הקב"ה להאדם, יכול להיות שהאהבה יכולה להתקרר רק בין האדם להבורא. אבל מה שייך לומר, שאצל הקב"ה יתקרר האהבה. כלומר, כיון שהכריתת ברית חל על שניהם. משמע, שיכולים להיות ירידה בין שניהם בענין כריתת ברית. אבל מה שייך שינויים או ירידה בהבורא.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שאצל האדם והבורא נוהג ענין כמים פנים אל פנים וכו'. ופירש על מה שכתוב (כי תשא, רביעי) ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכך, ואדעך למען אמצא חן בעיניך וכו'. ושאל, מאיפה ידע משה, בזה שאמר אם נא מצאתי חן בעיניך. והשיב, היות שלפני זה כתוב ואתה אמרת ידעתיך בשם, וגם מצאת חן בעיני, ומכאן ידע משה, שמצא חן בעיני ה', היות שהקב"ה מצא חן בעיני משה, ולפי הכלל "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם", (משלי כ"ז).
ובהאמור יש לפרש, זה שאומרים, שאהבה מתקררת אצל האדם, והאדם מרגיש שהוא במצב ירידה, כלומר שאין לו עכשיו כל כך אהבה לה', כמו שהיה לו בתחילת עבודתו, זה גורם לו שהאדם מרגיש, שגם ה' לא אוהב אותו, ואינו שומע לתפלתו, למה שהאדם מבקש מה'. וזה גורם לאדם ירידה יותר גדולה. כי האדם מקבל ספיקות בענין מה שכתוב כי אתה שומע תפלת כל פה. והוא חושב אז, שהקב"ה אין לו שום קשר עם הנבראים. וזה גורם לו ירידות גדולות, היות שהוא נעשה כל פעם יותר חלש בבחינת האמונה.
נמצא, שהגם אצל ה' לא שייך לומר שינוי, אבל האדם, מטעם כמים הפנים להפנים מרגיש כך. וזהו לפי הכלל, שכל השינויים שלומדים ברוחניות, הכל הוא לפי ערך המקבלים.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו בעבודה את אשר ישנו פה עמנו, עמד היום לפני ה' וכו'. שהכריתת ברית היא, בין שהוא עומד היום לפני ה', שהוא בזמן עליה. אלא הוא לוקח על עצמו, שאפילו, שיבוא זמן ירידה, הנקרא "ואת אשר איננו פה עמנו היום לפני ה' אלקינו", שאינו מרגיש, שהוא עומד לפני ה' אלקינו, מכל מקום מקבל על עצמו למעלה מהדעת, שלא ישגיח על שום דבר, אלא שהוא יזכור בכריתת ברית, שזה יהיה בבל תמוט.