תוכן

תשמ"ח מאמר יט
בזהר (יתרו דף י"א ובהסולם אות מ') אומר שם וז"ל, וישמע יתרו, פתח ואמר, "על כן אודך בגויים ה', ולשמך אזמרה", דוד המלך אמר זה וכו', בשעה שראה שכבוד הקב"ה אינו עולה בהתעלות, ואינו מתיקר בעולם, אלא מצד שאר העמים, ואם תאמר, הרי הקב"ה אינו מתיקר בעולם אלא בשביל ישראל, כן הוא ודאי, שהרי ישראל הם היסוד של הנר להאיר, אבל כאשר שאר העמים באים ומודים לו, בשעבוד אל יקר של הקב"ה, אז נתוסף יסודו של הנר, ומתחזק על כל מעשיו בחבור אחד, ושולט הקב"ה לבדו למעלה ולמטה, עכ"ל.
ויש להבין מה שאומר, "כן הוא ודאי", שהקב"ה אינו מתיקר בעולם אלא בשביל ישראל, מסיבת שישראל הם היסוד של הנר להאיר, אבל כאשר שאר העמים באים ומודים לו וכו', אז נתוסף יסודו של הנר וכו', ולכאורה משמע, במה נתוסף היסוד של הנר אם הגויים באים ומודים להקב"ה, מכאן נראה כאילו עם ישראל לוקחים חיזוק וסיוע מהגויים, מזה שהם מודים, כלומר כאילו אין האמונה שעם ישראל מאמינים בהקב"ה הוא בגרעון, עד שהם צריכים לקבל סיוע מן הגויים על גדלות ה', כמ"ש, שהגויים מוסיפים יסוד של הנר.
וזה קשה מאד להבין, האם מותר לקבל סיוע על האמונה מאומות העולם, הלא היסוד של אמונה צריך להיות על בסיס למעלה מהדעת, ואיך האדם מקבל כוחות שיהיה להם היכולת ללכת למעלה מהדעת, על זה אנו לומדים, ע"י התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב, וכמו"כ אנו צריכים להתפלל לה' שיתן לנו את כח אמונה בו ית', וכמ"ש בתפלת רבי אלימלך (מודפס בסידורים קודם התפלה), וז"ל, יהי רצון מלפניך וכו', ותקבע אמונתך קשורה בלבנו, כיתד שלא תמוט, א"כ אמונה צריכים לקבל מפי עליון, וכאן משמע, שאם הגויים באים ומודים לה', אז היסוד של האמונה, המכונה יסוד של הנר, נתוסף.
ובכדי לבאר את הנ"ל, צריכים לזכור מה הפירוש, ישראל ושאר עמים, בעבודה, לפי הכלל, שכולם נוהגים באדם אחד, אז בחינת ישראל נקרא, השפעה, שכל מעשיהם הוא רק להשפיע, והוא מכונה בחינת יצ"ט שבאדם, ושאר העמים נקראים, בחינת הכלי קבלה של האדם, המכונה יצה"ר שבאדם, וזהו כמו שבארנו על מה שרז"ל, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וכו'", בשתי יצריך, ביצ"ט וביצה"ר, ופרשנו, שהכוונה הוא בכלי השפעה שהוא יצ"ט, וביצה"ר שהם כלי קבלה, אותה דבר יש לפרש כאן, במה שאומר הזה"ק, "כן הוא ודאי, שהרי ישראל הם היסוד של הנר להאיר", הכוונה, שהיסוד שעליו נבנה עבודת האדם, הוא ביצ"ט, הנקרא, כלים דהשפעה הנקרא ישראל, אבל זה נקרא, חצי מדרגה, ומדרגה זו נקראת, בחינת למעלה בחשיבות, משום שהם כלים זכים, ואין זה נקרא, שהקב"ה שולט על כל מעשיו של אדם, כי ישראל נקרא, בחינת מעשים של השפעה, כלומר שמעשים דלהשפעה הוא יכול לכוון להשפיע לה', לכן נקרא זה, שהקב"ה שולט עליו רק בכלים דהשפעה.
אבל על כלים דקבלה שולטת הס"א והקליפות, כלומר, שאין הוא יכול לכוון שיהיו לש"ש, וכלים אלו נקראים "שאר עמים", בחינת "מטה", היות שכלים דקבלה הם למטה חשיבות.
ובהאמור נוכל לפרש מ"ש, "אבל כאשר שאר העמים באים ומודים לו, בשעבד אל יקר הקב"ה, אז נתוסף יסודו של הנר", ושאלנו, איך שייך לומר, שעם ישראל לוקחים חיזוק משאר העמים, כמ"ש, להוסיף יסודו של הנר, הכוונה הוא יש לפרש, שבזמן שכלי קבלה של אדם באים ומודים שצריכים לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, וז"ש "ומודים לו בשעבוד אל יקר של הקב"ה", נמצא, מקודם רק בחינת ישראל היה יכול להשפיע לה', שהישראל היה מכיר ביקר ה', וכדאי לשעבד עצמו לה', משא"כ כששאר עמים באים ומודים לו, ומשעבדים עצמם אל יקר של הקב"ה, כלומר שכדאי לעבוד לש"ש אפילו בכלים דקבלה, יש להם כבר כח שיוכלו להתגבר שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז נתוסף יסודו של הנר, כי הנר נקרא, בחינת מלכות שמים, זאת אומרת, עיקר יסוד הוא בחינת ישראל, כי התחלת עבודה הוא בבחינת כלים דהשפעה, המכונה, ישראל, ואח"כ מוסיפים על יסוד של הנר, כלומר שגם על כלים דקבלה המכונים, שאר עמים, ג"כ נכנסים לרשות של הקדושה, הנקראת, נר ומלכות, שמלכות שמים שולטת על שאר עמים, וז"ש, אז נתוסף יסודו של הנר, ומתחזק על כל מעשיו, כלומר שגם מעשים דקבלה נכנסים לקדושה, בחבור אחד, זהו כמו שלומדים שכלים דגו"ע, שהם כלים דהשפעה, מתחברים עם כלים דאח"פ, שהם כלים דקבלה, ונעשים מדרגה אחת, שזה נקרא, בחינת גדלות, וז"ש, ושולט הקב"ה לבדו, הכוונה על כל הכלים, ולא כמו שהיה מקודם לכן שהיה שולט רק על בחינת ישראל, וז"ש, שולט הקב"ה למעלה ולמטה, כלומר שהוא שולט, שפירשו, שנכנסו לרשותו הן הכלים דהשפעה, הנקראים בחינת מעלה בחשיבות, והן הכלים דקבלה, הנבחנים לבחינת מטה בחשיבות, על הכל שולט הבורא, שיש לפרש, שהאדם מקבל אז שלימות אמיתית, כי כבר יש לו כלים לקבל, הן חסדים הנקרא, קטנות, והן חכמה הנקרא, גדלות, מסיבת שיש לו עכשיו כלים המוכשרים לקבל, וז"ש, ושולט הקב"ה לבדו למעלה ולמטה, לכן אמר דוד על זה, "אודך בגוים ה' ולשמך אזמרה", בזמן שהתפשט שליטת ה' גם על הגוים, שהם הכלי קבלה שנכנסו לרשותו של הקב"ה, אז שורה שלימות בכל.
אולם בכדי להגיע לשלימות, שגם בחינת שאר עמים שבאדם יכנסו לקדושה, יש תהליך המכונה, תיקון קוים בקטנות, ותיקון קוים בגדלות, ותיקון קוים בו"ק, שהם שלשה אופנים, שכולם מכונים אותו שם אבל יש הפרש ביניהם.
הזה"ק אומר (יתרו דף קכ"ז בהסולם אות תצ"ט), וז"ל, לא תעשון אתי אלקי כסף ואלקי זהב, אמר ר' יוסי, מה הטעם, הוא משום שכתוב, לי הכסף ולי הזהב, אעפ"י, שלי הכסף ולי הזהב, לא תעשון אתי, כלומר אותי, עכ"ל.
ויש להבין זה ע"ד עבודה, מה הפירוש שה' אומר, לי הכסף ולי הזהב, לכן לא תעשון אותי, וכן יש להבין במה שאומר, אע"פ שלי הכסף והזהב, מ"מ לא תעשון אותי, מהו, האע"פ, שאומר.
הנה סדר העבודה הוא בשני אופנים, א', שהאדם משתוקק לדביקות ה', שזה נקרא, כיסופין, שזה נבחן לקו ימין, כמ"ש, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (תהילים פ"ד), זאת אומרת, בזמן שהאדם הולך בקו ימין, אז, לבי ובשרי ירננו, כלומר ברגע שנזכר מה', והגם שכל היום הוא היה טרוד בדברים אחרים, הן בצרכי גשמיים והן בצורכי רוחניים, אבל מענין אהבת ה' לא היה זוכר, אבל ברגע שנזכר מענין אהבת ה', הגם שהגוף אינו רוצה לאהוב את ה', מ"מ הוא כוסף להרגעים האלו שבא לו מחשבות של אהבת ה', והוא שש ושמח על מה שנזכר, שיש בורא עולם המשגיח על כל אחד ואחד, לכן מצד אחד הוא רואה עכשיו, איך שהגוף מתנגד להכסופין האלו, כלומר שאין הגוף נהנה מזה שהאדם רוצה להתדבק בו ית', אבל, "לבי ובשרי ירננו אל חי", זאת אומרת, שהוא נותן תודה לה' על הכסופין האלו, מזה שיש לו אחיזה בה', כלומר, שהוא רוצה להתדבק בה', והגוף מתנגד לו, שגם זה לזכיה גדולה יחשב לו, כי הוא רואה עתה, שאצלו הוא בחינה, "זה וזה שופטם", משא"כ מטרם שעלה על דעתו מענין אהבת ה', הוא היה בכלל מרוחק מאהבת ה', שבכלל שכח שיש ענין כזה הנקרא, אהבת ה', וראשו היה שקוע בשאר דברים, ובעיקר בזמן שהולך בקו ימין, הוא צריך להאמין, זה שנזכר עתה מענין אהבת ה', זה לא בא לו במקרה, אלא הקב"ה פנה אליו, והוא נתן לו במחשבתו עתה, שיש בורא וכדאי להתחבר עמו, כלומר שהמחשבה הזו לא באה לו מכוחו עצמו, אלא הקב"ה פנה אליו והזכיר לו את כל ענין של עבודת ה', אלא זה רק לזמן קצר, כלומר שהמחשבה הזו לא שורה במוחו ולבו זמן הרבה, כי כל זמן שהאדם אינו עדיין מוכשר לזה, אין להמחשבה זו אריכת ימים, וזה כמ"ש, הנה אלה הרשעים הם קצרי ימים ושבעי רוגז, ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהרשעים בזמן שמשיגים קצת יום, הנקרא, אור מלמעלה, והיות שהם עדיין רשעים, כלומר שעדיין לא יצאו מקבלה עצמית, האור מסתלק מהם, וזה נקרא, קצרי ימים, לכן הם שבעי רוגז, שהרוגז שלהם הוא, מדוע נסתלק מהם האור, שהם משתוקק להאור, אבל כשהאדם הוא צדיק, והוא מצדיק את ההשגחה, ואומר, מה שה' לקח ממנו ההתעוררות הזה הוא לטובתו, ונותן שבח והודיה על זה שהיה לו זכיה של משהו התעוררות, שזהו ששלח לו הקב"ה, והוא שש ושמח על זה, ומצב של נתינת תודה לה', זה נקרא, ימין, משום שהוא כוסף לה', ולא חשוב לו כמה זמן שהוא טועם מבחינת יום, והוא מודה ומשבח כל היום על זה שנותנו לו רגע אחד להדבק בו, וזה נקרא, אלקי כסף, שהעבודה שלו היא בבחינת ימין, הנקרא, כסף, או מדת החסד, שהוא חפץ רק חסד.
וקו שמאל נקרא, אלקי זהב, שפירש אאמו"ר זצ"ל, שפירושו של זהב, זה-הב, שזהו ההיפך מקו ימין, שלא רוצה שום דבר, אלא שהוא כוסף לה', ורוצה להבטל אליו, והאדם בעצמו אינו רוצה שום דבר, וכמה שיש לו הוא שמח בחלקו, כאילו היה נותנים לו רכוש גדול, משא"כ בקו שמאל הוא אומר, את זה אני רוצה ואת זה אני לא רוצה, הוא כבר עושה את חשבון הכדאיות, וזה נקרא, כאילו מורה באצבע ואומר מה שהוא רוצה, וזה דוקא ע"י הבקורת שהוא עושה, כמ"ש, (איוב ל"ז, כ"ב), "מצפון זהב יאתה וכו'", שצפון, הכוונה על מצפוני הלב, שהם דעות וחקירות על המעשים שלו, כלומר מהו רוצה על זה שהוא מתיגע עצמו בעוה"ז, לאיזה שכר הוא מקוה, שענין תיקונים שייך דוקא בקו שמאל, כלומר בעת שהאדם מתחיל לברר הפרטים שישנם בעבודה, כלומר הן הבקורת למי הוא עובד, והן לשם מה הוא עובד, אז מתחילים להרגיש את היגיעה אמיתית שישנו בעבודת ה', והאדם כבר חושב שהוא יודע מה שטוב לו ומה שרע לו, והוא חושב שזהו מה שמוטל עליו, היינו שעבודתו יהיה בדרך של קו שמאל, וזה נקרא, אלקי זהב, והגם שהקב"ה נתן לו את המחשבות האלו המכונה, קו שמאל, מ"מ אמר הקב"ה, לא תעשון אתי אלקי כסף ואלקי זהב.
ובזה יש לפרש דברי ר' יוסי, ששאל, "מהו הטעם, הוא משום שכתוב, לי הכסף ולי הזהב, אף על פי שלי הכסף ולי הזהב, לא תעשון אתי, כלומר אותי", ויש לפרש, אע"פ שאני נתתי לכם את הקו ימין, הנקרא, אלקי כסף, וגם הקו שמאל נתתי לכם, שכל המחשבות מה שאתם מרגישים, אני שלחתי לכם, מ"מ לא תעשון אותי, כלומר שהעבודה אמיתית הוא דוקא על קו האמצעי, זאת אומרת, שהפירוש יהיה, מה שהקב"ה אמר, לי הכסף ולי הזהב, הכוונה, שלי, כלומר שאע"פ שאני נתתי לכם, ומ"מ זה לא סוף פסוק, אלא צריכים ללכת בקו אמצעי, שהקו הזה הוא נכלל משניהם.
אולם מאין לוקחים כוחות שנוכל ללכת בכל אלו הדרכים, ע"ז אמרו, בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, כמו שפרשנו, שהכל נמצא בתורה, כלומר, כשלומדים תורה צריכים לדרוש שכר מלימוד התורה, המובן לנו בשני אופנים כוללים, א', שהשכר שלנו יהיה בבחינת, המאור שבה מחזירו למוטב, שפירושו, שיזכה לכלים דהשפעה, כי בלי עזרה מלמעלה אי אפשר לצאת מאהבה עצמית. ב', לזכות לבחינת תורה, כמ"ש בזה"ק, "מאן דלא ידע צוויא דמארי, איך יעביד ליה". וזו השכר שהאדם צריך לבקש על ידי יגיעתו בתורה, ובטח שלימוד הקבלה, יותר מסוגל להוציא את מאור התורה.
וכמ"ש בפרי חכם (ח"א דף קנ"ג), וז"ל, מתוך שחכמת הקבלה כולה מדברת בסוד התגלות ה', מובן מאליו שאין לך חכמה חשובה ומוצלחת לסגולתה כמותה, עכ"ל. כלומר בזמן שהאדם לומד תורה על הכוונה בכדי לקבל את מאור התורה, לכן יש להבין, היות שחכמה הקבלה מדברת גם מהנושא של אלקות, משא"כ שאר חלקי התורה, התורה שם מלובש בנושאים גשמיים, לכן יותר קשה להוציא משם את המאור התורה, משום שקשה להאדם להתרכז בהמלובש בהתורה, שהוא הקב"ה, אע"פ שכל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה.
והנה בהקדמה לספר אמרי יוסף לאדמו"ר מספינקא זצ"ל, מביא שם בשם הרה"ק מהר"ח מצאנז זצ"ל, שמפרש את הפסוק (משלי כ"ה), כבוד אלקים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקר דבר וכו', והשאלה הוא, מהו ההבדל בין, כבוד אלקים, לכבוד מלכים, כלומר בטח שניהם הכוונה על רוחניות, א"כ מהו ההבדל בין ב' מדרגות אלו, ופירש, דאם האדם רוצה ללמוד חכמת הקבלה, לדעת כמה עולמות וכמה ספירות יש, היינו כבוד אלקים, לדעת גודל כבודו ית', הסתר דבר, אבל אם רוצה ללמוד החכמה, לדעת איך להמליך את הקב"ה, ואיך לעובדו בכונה, ולקדש רמ"ח אבריו, ולעשותם מרכבה להקדושה, וזהו כבוד מלכים, האיך להמליכו ולעבדו, חקור דבר.
רואים אנו, שענין לימוד חכמת הקבלה, זהו סגולה מיוחדת, שיהיה כח לאדם לקדש עצמו, ושיהיה מרכבה להקב"ה.
חז"ל (אבות דרבי נתן פרק כ"ט, ז'), כ"ש וז"ל, ר' יצחק בן פנחס אומר, כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה, כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא וכו', עכ"ל.
ומפרש שם, לא טעם טעם של יראת חטא, שההגדות והמדרשים מלאים תוכחות מוסר ומשלים, שמביאים לאדם ליראת חטא, ואדרבה הת"ח העוסקים בהלכות זמנין, שגבה לבם, שסוברים שהם חכמים, וח"ו יבואו לכלל גאוה, והיצה"ר רודף אותם, שעסקו [של יצה"ר] יותר בת"ח, כמ"ש בסוכה נ"ב, [כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו] וכו', עכ"ל.
ויש להבין, מדוע אין ההלכות יכולים להביא ליראת חטא, ומהו העדיפות שיש במדרשים יותר מן הלכות, הלא ידוע שכל התורה כולה הוא שמותיו של הקב"ה, ועוד יש להבין, מדוע הלכות נקראות, חכמה, כלומר מה מרמז לנו בזה שההלכות נקראות, חכמה.
הנה מדרש נקרא, דרוש, והכתוב אומר (ירמיה ל', י"ז), קראו לך ציון היא דורש אין לה, ורד"ק מפרש, קראו לך אומות העולם, ואמרו כי ציון היא עיר, שאין לו דורש להשיבה לישראל, וחז"ל דרשו, "ציון דורש אין לה, מכלל דבעי דרושה", ידוע כי מלכות נקראת, ציון, ודורש פירושו, דורש ומבקש, כלומר אין האדם דורש אלא מה שחסר לו, ואז הוא מבקש למלאות חסרונו, והיות כשמתחילים לעסוק בתו"מ, מתחילים שלא לשמה, כמ"ש חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה, לכן כשהאדם מרגיל עצמו לעבוד שלא לשמה, אין הוא מרגיש חסרון בזה שלא יכול לעסוק לשמה, והיות שלא מרגיש חסרון במצבו, וממילא אין לו צורך לתקן זה.
וזה גורם לו, בזמן שנתעורר בו הרצון דלהשפיע, שצריכים לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, הוא מרגיש בעבודה זו טעם של עפר, וזה נקרא בלשון הזה"ק, שהאדם צריך להשתדל בתו"מ בכדי לאקמא שכינתא מעפרא, כלומר, העבודה, שהאדם צריך לעבוד לטובת השכינה, הוא טועם טעם עפר, כי הוא רגיל לעבוד אך ורק לתועלת עצמו.
ועי"ז שהאדם עוסק בתורה, אז התורה מחזירו למוטב, ואז הוא מרגיש טעם חיים בעבודתו, היות שע"י הכונה דלהשפיע הוא מקבל דביקות בחיי החיים, אבל בודאי האדם צריך לבקש מה' שיקום את המלכות שמים, כלומר שתהיה בחשיבות, היות מסיבת שאין התחתונים ראויים לקבל ממנה את השפע, שמלכות צריכה להשפיע להתחתונים, כי מלכות נקראת, כנסת ישראל, שהיא הכלל של כל הנשמות, והוא מוכרחת להסתיר את עצמה שלא יראו מה שיש לה לתת לתחתונים, וזהו לטובת ישראל, אחרת, זאת אומרת, אם יהיה מגולה את גדלותה, כולם יקבלו ממנה בעמ"נ לקבל, לכן היא מוכרחת להסתיר את עצמה, ולא מגולה ממנה רק בחינת טעם עפר, וגם זה הטעם עפר שמקבלים ממנה, הוא ג"כ לטובת האדם, כלומר שהאדם צריך לדעת, שזה יגרום לו לחקור את סיבת טעם עפר שהוא מוציא בה, בעת קבלת עול מלכות שמים בעמ"נ להשפיע.
כי מה שהתורה הבטיחה לנו, שאם נלך בדרך ה', היינו שכל מעשינו יהיה על הכונה דלהשפיע, אז נרגיש טעם חיים, כמ"ש, "טעמו וראו כי טוב ה'", א"כ למה אנו מרגישים טעם עפר, לכן בזה אנו רואים, אם באמת אנו הולכים בדרך האמת או לא, כי זה שאנו טועמים טעם עפר, זה מעיד על עבודתינו, שאנו צריכים לדעת, שזהו מסיבת שעוד אין לנו כלים דהשפעה, לכן מוכרח להיות שכינתא בעפרא, ואנו צריכים לבקש מה', שיוקים לה מעפרא, וזהו ע"י שיתן לנו רוח טהרה, ויסיר מלבנו את אהבה עצמית, ובזה נזכה לראות את יופי של הקדושה.
ובזה נוכל להבין מ"ש, שהאדם צריך להתפלל לה' על גלות השכינה ועל צער השכינה, ויש להבין זה, מדוע השכינה היא בצער, אין הקב"ה מקים אותה מעפרא, אלא אנחנו צריכים לבקש מה' שהוא יוקים לה, ובלי התפלה שלנו אין הוא מקים אותה, כמ"ש (בברכת המזון), הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת, משמע שהוא צריך שאנחנו נבקש, ומהו הסיבה.
ובהאמור נבין, היות שענין הסתרה, שהמלכות היא בעפר ובחושך, היא מסיבת התחתונים, בכדי שיהיה להם היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע, נמצא, שצער השכינה היא בזה שהיא צריכה להסתיר את הטוב והעונג שהיא רוצה להשפיע להנשמות, ואינה יכולה, מסיבת שזה יהיה לרעתם, כי ע"י השפע שהיא תשפיע להם בזמן שהם נמצאים בכלים דקבלה עצמית, הם יהיו יותר מרוחקים מהקדושה, היות שהשפע תלך להקליפות, נמצא, מה נקרא צער אצל העליון, זה שלא יכול להשפיע לתחתונים, וזה נקרא, צער השכינה.
לכן אנו מתפללים לה', שיתן לנו את הכח להתגבר על כלים דקבלה לעצמו, ונוכל לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, ואז השכינה תוכל להראות את היקר והתפארת שבה, בזה שיהיה יכולת לקבל את מה שהיא רוצה להשפיע, ויש כלל, "יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק", אלא הכל תלוי בהמקבלים.
נמצא, בזמן שהאדם עוסק בתו"מ, ואינו מכוון לקבל תמורת עבודתו בחינת המאור שמחזירו למוטב, אלא שלומד הלכות, ואין שם לב למדרש, היינו לבחינת, "ציון היא דורש אין לה", שאין לו הדרישה ובקשה להרמת השכינה מעפרא, וכמ"ש הרד"ק, "כי ציון היא עיר שאין לו דורש להשיבה לישראל", ויש לפרש דברי הרד"ק, כמ"ש (בסליחות), "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים משפלת עד שאול תחתיה וכו'".
שהפירוש הוא, עיר אלקים נקרא ציון, ואלו שעוסקים בתו"מ, אין מי שידאוג וידרוש להחזיר עיר ציון לישראל, כלומר שמלכות שמים הנקרא, שכינה, תחזור לכלל ישראל, ובאופן פרטי לכל בחינת ישראל שיש בכל אחד ואחד, ובזה יש לפרש משרז"ל, "כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא", כי יראת חטא פירושו, שיש לו יראה אולי לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, אלא בעמ"נ לקבל לעצמו, כמ"ש בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קצ"א, טור ב').
ויש לדעת, כי אי אפשר להאדם שיהיה לו יראה, בזה שהוא לא יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא לאדם שיש לו דרישה לציון, כנ"ל, שהוא עוסק, לאקמא שכינתא מעפרא, והוא רוצה, שעיר אלקים לא תהא, מושפלת עד שאול תחתיה, וזה יכול להיות דוקא עי"ז שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אחרת מוכרחת המלכות להסתיר עצמו את חשיבותה, בכדי שהשפע לא תלך להקליפות, נמצא, שדוקא הוא ירא מחטא, שאצלו נקרא, חטא, מי שלא עובד בעמ"נ להשפיע, וקבלה נקרא אצלו חטא, מטעם היות שרק זהו המפריע, שאין השכינה יכולה להיות בגלוי פנים אלא בהסתרת פנים, שזה נקרא, צער השכינה, כנ"ל, בזה שהיא לא יכולה לתת להנבראים את הטוב ועונג שיש לה עבורם, נמצא, אם האדם משתתף בצער השכינה, יהיה פירושו, שהאדם עושה חשבון לנפשו, מה הוא גורם בזה שהוא משוקע באהבה עצמית, זאת אומרת, בשיעור שהאדם רוצה להנות מתענוגים השייכים ושיכולים להתקבל בכלים דקבלה, שהחיות הזאת נקראת, חיות דקליפות, כלומר החיות הנקרא בלשון הזה"ק, "נהירו דקיק", שנמסרו לקליפות שיתקיימו, והחיות הזו הם משפיעים לכל אלה שאין הם עדיין מסוגלים לקבל אור דקדושה, המושפע דוקא על כלים דהשפעה, זאת אומרת, אנו צריכים להאמין, שאין שום חיות בעולם אלא מהקב"ה, היינו גם החיות שמקבלים בכלי קבלה, הוא נקרא, שמקבלים ע"י הקליפות, פירוש, שהקליפות הם המשפיעים ולא הבורא בעצמו, כי א"א להיות אמונה בקביעות מטרם שמשיג את הכלים דהשפעה, כמבואר (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח), נמצא, החיות שמקבלים הוא ע"י הקליפות, שזה נקרא, שמסר השליטה על אומה"ע בידי שרים, ולא הוא עצמו מושל עליהם, שפרשנו, שבדרך עבודה יהיה הפירוש, שאלה אנשים שאין להם אמונה, רק אמונה חלקית, הם נבחנים לבחינת אומות העולם, והם אומרים, ששרים של מעלה, בין שחושבים שהם שרי הטבע או שאר רוחות, הם הם המשפיעים את החיים בעולם, ולא יכולים לומר, שרק הבורא הוא המושל, נמצא, שהם נמסרים להקליפות, יהיה הפירוש, שהם אומרים כך, אבל זה נחשב לצער השכינה, בזה שהיא מוכרחת להסתיר עצמה מהנבראים, וזה דומה למשל, שהאם מוכרחת להסתיר עצמה מהילד, והוא מוסרה את הילד לאיזה מוסד של ילדים מפגרים, ושם הטיפול לא כמו טיפול אם לילד, והילד בכלל לא יודע שיש לו אם, נמצא, שהילד סובל והאם סובלת, מזה שלא יכולה להגדיל את בנה ולתת לו את הכל מה שחסר לו, כדרך האם לבנה, וזה נקרא, צער השכינה, מה שהיא סובלת.
לכן נתן לנו את העבודה בתו"מ, שאנחנו נעסוק בהם על הכונה, לאקמא שכינתא מעפרא, שלא תסבול צער מזה שאין היא יכולה לטפל בבנה, כי לטובת הילד הוא, שהוא לא ידע שיש לו אם שהיא משתוקקת אליו, כלומר שע"י העסק בתו"מ על כונה מטעם צער השכינה, יהיה הפירוש, היות שהסיבה שהשכינה לא יכולה להתגלות להם, הוא מטעם שינו הצורה של הרצון לקבל, והיות המאור התורה מחזיר את האדם למוטב, לכן אנחנו רוצים לחזור למוטב, היינו לזכות ע"י התו"מ לכלים דהשפע, המוקנה לנו בזה בחינת יראה, וע"י יראה זוכים לאמונה, אז זוכים להכיר את מי המושל על ישראל, שרק הוא לבדו הוא המושל, זאת אומרת, שהבורא יודע שהוא המושל, אבל זה לא מורגש להתחתונים מטרם שזוכים לבחינת אמונה, כנ"ל כמ"ש בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח), וז"ל, שם, ונמצא שאע"פ שהוא לבדו, עושה ויעשה לכל המעשים כולם, מ"מ נשאר זה נסתר ממרגישי טו"ר וכו', עכ"ל, נמצא לפי"ז, שהאדם צריך לבקש מה' שיתן לו כלים דהשפעה, בכדי שלא יהיה צער השכינה, בזה שהיא מוכרחת להיות בהסתר מהאדם, וזהו לטובת האדם כנ"ל, אבל לטובת האדם הוא רק בכדי שהאדם לא יכנס יותר לרשותו של הס"א, אבל מזה אין האדם מגיע לתכלית, כי תכלית הבריאה היא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, לכן כל זמן שאין הנבראים מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, נבחן זה לצער השכינה, מטעם שהיא לא יכולה להשפיע להם את מה שהנבראים צריכים לקבל ממנה.
ובהאמור נבין, מדוע אחז"ל, "כל מי שיש הלכות ואין בו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא", שהפירוש של מדרש הוא כנ"ל, כמ"ש, "ציון היא דורש אין לה", שאין מי שידרוש ויבקש מה' שיחזיר את עיר ציון לעם ישראל, ואז הוא מתחיל להבין את סיבת הנפילה שיש לה, כמ"ש, "נפלה, לא תוסיף קום בתולת ישראל", שזה באה לנו מחמת שאנו נמצאים באהבה עצמית, הידיעה הזו של הסיבה, מתחילים להבין מהו החטא, בכדי שנדע מה לתקן, אז באים לידי הרגשה, שכל החטא הוא מה שאנחנו משוקעים באהבה עצמית, לכן רק מזה יכולים להגיע לידי יראת חטא, כלומר לדעת מהו חטא שבסיבתו אנו סובלים, שאין אנו יכולים לקבל את הטוב והעונג.
ובהאמור יש לפרש מ"ש, "כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה", ידוע שאין אור בלי כלי, ובאופן כללי, אור נקרא, זה שהבורא רוצה לתת להנבראים, המכונה, רצונו להטיב לנבראיו, ששם הזה כולל האור המכונה בשם, חכמה, ויש אור שני, שהוא נקרא, אור של תיקון הבריאה, שהוא נקרא, אור דחסדים, זאת אומרת, שב' אורות הבורא צריך לתת להנבראים.
ולפי הכלל הידוע, שאין אנו מדברים מעולם אין סוף, אלא מתחילים לדבר לאחר הצמצום א', כלומר לאחר שנעשה דין שאסור להשתמש בכלים דקבלה, וצריכים לבנות כלים חדשים שיהיו מוכשרים לקבל השפע, ולא יהיה בחינת פירוד, כידוע שזה מכונה, כלים דהשפעה, וזהו כלים הבאים מבחינת תיקון הבריאה.
כלומר לאחר שכבר יש לנו בריאה, שהם כלים דקבלה, וזהו החומר של כל הנבראים, שהוא הרצון לקבל לעצמו, ועל כלי זה ניתן לנו להמשיך ב' אורות, א', אור של תיקון הבריאה, שזה ניתן להמשיך ע"י המאור שבתורה, כמ"ש רז"ל, המאור שבה מחזירו למוטב, ועי"ז משיגים את הכלי, המכונה, רצון להשפיע, וכנ"ל שזה נקרא, שכבר יש לו בחינת יראה, שפירושו, שכבר חושב על כל דבר לעשות או לא לעשות, ואם הוא רואה שלא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, הוא נזהר מלנגוע בזה, והכלי זה אין בידי אדם לעשות, היות שזהו נגד טבע של הבריאה, שהיה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, ומה שהנבראים לא יכולים לקבל לעצמם, זה בא אח"כ מצמצום א', אלא זה מתיחסים להנבראים, לאחר שמלכות דא"ס השתוקקה להשתוות הצורה, אז למדנו שנעשה מסך, והמסך הזה, בכח הדחיה, שהוא לא רוצה לקבל, נולד עי"ז כלי חדש הנקרא בשם, אור חוזר, ואו"ח הזה נולד מב' כוחות, א', מהמסך הנקרא כח העיכב, שלא רוצה להיות מקבל לעצמו, וע"י האור, שרוצה לתת, שהתחתון כן יקבל את השפע, מב' אלו נולד או"ח הזה, שיש להבינו, שהתחתון מקבל תענוג גדול בזה שהוא רוצה להשפיע להעליון, ואז התחתון באה לידי הרגשה, מה יש בידו של התחתון לתת להעליון, שהעליון יהנה מזה, כי מה חסר להעליון שהתחתון יתן לו, אז בא לידי הכרה, שכל הנאה של העליון, הוא בזה שהתחתון מסייע לו להשלים מטרתו של העליון, כלומר שהתחתון נותן להעליון את ההזדמנות שהעליון יוכל למלא את רצונו, והיות שרצון העליון הוא להטיב לנבראיו, שהתחתונים יקבלו טוב ועונג, לכן התחתון הולך עתה לקבל מהעליון טוב ועונג, שזהו רצונו ית', כמ"ש באריכות בתע"ס (חלק ד' בהסתכלות פנימית, דף רנ"ח), ובהאמור יוצא, לאחר שכבר קבל כלים חדשים, שהם כלים דהשפעה, מהעליון, שזה באה לו ע"י מדרש.
לכן באה עתה הזמן לקבל את האור לתוך הכלים חדשים שהשיג, וזהו בחינה ב', היינו להמשיך שפע מהעליון, שזה נקרא, בחינת חכמה, שהוא מטרת הבריאה, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, שאור הזה מכונה, אור החכמה, וזה נקרא, שלומד הלכות, כנ"ל, "כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה", ויש להבין, איזה שייכות יש הלכות לחכמה, אלא ידוע, שמלכות נקראת הלכה, מלשון כלה, וכלי קבלה לאור החכמה הוא מלכות, משא"כ כלים דהשפעה נקראים, בינה, כידוע שאור הבינה נקרא, אור דתיקון הבריאה, שהוא אור דחסדים, ולפי"ז יהיה הפירוש, מי שיש בידו מדרש, היינו שהוא זכה לכלים דהשפעה, יש לו יראת חטא, כנ"ל, שהיראה שלו, אולי לא יהא בידו כוחות להשפיע, היינו שכבר השיג כלים דהשפעה הנקרא, בינה, ואז צריך להשתדל שיהיה בידו הלכות, היינו להשתדל להשיג בחינת הכלה, שהיא בחינת מלכות, שהיא נבחנת הכלי קבלה לאור החכמה, וזהו כמ"ש כנ"ל בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קצ"א), וז"ל, כי היראה היא מצוה הכוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו, כן שורה בו האמונה וכו', אמנם הן היראה הראשונה, והן היראה השניה, אינן ח"ו לתועלת עצמו, אלא מפחד שמא ימעט בעשית נ"ר ליוצרו, עכ"ל.
הרי אנו רואים, שמקודם צריכים לזכות לבחינת יראה, ואח"כ זוכים לאור האמונה, כי אמונה שלימה נקרא, בזמן שמאיר אור דחסדים בהארת חכמה, וזה נקרא, הלכה, היינו כמ"ש, שכל מי שיש בידו הלכות, הוא טועם טעם חכמה, ומדרש, טעם של יראת חטא.
אולם מה האדם יכול לעשות, שאפילו בזמן שמרגיש שיש לו כבר יראה, היינו שרוצה להשפיע לה', והוא חושב אז שהוא יעלה בדרגה אחר דרגה לרום המעלות, אבל תיכף בא לו מחשבות שמראים לו שיסתכל על העבר, כלומר שכבר היה זמנים כאלו שחשב שכבר זכה למשהו, והיה בטוח שמהיום והלאה לא יהיה לו שום ירידות, ושלא יסבול עוד מזה, שהוא לא יכול להתגבר על הרע שלו, אלא כמו שהוא מרגיש טעם עכשיו בעבודה, זה ילך לו קדימה, ומה היה אח"כ, נפל מדרגתו, ושוב נמצא במצב של היסורים, שאין לו לא עוה"ז, כלומר שיהיה לו חיים עם סיפוק, אלא שאין לו סיפוק, וגם אין לו עוה"ב, כלומר שיהיה לו הרצון לעבוד עבודת הקודש, א"כ עתה, שהוא רוצה לתת תודה לה', שעכשיו הוא מרומם קצת מהמצבים הקודמים, ורוצה לעסוק עתה בעבודת הקודש בשמחה, ומה הוא יכול לעשות, שהמחשבותיו מפריעים לו עם טענות צודקות, לפי דעתו, אין מה להשיב להם, ומשום זה הוא לא יכול לעשות עכשיו מאומה, כאילו היה עכשיו במצב ירידה, אם כן מהו התועלת כשקבל עתה עזרה מלמעלה, ומאמין שה' קורא אותו, ורוצה לקרב אותו, אבל הטענות של המחשבות, שאומרים לו, תסתכל בעצמך, שזה קורה לך כל פעם, שאתה חושב שאתה למעלה, ואח"כ אתה יורד מטה מטה, אם כן במה אתה בטוח, שעתה לא תהיה אותו דבר.
אולם אנו צריכים ללכת בדרכי חז"ל, שהורינו לנו (סוטה מ"ח, ע"ב), וז"ל, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר, מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמונה, והיינו דא"ר אלעזר מ"ד (זכריה ד'), כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזו שלחנם לע"ל, קטנות שהיתה בהם, שלא האמינו בהקב"ה, עכ"ל. ויש להבין מה שאומר, "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לע"ל, שלא האמינו בהקב"ה", וזהו הקטנות שלהם, אם כן אם לא האמינו בהקב"ה, מדוע הם נקראים צדיקים.
ויש לפרש זה מ"ש, שקורא אותם צדיקים, ויחד עם זה אין להם אמונה, שהכוונה הוא כנ"ל, היינו לאחר שהאדם קבל התעוררות מלמעלה, שהוא בא לידי הרגשה, שעיקר הוא לעשות בעמ"נ להשפיע, ולצורך עצמו לא כדאי לעבוד, א"כ הוא מרגיש עכשיו שהוא צדיק, והוא צריך עכשיו לתת תודה לה' על זה שקירב אותו אליו ית', והסיר ממנו את ההסתרה, שמטעם זה הוא רוצה עתה להבטל אליו ית', ועתה הוא מבין ומרגיש שהקבלה לעצמו נקראת, רע, ונקרא, חוטא, מי שמשתמש עמו, ונמצא, שהוא בעת הזאת נקרא, צדיק, וז"ש, "מי שיש לו פת בסלו, ואומר, מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמונה", שהפירוש הוא, שאע"פ שעתה יש לו אמונה, שהוא מאמין שעיקר הוא להדבק בה', ועל עצמו לא כדאי אפילו לחשוב רגע אחד, אם כן הוא היה צריך להיות שש ושמח שזכה עכשיו להתקרבות ה', אבל תיכף בא לו מחשבות, שהאמונה הזו שיש לו עכשיו, זה קטן, היינו שלא יהיה לו יכולת להמשך גם למחר, אלא חושב, שעוד מעט האמונה הזו יסתלק ממנו, והוא יפול שוב לשליטת הרשעים שדואגים אך ורק לתועלת עצמם.
נמצא, זה השאלה ששואל, "מה אוכל למחר", [ויש כלל, כי מחר אין הפירוש ליום של מחר, אלא מחר נקרא, "כי יש מחר לאחר זמן", כלומר ההוה נקרא, היום, והעתיד נקרא, מחר. זאת אומרת, ברגע זו שהוא עומד נקרא, הוה, ונקרא, היום, ורגע לאחר זמן נקרא, מחר], זה גורם לו שלא יכול לתת שבח להבורא על מה שקירב אותו, והמחשבות האלו של, מה אוכל למחר, מרחיקים אותו מה', מטעם שהוא לא מאמין שהמצב הזה ישאר בנצחיות, נמצא, שאף על פי שעתה הוא במדרגת צדיק, אבל מזה שהוא לא מאמין שישאר לנצחיות, מזה הוא נקרא, מקטני אמונה, כלומר יש לו אמונה, אבל אמונה יהיה אצלו בזמן קטן, ואח"כ יסתלק ממנו את האמונה, זה נקרא, קטני אמונה.
ובזה נוכל לפרש דברי ר' אלעזר, מ"ד, כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזו שולחנם לע"ל, יהיה הפירוש, מי גרם לצדיקים, הכוונה על אלו אנשים שנמצאים בזמן עליה, וכל השתוקקות הוא להיות דבוק בה', שנמצאים באותו זמן צדיקים שיתבזו שלחנם לע"ל, כלומר השלחן הזה שהוא ערוך לסעודה, הם מבזים אותם לעתיד לבוא, היינו שהם אומרים, לאחר ההוה, כלומר לאחר המצב שבו הוא נמצא עכשיו, שהשולחן הוא בסדר, אבל, לאחר זה, היינו הזמן שעתיד לבוא אח"כ, יהיה מבוזה, זאת אומרת, שהשלחן יהיה אח"כ תחת שליטת הסט"א, היינו שאח"כ הוא יפול שוב לשליטת הרצון לקבל לעצמו.
ז"ש, "ומי בז ליום קטנות", הקטנות שהיה בהם, שלא האמינו בהקב"ה שהוא יכול לתת מצב של התקרבות לנצחיות, היוצא מזה, שאסור לאדם לעורר שום חסרון במתנת ה', ולומר, שברור לו עכשיו, שאין ה' לא יכול לתת דבר לנצחיות, ומה שהביא ראיה מהעבר, שהיה לו כמה פעמים מצבים טובים ואח"כ נסתלקו ממנו, ומהו ההוכחה שעכשיו כבר יהיה המצב הזה לנצחיות, על זה בא ענין אמונה, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת, ולא להסתכל מה שהדעת מחייב, אלא להאמין באמונת חכמים, והדרך שהם קבעו, כך צריכים ללכת ולא להסתכל על הדעת, כי צריכים להאמין בזכות שהולכים באמונה, זהו סגולה נפלאה.