תוכן

תש"ן מאמר לד
המדרש (בהעלותך פרשה ט"ו, ח') אומר וז"ל, בהעלותך זש"ה גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאורה. ולנו אומר בהעלותך [את הנרות]. למה הדבר דומה. למלך, שהיה לו אוהב. אמר לו המלך, תדע, שאצלך אני סועד, אלא לך ותיקן לי. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט, ושולחן של הדיוט. כיון שבא המלך, באו עמו שמשיו, סיבבו מכן ומכן, מנורה של זהב לפניו. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד, התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה הכל הדיוטות. אמר ליה המלך, לא אמרתי לך שאצלך אני סועד, למה לא התקנת לי כלום. אמר לו אוהבו, ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך, ונתביישתי, והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך, חייך, שאני פוסל את כל כלי שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך וכו'. והוא אמר לישראל, התקינו לי מנורה ונרות וכו', עכ"ל.
ויש להבין את המשל, מה שהמדרש אומר, שזה הוא תירוץ על מה שה' צוה על המנורה והנרות. הלא אצלו יתברך יש הכל. זה שכתוב גם חושך לא יחשיך ממך וכו'. אם כן השאלה, למה הוא צריך את המנורה והנרות. והתשובה, שאף על פי שיש להקב"ה הכל, מכל מקום הוא רוצה בכלים של תחתון, שהוא מכנה הכלים של תחתון כלים דהדיוטות. לכן יש להבין, מהו הכלים דהדיוטות, שהקב"ה רוצה דוקא בכלים האלו.
ידוע, שהרצון נקרא כלי. יש לפרש זה, שרצונו יתברך היה להטיב לנבראיו. וזה נקרא כלי של הבורא, היינו רצון להשפיע. ורצון להשפיע של הבורא ברא רצון לקבל הנאה ותענוג, את כל מה שהבורא רוצה שהנבראים יהנו. וזה נקרא כלים של תחתון. זאת אומרת הרצון לקבל נקרא בשם הדיוט ולא קדושה. משא"כ הרצון להשפיע נקרא כלי של קודש. כשרז"ל על הכתוב קדושים תהיו, יכול כמוני. לכן כתוב כי קדוש אני, שקדושתי למעלה מקדושתכם. ושאלנו הכי מי יעלה על הדעת לומר שהאדם קדוש כמו הבורא, שעל זה צריכים להביא ראיה מהכתוב, שאינו כן. היתכן. אלא הפירוש הוא יכול כמוני היינו כמו שאני משתמש רק עם רצון להשפיע. לכן אפשר לומר, שגם עם ישראל ישתמשו רק עם רצון להשפיע. ועם הרצון לקבל לא להשתמש בכלל. זה שכתוב יכול כמוני, אלא קדושתי למעלה מקדושתכם. ואין אתם יכולים להשאר רק עם הרצון להשפיע בלבד, אלא אתם צריכים להשתמש עם כלים דקבלה גם כן, אלא צריכים לתת על הכלי כוונה דע"מ להשפיע.
ובהאמור יש לפרש, כלים של הקב"ה הם כלים דהשפעה, ואין שם חס ושלום בחינת קבלה כלל. אלא כל רצונו יתברך הוא רק להשפיע. ורק בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא נעשה צמצום והסתר, שאין האור מאיר, רק בזמן שיש שם התיקון, שיהיה בע"מ להשפיע, אז הקב"ה מאיר שם את אורו. ובזה נבין את המשל, שהמלך אמר, שרוצה לסעוד אצל אוהבו. ואמר לו לך ותיקן לי. היינו, שיעשה את העבודה של מקבל ע"מ להשפיע. והוא הלך ותיקן. ואח"כ, כשבא האור בבחינת רצון להשפיע לתחתונים, ואדם המקבל, הגם שהוא בע"מ להשפיע, אבל הכלי, שהוא עוסק עמה, הוא הרצון לקבל ולא להשפיע. אם כן הוא מתבייש עתה, מדוע הוא משתמש עם כלים דהדיוט, הגם שיש לו כוונה, אבל המעשה הוא לקבל. לכן האדם מתבייש, ולא רוצה לעסוק אז להיות מקבל בע"מ להשפיע. אלא הוא רוצה לעבוד רק בכלים דהשפעה לבד, שהם כלים של מלך. וכל העבודה, שעבד לעשות את הכוונה בעמ"נ להשפיע, את הכלים האלו הוא הטמין, היות שמתבייש לשמש עתה עם כלים דהדיוטות. והסיבה הוא, משום שזכה עכשיו לראות את גדלות וחשיבות של המלך, לכן הוא רוצה לעבוד רק מטעם דאיהו רב ושליט. זאת אומרת, שגדלות המלך גורם לו, שאין לו דבר חשוב יותר מלשמש מלך גדול. וזה שכתוב "כיון שבא המלך, באו עמו משמשין וכו'. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד, התבייש". נמצא, מחמת גדלות וחשיבות המלך, היה מתבייש להשתמש עם כלים דהדיוטות, כנ"ל, שהם כלים דקבלה.
וז"ש "אמר לו המלך, לא אמרתי לך, שאצלך אני סועד". ויש להבין, מהו הפירוש, שהקב"ה סועד אצל אדם. אולם יש להבין בדרך כלל, מהו הענין שהאדם צריך לעשות הכל לשם שמים, שהיא בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו. וחז"ל אמרו לנו, שצריכים להאמין בשכר ועונש, כמו שכתוב "ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולותיך", שמשמע, היות שהבורא צריך למי שהוא, שיקיים את התו"מ, והם מקיימים את התו"מ, בכדי שיהיה לו הנאה. ותמורת זה הקב"ה משלם שכר. את זה יכולים להבין בין אדם לחבירו, שחבירו צריך שהשני יתן לו. כי חבירו הוא בעל חסרון, אז שייך נתינה. ובזמן שחבירו נותן לו איזה מתנה, והמקבל מתנה נהנה מזה, אז המקבל מתנה משלם לו כגמולו. אולם איך שייך לומר דבר זה אצל הבורא. וכי הוא בעל חסרון, שהתחתונים יכולים לתת לו משהו. אם כן, מהו הפירוש, שעם ישראל נותנים עבודה, והוא נותן שכר תמורת עבודה. וכמו כן יש להבין, משרז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. איזה פרנסה הם נותנים לו, שבזה הוא מתפרנס.
ידוע, ממה שהאדם נהנה זה מפרנס את האדם, שנותן לו סיפוק בחיים. יכול להיות שהאדם מרוויח הרבה כסף, ויש לו מה לאכול ולשתות, ואם אין לו סיפוק בחיים, נקרא האדם הזה, אין לו ממה להתפרנס, שיהיה לו ממה לחיות. היינו, ממה שיהיה לו כדאי לחיות, בשביל הנאה הזו, שהוא מקבל. לכן יש אנשים, שהסיפוק בחיים שלהם הוא רק מתאווה לבד. כבר יש לו פרנסה, כלומר מה שיפרנס אותו, שיהיה לו את הכדאיות לחיות. זאת אומרת, ממה שהאדם מקבל סיפוק, זה נותן לו טעם בחיים. לכן יש אנשים בעולם, שהם עשירים, ולא חסר להם כסף, מכל מקום נמאס להם החיים, אם אין להם מה לקבל סיפוק בחיים. נמצא, שפרנסה אין הפירוש דווקא לאכול ולשתות, אלא פרנסה נקרא דבר שהוא מפרנס אותו, ויש לו מזה סיפוק בחיים.
ובהאמור יש לפרש מה שרז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. היינו, שנותנים להבורא מקום, שרצונו יתברך, שהיה רצונו להטיב לנבראיו, שיצא לפועל. היינו מקום, שהבורא יכול לתת להנבראים את הטוב ועונג, והנבראים נהנים מזה, ואומרים עתה אנו מרגישים את הטוב ועונג, מה שהיה במחשבתו יתברך, מה שהוא רוצה לתת, אנחנו מקבלים את הטוב ועונג. כלומר, מטרם שאנחנו השגנו את הכלים דהשפעה, שנוכל לקבל בע"מ להשפיע, אז לא היה יכול האור דלהטיב לנבראיו לבוא לתחתונים, מסיבת שהיה רוכב על הכלים, שצריכים לקבל השפע, צמצום והסתר. לכן אין מחשבת הבורא יכול להתקיים. משא"כ כשעם ישראל מתקנים עצמם עם כלים דהשפעה, שיוכלו לקבל בע"מ להשפיע. אז יש כבר מקום, שרצונו יתברך יכול להוציא לפועל. היינו, שהבורא נהנה מזה, שהרצון שלו יש מקום עתה להתגלות. זה נקרא ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, היות ההנאה, שיש להנבראים, מזה שמקבלים טוב ועונג, זה הוא הפרנסה של ה'. כלומר הקב"ה נהנה, מזה שמטרתו יצאה לפועל, ונתקיים מה שרצה להטיב לנבראיו.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו שהמלך אמר, שהוא רוצה לסעוד אצל אוהבו. בגשמיות אפשר לומר, שהמלך סועד אצל אוהבו. אבל מה שייך לומר אצל הבורא, שהוא סועד אצל הנבראים. התשובה היא, היות זה שהנבראים נהנים מהטוב ועונג, מה שהבורא נותן להם, זהו הסעודה של הקב"ה, כלומר שזהו הפרנסה שלו, כי רק מזה שהנבראים מקבלים ממנו כל טוב, זה נקרא, סעודת המלך, שזהו הפרנסה שלו. וזה הפירוש ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים.
וגם נבין עתה, מהו הפירוש שהמלך אמר לו שאצלך אני סועד, אלא לך ותיקן לי. הלך אוהבו ותיקן מטה של הדיוט וכו', שפירוש של הדיוט היא כלים דקבלה. ותיקון אותם שיהיו בע"מ להשפיע. וזה שכתוב כיון שבא המלך וכו', וראה את כל הכבוד, היינו שזכה להשיג את גדלות המלך, התבייש להשתמש עם כלים דקבלה, כנ"ל, אע"פ שהם בע"מ להשפיע.
ועתה נבאר מה ששואל המדרש, הלא כתוב גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר, וכו'. אם כן, בשביל מה אמר לישראל התקינו לי מנורה ונרות. על זה הוא מתרץ עם המשל. ויש להבין את השאלה, ואח"כ נוכל להבין את התשובה, שנתנו עם המשל. בפשטות קשה להבין מה השאלה, שהקב"ה אמר לישראל התקינו לי מנורה ונרות. הכי חס ושלום יעלה על הדעת של מישהו, שהמנורה ונרות הם בשביל שיאירו להבורא. אם כן מהו השאלה, שעל זה תירצו עם המשל.
ויש לפרש זה על דרך שהיה בזמן מתן תורה, שאחז"ל (שבת פ"ח) בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, מה לילוד אישה בינינו. אמר להם, לקבל התורה בא. אמרו לפניו, חמדה גנוזה וכו', אתה מבקש ליתנה לבשר ודם. מה אנוש כי תזכרנו וכו'. ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה, החזר להם תשובה וכו'. אמר להם, למצרים ירדתם וכו', יצר הרע יש ביניכם. מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר (תהילים ח' י') ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ. ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב. משא"כ לפני זה (תהילים ח', ב') כן כתיב אשר תנה על השמים.
רואים אנו, שקטרוג המלאכים היה על פחיתות ערך של עם ישראל, שיש להם כלים של רצון לקבל, הנקרא יצר הרע. לכן התורה שייכת למי שאינו כל כך מגושם, אלא למלאכים, שיש להם רק כלים דהשפעה. כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר, דף ר"י שאליהו טס בארבע גדפין. משא"כ המלאכים בשית גדפין. ומפרש שם בהסולם, שהמלאכים הם בחינת למעלה מחזה, שהם בחינת שמחזה ולמעלה, שמספיק להם חסדים מכוסים, משום שיש להם רק כלים דהשפעה. משא"כ הנשמות באים ממלכות, שהיא מחזה ולמטה, ששם מקום של חסדים מגולים, כי שם מקום בנין המלכות, שהיא הכלל של כל הנשמות. ויש להם כלים דנה"י, שהם כלים דקבלה. לכן הנשמות צריכות אור החכמה, המושפע רק בכלים דקבלה.
וכמו כן אומר האר"י הקדוש, שרק הנשמות כשעולים למ"ן, הם מעלים את זו"ן לאו"א, להמשיך תוספות מוחין. מטעם, שהנשמות צריכים לאור החכמה, משום שיש להם כלים דקבלה. משא"כ המלאכים, שהם מבחינת מחזה ולמעלה, שהם כלים דהשפעה, ולא צריכים רק חסדים, לכן כשעולים למ"ן לז"א לבקש מלוי, שאינם אלא חסדים, ולז"א יש תמיד חסדים, ואינם גורמים לזו"ן שום עליה. אלא רק הנשמות, שהם צריכים חכמה, הנמשך בכלים דקבלה. וזה אין לז"א בקביעות. לכן הנשמות גורמים עליית העולמות, בכדי להמשיך אור החכמה. לכן כשזו"ן עולים עולים כל העולמות עד א"ס ב"ה.
ובהאמור יש לפרש את ענין טענת המלאכים. שטענתם היו, שתורה הקדושה, הנבחן בבחינת שמותיו של הקב"ה, שהיא פנימיות התורה, המלובש בלבושים גשמיים, הכל הוא ענין התגלות אלקות לנבראים. איך נותנים דבר גדול כזה לאנשים, שהם נחותי דרגה, שבטח צריך להיות השתוות לאור ה', בכדי שיוכלו לקבלו. ואור ה', שהוא השפע, המושפע לתחתונים, אז המלאכים הבינו, שרק להם יש שייכות להאור, שהוא בחינת המשפיע. משום שגם להם יש כלים דהשפעה. ולא לילודי אשה, שאשה נקראת בחינת נוקבא, שפירושו, שישראל נולדו מבחינת נוקבא, שפירוש, מבחינת כלים דקבלה, כנ"ל, שהנשמות באות ממלכות, הנקראת כנסת ישראל. את זה יש לפרש, מה שהמלאכים שאלו "מה לילוד אשה בינינו". היינו, הלא הוא בא מבחינת מלכות, שהיא כלי קבלה, שהוא בהפכיות הצורה לגבי התורה, שהוא אור השופע. ומה משה השיב להם, כלום יצר הרע יש ביניכם וכו'. מיד הודו לו להקב"ה, ואמרו ה' אדונינו תנה הודך על הארץ.
התשובה ההוא שמשרע"ה השיב כלום יצה"ר יש ביניכם צריך הסבר. האם המלאכים לא ידעו שמדברים שם בענין שמירת המצות בגשמיות. האם יש להם גוף להמלאכים, שדרשו, שיתנו להם, על דרך משל, טלית וציצית, שיתכסו את גופם, וכדומה, עד שבא משה והודיעם, שהתורה מדבר מדברים גשמיים, שאין התורה יכול להתקיים, רק למי שיש לו גוף גשמי. בטח שהמלאכים הבינו זאת. אלא בטח שהם דרשו, שפנימיות התורה, שהיא בחינת שמותיו של הקב"ה, זה יתנו להם. ובאמת דבר הקשה ביותר להבין הוא, וכי אם נותנים התורה לישראל, כבר לא יכולים לתת את התורה גם למלאכים. וכי זה דבר גשמי, אם נותנים לזה, כבר לא יכולים ליתן לאחרים. וכאן משמע, המלאכים ראו והבינו, אם יתנו התורה לישראל, משמע דוקא לישראל יכולים לתת התורה, ולהם לא. היינו, שאין הם ראויים לקבלת התורה הפנימית, אלא רק לישראל. אחרת היו צריכים לתת גם להם. כלומר, שהתורה הנגלית בודאי זה שייך רק לאלו, שיש להם גופים גשמיים. אבל כששמעו, שמשה עלה למעלה לקבל התורה מהקב"ה, והם שאלו, מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל התורה בא, והם לא ידעו מענין נתינת התורה בכלל, הם תמהים. אמרו לפניו, "חמדה גנוזה וכו', אתה מבקש ליתנה לבשר ודם", ולנו לא הודעתנו, שגם אנחנו נקבל את חמדה גנוזה. שבטח הם חשבו על פנימיות התורה שהיא בחינת חמדה גנוזה, שפנימיות נקראת מה שנגנזה בפנים. לכן הם קטרגו, היינו שראו, שהתורה מבחינת הפנימיות התורה, בטח שייך להם ולא לילוד אשה. זאת אומרת, הם טענו לפי דעתם טענות צודקות. היינו, תורה הנגלית בטח שייך רק לישראל. אבל מדוע תורה הפנימית לא יכולים לתת להם גם כן. וכיון שהם לא ידעו מזה, היינו מבחינת נתינת התורה, שזה מראה, שאין להם שום שייכות, אז הם צודקים.
ומה משה השיב להם, כלום יצה"ר יש ביניכם. וכיון שאין לכם יצר הרע, למצרים ירדתם,. ויש להבין תשובת משה. שאם הם דרשו פנימיות התורה, מהו התשובה, מה שמשה השיב להם.
והתשובה הוא כנ"ל, שענין פנימיות התורה מתחלק לב' אורות, המכונים, אור דחסדים, ואור החכמה. אור דחסדים מושפע בכלים דהשפעה, היות שזה נמשך מבחינת בינה דאור ישר. כמו שלמדנו, שחכמה בסופה, היינו לאחר שקבל את אור החכמה, שהוא בחינת מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, כי ענין הטוב ועונג הזה, מה שהוא רוצה להשפיע, צריך להיות מי שיקבל את הטוב הזה. וזה עדיין לא היה. לכן ברא יש מאין את הרצון לקבל הזה, הנקרא בחי"א דעביות, היינו שהיא הבחינה הראשונה, שיצאה ונתגלה בחינת יש מאין, היינו מה שלא היה שום שורש של קבלה במציאות. נמצא, שכלי דחכמה שהוא כלי קבלה על האור של מטרת הבריאה, היינו בשביל כלי זה נבראו שמים וארץ. כלומר, שכל מטרת בריאת העולמות היה בשביל שכלי זה יקבל את הטוב ועונג. נמצא, שאם לא היה כלי זה, הנקרא רצון לקבל, אין מקום לבריאת העולמות. אלא אח"כ, היינו חכמה בסופה, לאחר שקבלה את האור, הרגישה שהיא בהפכיות הצורה מהמשפיע, ורצתה בהשתוות הצורה. לכן התגברה על הרצון לקבל שבה, ואמרה אני רוצה להשפיע. וזהו השורש לאור דחסדים, שישנו בעולמות, הנבחן לאור של תיקון הבריא. ואח"כ בינה בסופה ראתה, היות שמטרת הבריאה היא שהתחתונים יקבלו, ולא שיתנו, לכן עשתה כמין פשרה, שתקבל חסדים עם קצת חכמה, היינו שתקבל חכמה בבחינת זעיר אנפין, המכונה, אור דחסדים בהארת חכמה. ואח"כ לומדים, ז"א בסופו ראה, שמטרת הבריאה לא היתה שהשפע עליונה, שהוא בחינת טוב ומטיב, שיאיר בזעיר אנפין, אלא בהרחבה. זה נקרא ספירת המלכות, שהיא הכלי אמיתית לקבלת השפע. היינו, בהכלי המלכות, היא הכלי שבה יכול להאיר את האור של מטרת הבריאה, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים.
ובזה יכולים להבין את תשובת משה, שאמר כלום ירדתם למצרים, וכלום יש בכם יצר הרע. אם כן אין לכם לקבל את התורה הפנימית, שהיא בחינת שמותיו של הקב"ה. כי האור הזה דמטרת הבריאה היה רק לבחינת ילוד אשה, כנ"ל, היינו רק לאלו, שיש להם בחינת רצון לקבל, שהיא מלכות, הנקראת בחינת נקבה, בחינת אשה, ולא להמלאכים, שאין להם כלי קבלה, שהם שייכים לבחינת מחזה ולמעלה, שהם כלים דבינה, שהם כלים דהשפעה, ולא כלים דקבלה. וזה שכתוב כלום ירדתם למצרים. פירוש, היות על בחינת מלכות היה צמצום והסתר, לכן צריכים לעשות תיקון על הכלי הזה. וכל זמן, שאין התיקון, נקרא, שקליפת מצרים שולטת על הרצון לקבל. והיות שאין לכם הרצון לקבל, אין שייך לומר. שאתם צריכים לעשות תיקון בע"מ להשפיע, הלא אין לכם כלי קבלה להאור של מטרת הבריאה.
ובזה מובן את המשל, שזהו תשובה, שאף על פי שיש לו למעלה מלאכים, שהם כלים זכים, שאין שם כלי קבלה, הנקרא כלים דהדיוט, אלא כולם הם קדושים, כולם טהורים, וכו', ומכל מקום בחר הקב"ה דוקא בתחתונים, שיש להם כלים דהדיוטות, שרק הכלים האלו יש יכולת לקבלת התורה מבחינת שמות הקדושים. והמלאכים הם שייכים לתיקון הבריאה. לכן המלאכים הם משמשי הנשמה. לכן אמר לעם ישראל התקינו לי מנורה.