חיפוש מתקדם

חיפוש חופשי

מהו "כי אני הכבדתי את לבו", בעבודה

תוכן

תשנ"א מאמר יז
על הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", יש לשאול, מדוע לא כתוב שה' הכביד את לב פרעה תיכף בהתחלה, אלא שאנו רואים, רק לאחר שפרעה הודה, ואמר, ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים, אז אומר הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", וכמו כן כל המפרשים שואלים, מדוע לקח ה' את הבחירה מיד פרעה.
ידוע כי סדר העבודה היא, שמתחילים בעבודה בכדי לקבל שכר, והגוף בשיעור שהוא שומע שיקבל שכר, ואם לא הוא יקבל יסורים, זה מדריך האדם לעבוד בעבודה דקיום תו"מ, כלומר בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, בשיעור זה הוא מקבל חמרי דלק, שיהיה בידו לקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ובאופן זה האדם רואה שהוא מתקדם בכל יום ויום, לכן הוא נהנה מעבודתו, היות שהוא רואה התקדמות בעבודה, וזהו לפי הכלל, שאין האדם יכול לעבוד איזה עבודה שהיא, אם אין האדם רואה התקדמות בעבודה, וזה דומה לאדם שלומד איזה מקצוע, והוא רואה שאין לו התקדמות במקצוע זו, אז הוא הולך לחפש לעשות משהו, עבודה שהיא יותר קל בשבילו, אבל בלי התקדמות אי אפשר לעשות שום דבר, וזה נובע מבחינת, "אשר ברא אלקים לעשות", לכן צריך להיות התקדמות בכל דבר, כמו שסוס הטוחן ברחיים, שהוא מסתובב כל היום, ובאמת הוא הולך על אותו המקום שעומד בו, לכן מוכרחים לכסות לו העינים בכדי שלא יראה את האמת, אלא שיחשוב שהוא הולך כל פעם למקום אחר, כלומר שאפילו בעלי חי מוכרחים גם כן לראות התקדמות במעשיהם. וכל התקדמות בעבודה נראה רק בזמן שעובדים בע"מ לקבל פרס.
משא"כ כשמתחילים לעבוד בע"מ להשפיע, היינו שרוצים להגיע לדביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, שאז אין האדם יכול להסתכל על המעשים שהוא עושה, זאת אומרת, הגם שהוא רואה שהוא עושה עתה מעשים יותר מרובים, מכפי שהוא היה עושה בזמן שהיה עובד בעל מנת לקבל שכר, מכל מקום יש לו עתה מדידה אחרת, שהיא, כמה הוא מכוון שהמעשים שלו יהיו בע"מ להשפיע, ולא לתועלת עצמו, ואז הוא רואה איך שהוא מרוחק מזה, הגם שיש לו הרבה עליות, היינו שעולה בדרגה, ורוצה עתה לעשות הכל לתועלת ה', וזהו רק מסיבת שקבל התעוררות מלמעלה, אז הוא רוצה לה בטל אליו יתברך, כטבע "נר בפני האבוקה", אבל אח"כ הוא יורד ממצבו, ונופל שוב לאהבה עצמית, ואז הוא רואה איך שכל פעם הוא נעשה יותר גרוע, כלומר שרואה כל פעם, איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע, עד שבא הרבה פעמים לידי מצב של תוהה על הראשונות.
והאדם שואל לעצמו, מדוע בזמן שהיה עובד בכדי לקבל שכר, היה לו טעם בעבודה, היינו שהתפלל עם חשק, ולמד עם חשק, וכעת שהוא רוצה לתת יותר יגיעה מכפי שהוא היה נותן בזמן שעבד בע"מ לקבל שכר, הוא רואה שחסר לו הטעם שהיה לו אז, והאדם שואל, עכשיו שאני רוצה לעבוד לש"ש, השכל נותן שהוא צריך להרגיש יותר התקרבות מכפי שהיה עובד לתועלת עצמו, ועתה הוא רואה להיפוך, לא די שהוא לא מתקדם, אלא הוא הולך אחורה.
והתשובה הוא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שכל מה שהוא מרגיש עכשיו, שהוא יותר מרוחק מה', זה באה מלמעלה, היינו שזה הוא ענין הכבדת לב, שה' נותן בכדי שהאדם יגלה את החסרון אמיתי, היינו שירגיש איך שבלי עזרת ה' אין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אלא רק הבורא בעצמו הוא יכול לעזור. היינו כמו שהבורא נתן לו את הטבע של רצון לקבל לעצמו, שיתן לו עתה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע, מטעם כי אין אור בלי כלי, הנקרא, חסרון, היינו החסרון הוא הנותן טעם בהמלוי, זאת אומרת, אם נותנים להאדם מלוי ואין לו חסרון על זה, אין האדם מסוגל לטעום את הטעם אמיתי שיש בהמלוי, זאת אם יתנו לו המלוי בטרם שיש לו חסרון, הוא לא יוכל להשתמש עם המלוי, להוציא מהמלוי מה שיש בה. נמצא, שהחסרון הוא חלק מהמלוי, כי זה בלי זה לא הולך, נמצא, כמו שנותנים מלוי מלמעלה, כמו כן צריכים לתת לו גם כן חסרון, נמצא, זה שהאדם רואה, שעתה הוא יותר מרוחק מהעבודה דלהשפיע, זה נותנים לו מלמעלה מטעם הנ"ל, כי החסרון הוא חלק מהמלוי, לכן כמו שהמלוי נותן העליון, כמו כן החסרון נותן העליון.
ובזה יש לפרש את הב' שאלות ששאלנו, א' מדוע דוקא לאחר שפרעה אמר, ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים, ה' הכביד את לבו, ולא מקודם לכן. ב' מדוע ניטל ממנו הבחירה, כמ"ש, כי אני הכבדתי את לבו. התשובה הוא, היות מתחילה כשנכנסין לעבודה, אז האדם צריך לראות, שהכל תלוי בידו, וזהו כל זמן שהוא עובד בע"מ לקבל שכר, שאז האדם יכול לומר, ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים. לכן בזמן שהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, היינו להגיע לדביקות ה', אז האדם מוכרח לראות האמת, שאין זה בידי אדם, מטעם שזה הוא נגד הטבע שבו האדם נולד, ורק ה' יכול לתת לו טבע שני, אולם בלי חסרון אין טעם אמיתי בהמלוי, לכן ה' נותן את ההכבדת הלב, בכדי שהאדם ירגיש את החסרון במלואה, ובזה מובן, שרק אח"כ ה' הכביד את לבו, היינו לאחר שנכנס בעבודה דלש"ש, ולא מקודם לכן, וגם למה היה צריך להכבדת הלב, הוא מטעם אחרת, אם לא היו מרגישים את החסרון האמיתי, לא היו יכולים לקבל מלוי אמיתי, כי אין אור בלי כלי. נמצא, שענין הכבדת הלב לא היתה לרעתו, היינו שזה יגרום לו שיהא מרוחק מה', אלא להיפך, שהכבדת הלב יגרום לו להגיע לידי דבקות בה'.
ובהאמור אנו רואים, שגם החסרון שהאדם מרגיש בזה שהוא מרוחק מה', גם זה בא מלמעלה, ולא מצד התעוררות האדם. ובזה יש לפרש מה שרז"ל (אבות ב' ה'), ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש עכ"ל. ויש לפרש זה על דרך העבודה, בזמן שהאדם התחיל בעבודה, שאז מתחילים לעבוד בע"מ לקבל שכר, ואח"כ הוא ראה שאין כאן אנשים, כי בדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד, נמצא, שראה שאין בלבו בחינת אנשים, אלא כל השאיפות שיש בלבו אינם אלא כמו בהמות, שיותר מתועלת עצמן אין הם יודעים, והוא חושב על עצמו, איך אפשר לומר על עם הנבחר, כמ"ש, "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אתנו" וכו'. שלא יהיה בלב עם הנבחר יותר מרצון של בהמות, על זה אמרו רז"ל, במקום שאתה רואה שאין אנשים בלבך, אל תסתכל על שאר אנשים איך שהם מתנהגים, אלא "השתדל להיות איש", כלומר היות שאתה באת לידי ראית האמת, שצריכים להיות איש ולא בהמה, משא"כ שאר אנשים לא הגיעו לידי ידיעה זו, שאין אנשים בלבם, לכן היות שלא קבלו את הידיעה הזו, זהו סימן שהם עוד לא שייכים לבחינת עבודת הפרט, שהוא בחינת עבודה דלהשפיע, וז"ש, במקום, היינו בהמקום שבא הידיעה, שאין אנשים, היינו באדם הזה שקבל את הידיעה הזו, הוא צריך להשתדל להיות איש ולא בהמה.
לכן בדרך כלל האדם מרגיש עצמו שהוא בשלימות, דהיינו הוא מתפלל, והוא לומד תורה, ומקיים מצות, ורק הוא חושב שעליו להרבות בכמות, אבל על איכות עבודה, אין לו על מה להסתכל, היות הוא חושב, בטח הכל הוא עושה לש"ש.
ובהאמור יוצא, שזה שהאדם מרגיש שהוא בעל חסרון, היינו שמרגיש איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ואיך שהוא מרוחק מענין דלהשפיע, אין זה בא מצד האדם, אלא זה בא מצד התעוררות מלמעלה, היינו שמלמעלה הודיעו לו את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מה', ולא רוצה להבטל אליו, זאת אומרת, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, הוא צריך להאמין שזה באה לו מצד הקדושה, וזהו כעין שכתוב אצל משה (שמות שלישי), "ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו וכו', וירא כי אין איש". ובדרך עבודה יש לפרש, דוקא בזמן שיש להאדם בחינת משה, הנקרא, בחינת תורה, הוא יכול לראות איך איש מצרי, היינו הרצון לקבל לעצמו, הוא אומר, שהוא נקרא, איש, ועם הכח הזה הנקרא, בחינת תורה, הוא רואה שמכה את איש עברי, היינו שאצל עברי, איש נקרא, דוקא שאינו עושה מעשה בהמה, כלומר שאיש נקרא, שאין הוא משתמש עם הרצונות של בהמות, וז"ש, וירא כי אין איש, היינו שאף פעם לא תצא ממנו איש מכח עצמו. וזהו מטעם שיש להאדם בחינת משה, שהוא בחינת רעיא מהימנא, [שהוא בחינת רועה את האמונה לכלל ישראל], הכח הזה מעורר את האדם לראות את האמת, שאף פעם האדם לא ישיג בחינת איש מכוח עצמו, וז"ש, וירא כי אין איש, זה גורם לו שיבקש מה' שיתן לו בחינת אמונה בה', שעי"ז הוא יבוא לידי דביקות בה'.
אולם לאחר שהאדם זוכה לבחינת אמונה, עדיין אין זה שלימות, הגם שכבר נקרא, בחינת איש, ולא בהמה, אבל האדם צריך לזכות לבחינת תורה גם כן, שדוקא ע"י התורה האדם בא לשלימותו, כי האדם צריך להגיע לבחינת, "אורייתא, וקוב"ה, וישראל, חד איהו" כי זה נקרא, בחינת מדבר, כמ"ש אצל משה, שאמר, "ויאמר משה אל ה', בי אדני, לא איש דברים אנכי". על דרך עבודה יש לפרש, שביקש שלא מספיק שהוא כבר בחינת איש, אלא הוא רוצה להיות, "איש דברים", היינו שיזכה לבחינת מדבר, הנקרא, בחינת תורה, שדוקא בחינת מדבר שהוא בחינת תורה, נבחן לשלימות.
אולם לא לשכוח שבעבודה יש ענין ימין, שהוא ההיפך מהשמאל. כלומר כמו שבדרך השמאל, מה שהאדם רואה יותר חסרון אצלו, הוא יותר משובח, מטעם שחסרון נקרא, כלי, וממילא חסרון גדול נקרא, כלי גדול, אותו דבר הוא בדרך ימין, היינו כל כמה שהאדם מרגיש עצמו ליותר שלום, יש לו כלי יותר גדול, זאת אומרת, כמו שבזמן שהאדם רואה שהוא מלא חסרונות, הוא יכול לתת תפלה יותר גדולה, מהאדם שאינו כל כך בעל חסרון, ולכן התפלה שלו היא לא כל כך מעומק הלב, ודוקא החסרון קובעת שיעור התפלה.
כמו כן דרך הימין, שנקרא, שהאדם צריך להרגיש שיש שלימות, הוא גם כן, בשיעור שהוא מרגיש שלימות, בשיעור זה הוא יכול לתת תודה לה', כלומר שהשלימות שבו האדם נמצא, זה קובעת את שיעור התודה לה'. לכן מוטל על האדם לראות עצות, איך לראות שיש לו שלימות, אולם האדם צריך לראות, שהשלימות שלו לא יהא בנוי על בסיס של שקר. ויש לשאול, אם האדם רואה שאין לו שום צורך לרוחניות, והוא משוקע באהבה עצמית, ואיך הוא יכול לומר לעצמו, שיש לו שלימות.
קודם כל יש לנו להחשיב את הקשר שיש לנו עם הבורא, כלומר שהאדם צריך להאמין, שהמצב שהאדם מרגיש שהוא ריקן וחוסר כל, כלומר שהוא מרגיש שאין בלבו עתה שום צורך לרוחניות, ההרגשה זו מי נתן לו. כי באופן כללי האדם דואג על מה שחסר לו, ואינו דואג על מה שאינו חסר לו, אם כן יש לשאול, מי נתן לו עכשיו שידאג על מה שלא חסר לו. והתשובה היא, שבאמת יש לו רצון פנימי, שכן חסר לו התקרבות לה', אלא החסרון הזה עוד לא מגולה אצלו בשיעור גדול, עד שיהיה לו צורך לחפש עצות, איך למלא את החסרון, ולכן האדם צריך לשמוח בזה, על כל פנים יש לו חסרון על רוחניות, משא"כ שאר אנשים, אין להם בכלל שום ענין עם רוחניות.
וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, ועי"ז האדם יכול לזכות לדביקות, מטעם כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, כי ברוך מתדבק בברוך, היינו זה שהאדם בשמחה ונותן תודה לה', שאז האדם מרגיש, שהוא מרגיש, שה' ברך אותו בזה שנתן לו להרגיש קצת משהו קדושה, אז ברוך מתדבק בברוך, וע"י השלימות הזו האדם יכול לבוא לדביקות אמיתי.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שיש לאדם לצייר לעצמו, אפילו בזמן שהיא נמצא בתכלית השפלות, שהאדם חושב אז, אילו ה' היה מאיר לו התעוררות גדולה, כמו שהוא היה מרגיש איזה פעם בזמן עליה, בטח שהיה מוכן לעבוד עבודת הקודש, משא"כ עכשיו, שאינו מרגיש שום דבר, איך הוא יכול לרמאות עצמו שיש לו שלימות, אז עליו להאמין באמונת חכמים, מה שהם אמרו לנו, שהאדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה להרגיש את מציאות ה' בכל אבריו, ואיך הוא היה אז מודה ומשבח לה', כמו כן הוא צריך עכשיו להיות מודה ומשבח לה', כאילו זכה כבר לשלימות האמיתי.