תוכן

תשמ"ח מאמר לד
הנה כתוב ​"ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה", ויש להבין זה בענין עבודה, מה בא זה ללמדנו, בזה שקרא לאור יום, ולחושך קרא לילה, מה מוסיף לנו הידיעה הזו, כלומר, שמשמע, שהקב"ה נתן קריאת שם לאור ולחושך, היה לאיזה תיקון, אם כן מה אנו מבינים יותר, בזה שנתן להם שמות, שעי"ז יוסיף לנו בדבר העבודה, להגיע לדביקות ה'.
הנה אח"כ אומר הכתוב, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", גם זה יש להבין, לאחר שאמר שחושך נקרא לילה ולאור נקרא יום, איך נעשו שניהם יום אחד, הלא לילה אינו יום, ואיך ששניהם ביחד הם יום אחד, כלומר, במה הם נעשו אח"כ ליום אחד, כאילו שאין הבדל בין יום ללילה.
והנה בענין יום ולילה, אנו רואים שהכתוב אומר (תהילים י"ט) "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת", וכענין זה אנו רואים שכתוב (בהגדה בפיוט אז רוב נסים) "קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה, רם הודע, כי לך יום אף לך לילה וכו', תאיר כאור יום, חשכת לילה", אם כן יש לנו להבין, מה זה יום, ומה זה לילה, ומה זה אור, ומה זה חושך.
ובכדי להבין כל זה, צריכים לחזור על מה שדברנו כמה פעמים, היינו שיש לזכור תמיד, מהו מטרת הבריאה, ומהו תיקון הבריאה, בכדי שהאדם ידע מה דורשים ממנו, זאת אומרת, לאיזה מצב האדם צריך להגיע, שיכול לומר, שכבר הגיע אל הנחלה ואל המנוחה.
זה ידוע דמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, כנ"ל, משארז"ל, שהקב"ה אמר על מטרת הבריאה, שזה דומה למלך, שיש מגדול כל טוב, ואין לו אורחים, לכן ברא את האדם, בכדי שיתן לו את הטוב ועונג, נמצא לפי"ז, מה נקרא שהאדם בא לשלימותו, שזה דוקא לאחר שהאדם הגיע למצב, שמקבל מה' טוב ועונג, וזה נקרא שהגיע לשלימות, משא"כ אם עוד לא הגיע למצב, שהטוב ועונג לא נפסק ממנו, נבחן שעוד לא הגיע לשלימות, וזהו מטרת הבריאה.
ותיקון הבריאה הוא, היות שמטבע של הבריאה הוא, שהענף רוצה להדמות לשורשו, והיות שהבורא הוא המשפיע, והנברא הוא המקבל, אם כן אין כאן השתוות הצורה, לכן אנו רואים גם בגשמיות, בין אדם לחבירו, נמשך הכלל הזה, שבזמן שהאדם מקבל משהו מחבירו, הוא מתבייש, כמ"ש רז"ל על הכתוב "כרום זלות לבני אדם", שבזמן שהאדם נצרך לבריות, משתנה פניו ככרום, לכן נעשה תיקון, המכונה, שנעשה צמצום בעולמות העליונים, שאין אור עליון מגיע לכלים, שהם בבחינת מקבל לעצמם.
ואין האור מאיר, אלא לכלים שיש להם תיקון המסך, המעלה אור חוזר, שפירושו, שהוא מקבל מהעליון, מטעם שיש נחת רוח להעליון, שהוא משפיע לתחתון, כלומר זה שיש לו השתוקקות גדולה לקבל הנאה ותענוג, הסיבה הזו עוד אינו מחייבו לקבל הנאה ותענוג, והטעם הוא, היות שההנאה, מזה שיש לו השתוות הצורה עם העליון, המכונה דביקות, ובכל מה דאפשר הוא משתדל עכ"פ לא להפרד, מסיבת שינוי צורה, לכן אינו מקבל, היות שהגם שהוא משתוקק לקבל הנאה ותענוג, אבל יחד עם זה, יש לו יותר הנאה בזה שיהיה דבוק עם הבורא, לכן הוא לא מקבל, והאדם מסתכל אז על שני דברים, א', שלא רוצה להיות נפרד מהבורא, כלומר, אפילו בזמן שהוא חושב, שעדיין לא זכה לדביקות, מכל מקום לכל הפחות הוא לא רוצה להיות יותר נפרד ממצבו הנוכחי, היות שבכל קבלה לעצמו האדם מתרחק מהבורא, לכן הוא לא רוצה לקבל לעצמו, ב', שע"י העשיה שהוא עושה, שמרחק עצמו מקבלה, המעשה הזו גורמת לו, שיתדבק בהבורא, והגם שהאדם עוד לא מרגיש את ההבחנות האלו, אבל האדם אומר, שהוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו, שכך הוא, לכן הוא סומך עליהם, והוא נזהר בענין קבלת עצמית.
לכן האדם משתדל לעשות מעשים, שיביאו לו את הכח הזה, שיהיה לו רצון לעשות מעשים, באופן שיצמח מהם כח, שיוכל לכוון לתת על כל מעשה כוונה דלהשפיע, ואז הוא מוכשר לקבל טוב ועונג, היות שעתה כל מעשיו הם לש"ש.
ובהאמור נוכל להבין, מהו אור ומהו חושך, כי אור נקרא, בזמן שמאיר לאדם ללכת בדרכי ה', כי דרכי ה' פירושו, שהוא רוצה ללכת בדרך שה' הולך, שדרכו הוא להשפיע, ובזמן שיש לו אור וחיים, בזה שהוא עוסק עתה בעבודה דלהשפיע, ולא דואג על תועלת עצמו, זה נקרא אור, וזה נקרא זמן העליה, כלומר, שהאדם עלה בדרגה, זאת אומרת, במקום שהיה משמש לאדם שפל, נחות דרגה, הוא משמש עכשיו את הבורא, וזה נקרא עליה בדרגה, שהרי הוא משמש את המלך, במקום שהיה משמש מקודם אדם פשוט, ומובן מאליו, שההיפך מהאור הוא חושך, כלומר, בזמן שאין לו טעם בעבודה דלהשפיע, כי הוא שוב התחיל לדאוג רק לתועלת עצמו, וענין עבודה דלהשפיע, לא מוצא בזה שום טעם, ושוב אין לו שום שאיפות, אלא מספיק לו בזה שהוא ישיג אך ורק למלאות את התשוקות, מה שהגוף שלו דורש, שזה נקרא ירידה, מטעם שהוא רוצה לשמש את הגוף ולא את הבורא, וזה נקרא חושך.
ויש לדעת, שענין יום מראה על דבר שלם, שהוא מורכב מאור ויום, ומחושך ולילה, כמ"ש "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ויש להבין זה, איך יכולים לומר, שערב ובוקר הוא דבר אחד, היינו, אין אנו אומרים, שערב ובוקר שניהם נקראים לילה אחד, אלא שניהם נקראים יום אחד, מה מרמז לנו זה בעבודה, שדוקא שניהם נקראים יום אחד, כאילו שאי אפשר להיות שלימות של יום בלי חושך.
והתשובה הוא, שבזמן שהאדם אומר "ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה", כלומר שהאדם מאמין, שהן האור והן החושך נתן לו אלקים, ולמה נתן לו את החושך, ועל האור שנתן לו, אפשר להאמין, היינו שאומר, שהקב"ה רוצה לקרב אותו, כמ"ש רז"ל, הבא לטהר מסייעין אותו, לכן על העליות שיש לו לאדם, יכול האדם להאמין, שבאה מצד ה', אבל על הירידות, למה לי, לכן כשהאדם מאמין גם על החושך, כמ"ש ויקרא אלקים וכו', ולחושך קרא לילה, היינו שגם החושך הוא בחינת לילה, שהוא חלק מהיום, זאת אומרת, שאי אפשר להיות יום בלי לילה, אז החושך, הנקרא לילה, זה בא ללמדנו, כמו שאי אפשר להיות יום בלי לילה, כמו"כ אי אפשר להיות אור בלי חושך, כי החושך הוא הכלי, והאור הוא מלוי הכלי, כפי הכלל, שאין אור בלי כלי, כלומר, שאי אפשר להעריך את ישועתו ית', בלי הרגשת היסורים והמכאובים מהמצבים שהאדם נמצא, כי כפי שהאדם מרגיש, בין אדם לחבירו, כמה שחבירו עזר לו במצוקתו, לפי שיעור הזה האדם מרגיש את השמחה מהעזרה, שקבל מחבירו, כלומר, שאינו דומה, שאם חבירו עזרו על דברים של מותרות, שאפשר לחיות בלעדם, למי שעזר לחבירו, שהציל אותו ממות.
והיות העזרה שבא מלמעלה, הוא בחינת אורות דקדושה, כמ"ש הזה"ק, הבא לטהר, מסייעין אותו, ואומר הזה"ק, במה מסייעין, בנשמתא קדישא, ואם אין האדם יודע להעריך את הנשמה שקבל מלמעלה, מסיבת שהוא חושב, שזהו לא כ"כ חשוב, כי היסורים שהאדם סובל מהמצבים של הירידות, זה נותן לו ההרגש להעריך את חשיבותו של העזרה מלמעלה, אחרת הוא מאבד זה, והכל הולך לקליפות, נמצא לפי"ז, שהחושך עוזר לו, כלומר, שנותן לו האפשרות לדעת, איך להעריך את חשיבות של הקדושה, שלא ילך לאיבוד, מחמת חסרון ידיעה, וזה נקרא בלשון חז"ל, איזה שוטה, המאבד מה שנותנים לו, היות שאין לו דעת, להבין את חשיבות של ההתקרבות, מה שהקב"ה מקרב את האדם, וזה החושך נקרא כלי, שפירושו, מקום, שיהיה היכולת להשפע שיוכל פלהתקיים, וזה כמ"ש, "מי יעלה בהר ה', ומי יקום", כלומר, אפילו כשהאדם עולה, ואין יודע לשמור את ערך חשיבות של ההתקרבות, אז הס"א לוקח לו לרשותו, וממילא האור מוכרח להסתלק, לכן אין לו תקומה, אלא כל אחד ואחד לפי דרגתו, מוכרח לרדת, ויש בזה כמה תיקונים, א', שהקליפות לא יקבלו את מה שיש לו, לכן אין להם מה לקבל מהאדם, כיון שכבר אין לו קדושה, שהס"א יקבל ממנו, ב', לאחר שהאדם בא לידי ירידה, ומתחיל להתאושש, ולראות לאיזה מצב הוא הגיע, כלומר לאחר שהשקיע כל כך עבודה, בכדי לזכות למשהו בקדושה, ופתאום הוא רואה שהוא נשאר בערום וחוסר כל, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, שמתאים לו לאדם שהשקיע עבודה ויגיעה, בכדי להיות בבחינת "אתם קרויים אדם", אלא שהוא הרבה יותר גרוע מאיש פשוט, כלומר שהרצון לקבל לעצמו, נעשה כל כך מפותח אצלו, בשיעור שאף פעם לא חלם על זה, והכאב והצער שהוא מרגיש מזה, זה נותן לו צורך להעריך ולהחשיב בזמן שמקרבים אותו קצת מלמעלה, הוא יודע עתה להזהר, ולכבד את המצב הזה, ושומר עצמו מכל דבר, שלא לערב את המצב הזה, ויודע אז, שיש לפחד, שזר לא יתערב.
ובהאמור יוצא, שהירידות, הם דברים שנקראים תיקונים, שהם מאפשרים, שיהיה אריכת ימים, בזמן שהם זוכים לקצת התקרבות מצד ה', ובזה יש לפרש מ"ש "ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה", היינו כנ"ל, שאם האדם אומר, שהן האור והן החושך בא מאלקים, וזהו, ויקרא אלקים, אז שניהם, הן האור והן החושך, משניהם נעשה יום אחד, כלומר, כמו שאי אפשר להיות יום שלם, בלי ערב ובוקר, כך האור והחושך משמשים תפקיד אחד, ששניהם ביחד נקרא יום.
ובזה יש לפרש מ"ש "ברוך הוא אלקינו, שבראנו לכבודו", ויש להבין, איך אנו אומרים, ברוך הוא אלקינו, שבראנו לכבודו, בו בזמן שאנו משוקעים באהבה עצמית, והגוף שלנו הוא יותר שבע רצון, אם אנו היינו יכולים לומר ולתת תודה רבה, על זה שברא אותנו לכבודנו, אם כן, בטח שאנו לא אומרים אמת, בזה שאנו מבורכים אותו, ע"ז שברא לכבודו, א"כ זהו שקר מוחלט.
ולפי הנ"ל, שאנו מאמינים, שהבא לטהר מסייעין אותו, נמצא, שהבורא נותן לאדם כח הזה, שיהיה בידו להרגיש את חשיבות הדבר, שהאדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך, שזה שוה אצלו הון תועפות, שאין לו מילים להביע את חשיבותו, אלא הוא אומר, מרוב התענוג שהוא מרגיש, ומרוב התרגשות, הוא אומר, ברוך אלקינו, בזה שנתן לנו להרגיש את החשיבות, שאנו משמשים את המלך, ובזה שהוציא אותנו מאהבה עצמית, שאנו היינו משוקעים בה, ולא עלה על דעתנו, שיהיה פעם יכולת, שנוכל לצאת ממנה, פתאום אנו רואים, שהוא נתן לנו את ההרגשה זו, שאנחנו מוצאים טעם, בזה שנוכל לשמש את המלך, אז אנו אומרים, ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, שאנו מבורכים אותו על מתנה זו, שנתן לנו, שזה דבר חשוב בעולם, שלא יכולים להשיג זה מכוחות עצמם, אלא זה הוא מתנת אלקים, לכן אנו מבורכים אותו על זה, וזהו הפירוש שאנו אומרים, ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו.
אולם, מטרם שהאדם זכה לזה, היינו להרגיש טעם בזה, שבראנו לכבודו, איך הוא אומר זה, יש לומר, שזהו כמו כל הברכות וההודאות, שאנו אומרים על שם העתיד, כמשרז"ל על מה שכתוב "אז ישיר משה", והקשה בזה"ק, שר לא נאמר, שמשמע בהווה, אלא כתוב ישיר, שהוא לשון עתיד, והתשובה הוא, שצדיקים אומרים שירה לעתיד לבוא, היינו, שהם מאמינים, שהם יזכו לשלימות, לכן גם מטרם שזכו לשלימות, הם אומרים שירה, לכן על סמך זה כבר אנו אומרים, ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו.
ובהסולם (הקדמת ספר הזהר דף ק"מ), מפרש שם את מ"ש "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת", וז"ל, כי מטרם גמר התיקון, דהיינו מטרם שהכשרנו את כלי קבלה שלנו, לקבל רק ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרנו, ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם אילנא דטוב ורע, כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם, וכיון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב וכו', מטעם הנ"ל, ע"כ מוכרחים לקבל הנהגת טוב ורע מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו, סוף כל סוף לתקן כלי קבלה שלנו ע"מ להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב, שחשב בעדנו וכו', והנה הנהגת טוב ורע גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות כנ"ל, וכו', וע"כ נחשבת כל עליה ליום מיוחד, ועד"ז כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד, וכו'.
וזה אמרו, יום ליום יביע אומר וכו', שבגמר התיקון וכו', יזכו לתשובה מאהבה וכו', ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים, שהיו בימי הירידה, עד שבאנו להרהורים, לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, וגורמים ישרים לכל האושר והטוב וכו', כי לולא אותם העונשים הנוראים, לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה, ואז הזדונות האלה נמצאים נהפכים לזכיות ממש, וז"ש "יום ליום יביע אומר" וכו', כי כל הלילות האלו, שהם הירידות, היסורים והעונשים, שהפסיקו את דבקות ה', עד שנעשו ימים מרובים בזה אחר זה, הנה עתה, אחר שגם הלילות והחושך שבינתים, נעשו גם הם לזכיות ולמעשים טובים, ולילה כיום יאיר וחשכה כאורה, שוב אין הפסקות בינתים, עכ"ל.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה משמיענו בזה שכתוב, ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה, הפירוש כנ"ל במ"ש בהסולם, שכמו שאנו רואים, שיום אחד הוא דוקא בחיבור יום ולילה, כמו"כ אי אפשר להיות אור בלי חושך, כלומר, שה' נתן לנו את החושך, בכדי שעל ידו יתגלה האור, וזה נקרא, ויקרא ה', זאת אומרת, שהבורא סידר לנו את סדר עבודה, שיהיה בצורה כזו, והגם שאנו צריכים להאמין, שהיה יכול להיות בצורה אחרת, הלא הוא כל יכול, ולמה סידר לנו דוקא הסדר הזה, על זה אנו צריכים לומר, שאין לנו שום השגה בהבורא, להבין את מחשבותיו, אלא כל מה שאנו לומדים, הוא רק מבחינת ממעשיך הוכרנוך, היינו ממה שאנו מסתכלים על המעשים של הבורא, לאחר שברא אותם, אז אנו מתחילים לדבר, אבל לומר, שהיה יכול לעשות בצורה אחרת, על זה ארז"ל, אסור לשאול, מה למעלה ומה למטה וכו'.
ובהאמור נפרש מ"ש (בהגדה) "קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה", הכונה הוא על גמר התיקון, שאז יהיה יום אשר לא יהיה מורכב מיום ולילה, אלא יום בפני עצמו, וזה יהיה ע"י רם הודע, כי לך יום אף לך לילה, כי בגמר התיקון יהיה ידוע לכל, כי לך יום אף לך לילה, כלומר, היות שרצונו הוא להטיב לנבראיו, וטוב נקרא יום, א"כ איך אפשר לומר, שהבורא נותן חושך, הלא זהו נגד מטרתו, אלא בטח שגם החושך, היינו הלילה, הוא בחינת יום, הגם שהאדם מרגיש הפסקות בדבקות ה', שזה נקרא חושך ולילה, אבל בגמר התיקון, שאז יש הידיעה, שגם החושך הוא נתן, בטח שגם זה הוא אור, והוכחה לזה, כיון שאז הזדונות נעשה כזכיות, א"כ יודעים אז, כי לך יום אף לך לילה, כי שניהם שייכים לך, כלומר ששניהם אתה הוא, היינו הבורא נתן שניהם בתור יום, משא"כ לפני גמר העבודה אי אפשר ליחס את ההפסקות, שיש לאדם מדבקות ה', שהבורא שלח לו את זה, כיון שזהו נגד מטרת הבריאה, וז"ש "תאיר כאור יום חשכת לילה", היינו, כיון שזדונות נעשו אז לזכיות, ממילא נעשה הכל יום.
ובהאמור נבין, מהו יום ולילה בעבודה, כלומר, שהאדם צריך לדעת, הגם שהוא צריך להרגיש מה זה חושך, אחרת אין הוא מסוגל להנות מהאור, כי כל דבר שהאדם רוצה לטעום איזה טעם שהוא, אם כדאי שהוא ישתמש עמו, הוא מוכרח ללמוד אחד מהשני, כמ"ש "כיתרון האור מתוך החושך", כמו שאין האדם מסוגל להנות מהמנוחה, אם הוא לא יודע מה זה עייפות, לכן מוכרח האדם לעבור תהליך של עליות וירידות, אבל לא להתפעל מהירידות, אלא הוא צריך להתאמץ, שלא יברח מהמערכה, לכן, הגם בזמן העבודה, הוא מוכרח לדעת, שהם שני דברים, אבל בסוף העבודה, הוא רואה, שהאור והחושך הם כמו שני רגלים המביאים את האדם להמטרה.