תוכן

שמעתי ה' תרומה תש"ג
הקשה: הלא יהיב חכמתא לטיפשים היה צריך לומר!? ואמר: ידוע שאין כפיה ברוחניות, אלא נותנים לכל אחד כרצונו. והטעם הוא, היות שרוחניות היא מקור החיים והעונג, ואיך שייך לומר כפיה על דבר טוב? לכן אם אנו רואים שאנו עוסקים בתורה ומצוות על דרך הכפיה, היינו שצריכים להתגבר על הגוף היות שהוא לא מסכים, מסיבת שאין הוא מרגיש תענוג בעבודה זו. בטח הסיבה היא, מטעם שהוא לא מרגיש את הרוחניות שבהם, כנ"ל שהרוחניות היא מקור החיים והתענוג. כמו שנאמר בזוהר הקדוש: "באתר דאית טרחא תמן אית סטרא אחרא" [אדרא רבא אות קנ"ה] (פירוש: במקום שיש טרחא שם יש ס"א).
וזהו הגורם שרק לחכמים יכולים לתת חכמה, משום שהטפשים אין להם צורך לחכמה. אלא רק לחכמים יכולים לתת חכמה, מסיבת הטבע שלהם, היינו מי שהוא חכם אוהב חכמה, וזהו כל רצונו. ולפי הכלל אין מניעה בפני הרצון, לכן הוא עושה את כל המאמצים בכדי להשיג חכמה, לכן סוף כל סוף הוא יזכה לחכמה. לכן מי שהוא אוהב חכמה, כבר יכולים לכנותו בשם חכם, על שם סופו. מה שאין כן הכסיל כתוב: "לא יחפוץ הכסיל בתבונה" [משלי י"ח ב']. נמצא מה שנאמר "יהיב חכמתא לחכימין", זה בא להשמיענו, שמי שאוהב חכמה לא יתפעל מזה שעדיין לא השיג חכמה, אף על פי שהשקיע הרבה יגיעה בזה, אלא שהוא ימשיך בעבודתו ובטח הוא ישיג חכמה, היות שהוא אוהב חכמה, לכן אומרים לך בדרך זו ובטח תצליח.
אולם יש להבין, מה האדם יכול לעשות? הלא מצד הטבע, "עיר פרא אדם יולד", ומאיפה הוא יקח רצון להשתוקק לחכמה? על זה ניתנה לנו עצה, לעסוק בבחינת "עושי דברו", והדר "לשמוע בקול דברו". שפירושו, שהדבר שהוא רוצה להשיג, הוא עושה מעשים בכדי להשיג את הדבר. לכן כאן שאין לו רצון לחכמה, נמצא שהדבר שחסר לו הוא רצון לחכמה, לכן הוא מתחיל להתייגע ולעשות פעולות בכדי להשיג את הרצון לחכמה, כי רק זה חסר לו. והסדר הוא, שהאדם צריך להתייגע בתורה ועבודה, אף על פי שאין לו רצון לזה, שזה נקרא יגיעה, היינו שעושה מעשים אף על פי שאין לו חשק להדבר שהוא עושה. וזהו על דרך שנאמר: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" [קהלת ט' י']. ובסגולת היגיעה יתרקם אצלו בחינת רצון וחשק לחכמה. ואז יקויים אצלו מה שכתוב: "יהיב חכמתא לחכימין", ואז הוא זוכה לבחינת "לשמוע בקול דברו", היינו את דבר שהיה מקודם בבחינת עשיה, שהוא מעשה בלי רצון, הוא זוכה לרצון להדבר.
לכן אם אנו רוצים לדעת מי הוא שאוהב חכמה, אז עלינו להסתכל על מי שנותן יגיעה לחכמה, אף על פי שעדיין לא זכה להיות מאוהבי החכמה. והטעם הוא כנ"ל, כי על ידי היגיעה הוא יזכה להיות מאוהבי החכמה. ואחר כך, היינו לאחר שיהיה לו רצון לחכמה, הוא יזכה לחכמה בעצם. נמצא שרצון לחכמה הוא הכלי, והחכמה היא האור, וזה נקרא שאין כפיה ברוחניות.
אור החכמה פירושו אור החיים, שאין החכמה מובנת לנו בבחינת מושכל לשכל, אלא בבחינת חיים בעצם, שהוא עצמות חיים ממש, בשיעור שבלי זה נבחן לבחינת מת. (לכן אפשר לומר שלסיבה זו נקראת החכמה בחינת חיה).