תוכן

תשמ"ז מאמר כא
הזה"ק בלק (דף יד ובהסולם אות לב) אומר שם על הכתוב בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, וז"ל למדנו ממקרא הזה, שמי שאינו דואג לזה, ונראה בפני המלך בידים מלוכלכות, חייב מיתה, מהו הטעם משום שידיו של אדם יושבות ברומו של עולם, וכו'. שהוא אמר (ר' שמעיה החסיד) כל טנוף וכל לכלוך עולה לס"א, כי הס"א נזון מאותו הטנוף והלכלוך, וכו'. ומשום זה אמר ר' שמעיה החסיד, ומי שמברך בידים מזוהמות חייב מיתה.
ויש להבין מהו חומר האיסור עד כדי כך שמי שמברך לה', הרי הוא עושה דבר טוב, אלא אם הידים מלוכלכות, הוא חייב מיתה, היתכן, זאת אומרת שאם הוא לא היה מברך לה' לא היה מחויב מיתה, משא"כ אם הוא מברך לה', רק אם הידים לא נקיות כבר מגיע לו מיתה עבור זה. ועוד יש להבין מה שאומר שידיו של אדם יושבות ברומו של עולם, מה זה מרמז לנו בעבודת ה'.
ידוע דעיקר המטרה שלנו בעבודת ה' הוא להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה, וכמשרז"ל מהו רחום, אף אתה רחום. שזהו כל מה שמוטל עלינו לעבוד, כלומר שכל היגיעה מה שאנו מתיגעים בתו"מ, השכר שלנו צריך להיות שנזכה לכלים דהשפעה, שהם כלים של דביקות כנ"ל, ויותר מזה הכל נותן הבורא, כידוע שמטרת הבריאה מצד הבורא הוא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. אלא בכדי שהטוב ועונג כשהתחתונים יקבלו יהיה בהם שלימות, ולא יהיה בהם בחינת בושה, ובכדי לתקן זה, נעשה דין שאסור לקבל שום הנאה בעמ"נ לקבל, אלא בעמ"נ להשפיע.
והיות מצד הטבע האדם נולד עם רצון לקבל בעמ"נ לקבל, וידוע שקשה ללכת בדרך של השפעה, ורוצה למנוע עצמו, מלקבל שום דבר בכלים דקבלה, אלא דוקא בכלים דהשפעה, שזה מכונה מקבל בעמ"נ להשפיע.
ובהאמור יוצא שכלים שיהיו מוכשרים לקבל שפע עליון, צריכים להיות בהשתוות הצורה להאור, ובאם לא, יש דין מכח הצמצום שהיה, שהכלי זה מוכרחת להשאר בחלל ריק ולכן כל היגיעה שלנו הוא להמציא לנו כלים נקיים, המכונה אור חוזר, שפירושו כמו שהבורא רוצה להשפיע להנבראים, כמו כן הנבראים רוצים להשפיע להבורא, כלומר שאין האור ישר היינו השפע הבא מהבורא, לתחתונים נקרא ישר, היינו שעל זה היה כוונת הבריאה להטיב לנבראיו זה נקרא אור ישר, אבל המלכות דא"ס שקבלה את האור ישר, חשקה לבחינת דביקות המכונה השתוות הצורה, ומסיבה זו, אין המלכות מקבלת יותר אור ישר מכפי שיש לה אור חוזר, היינו המדידה שהיא מודדת כמה שפע לקבל, היא מסתכלת לפי כמה שהיא יכולה לכוון בעמ"נ להשפיע להבורא, שזה נקרא אור חוזר להבורא.
וכידוע, שעיקר השכר על מה שאנו מקווים לקבל תמורת העבודה בתו"מ הוא רק בכדי לקבל האור חוזר הזה.
כמ"ש בהפתיחה (לספר פמ"א ומ"ס אות ג') וז"ל, ודע שהמסך בכלי מלכות, הוא שורש לחושך, והיינו בכח העיכוב המצוי במסך, על אור העליון שלא יתפשט בבחינה הד', והוא השורש ג"כ ליגיעה, ע"מ לקבל שכר. כי ענין היגיעה היא בחינת פעולה שלא ברצון, להיות הפועל רק במנוחה ניחא ליה, אלא מפאת שבעל הבית משלם לו שכר, נמצא שמבטל רצונו, מפני רצון בעל הבית, ותדע שאין כאן בעוה"ז שום מציאות או הנהגה, שלא תהיה מושרשת בעולמות העליונים, שמשם מתפשטים ענפים לעולמות התחתונים, וכו'.
ונמצא ערך כח העיכוב שבהמסך, שוה עם ערך היגיעה, וענין השכר שבעל הבית נותן לפועל נשרש באור חוזר, היוצא ע"י זווג דהכאה אשר על ידי שהמסך נעשה שורש לאור חוזר וכו', אשר כל הריוח הזה מגיעה לה מסיבת העיכוב הנ"ל, עכ"ל.
ובהאמור רואים אנו, שכל מה שאדם צריך לתת יגיעה בכדי לקבל שכר, לאיזה שכר אנו מקווים, בטח השכר הוא, שאנו נשיג כלים דהשפעה, כלומר שעל ידי היגיעה, שהוא שורש המסך שאנו מעכבים עצמנו מלקבל להרצון לקבל שלנו, כלומר לתועלת עצמנו, ומה אנו רוצים בעד העיכוב הזה, אנו רוצים שה' יתן לנו רצון שנרצה לעשות נחת רוח להבורא, זאת אומרת אנו נותנים להבורא את הרצון שלנו, ואין אנו רוצים לשמש עמו, ותמורת זה הוא יתן לנו את הרצון שלו, כלומר כמו שהרצון של הבורא הוא להשפיע להנבראים כמו כן הוא יתן לנו רצון להשפיע לו נחת רוח, וזהו השכר שלנו, היינו שאנו רוצים שהוא יחליף את הכלים שלנו, שיש לנו מצד הטבע הנקראים מקבל בעמ"נ לקבל, את זה שיש לנו אנו מותרים עליהם, ונקבל תמורתם את הכלים דהשפעה.
וזהו כשרז"ל (אבות פרק שני ד) בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים, מפני רצונך. שהפירוש הוא שהאדם צריך לקבל את הרצון שלו כנ"ל, שזהו ענין המסך שדיברנו מקודם, שהוא שורש היגיעה, שהוא מעכב את הרצון לקבל בפני הרצון להשפיע, כי הרצון להשפיע נקרא רצון הבורא, והוא מבטל את הרצון של תועלת עצמו, בפני תועלת ה', אבל אין זה בידי אדם שיהיה לו הכח ללכת נגד הטבע. ועל זה ארז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, וזהו כדי שיבטל רצון אחרים, כלומר שכל הרציניות שמתעוררים בהגוף ומתנגדים לו שיהיה לו היכולת לעסוק ברצון להשפיע. את זה הקב"ה עושה, כלומר שהקב"ה עושה שיהיה לו היכולת לבטל. וזה אמרו, כדי שיבטל את רצון אחרים מפני רצונך, מה שאתה רוצה לעסוק ברצון להשפיע ואין אתה יכול, וזה יהיה השכר שלך, מה שאתה תקבל סיוע מהקב"ה.
זאת אומרת כדי שהקב"ה יבטל רצון אחרים, הינו הרצון לקבל שהוא רצון של אחרים, ולא של קדושה, והאדם צריך להתחיל מקודם, בעבודה זו, ואח"כ הקב"ה נותן לו את הסיוע הדרוש לזה, מטעם הידוע כי אין אור בלי כלי, פירוש אין דבר בא מלמעלה, אלא אם כן יש רצון למטה, כי הרצון נקרא צורך לזה, וזה שרז"ל בטל רצונך, היינו הרצון לקבל, מפני רצונו כלומר פני רצון ה' שרצון ה' הוא להשפיע, ואז כשאתה תתחיל ולפי היגיעה שהאדם נותן בכדי לבטל את הרצון לקבל, בשיעור הזה מתרקם הצורך לבקש מה' שיעזור לו אז הוא מקבל רצון וצורך שלם, לעזרתו ית', וז"ש בטל רצונך, כלומר שהאדם צריך להתחיל לבטל את הרצון לקבל, מפני רצונו, כלומר מפני הרצון להשפיע שזהו רצון ה'.
וז"ש כדי שיבטל רצון אחרים, מפני רצונך. שפירושו דהיינו לאחר שיש לך רצון וצורך לרצון להשפיע, רק שאין אתה יכול לבטל את הרצון לקבל, בא הסיוע מלמעלה, דהיינו שמבטל רצון אחרים שאינם של קדושה, שהכוונה הוא על הרצון לקבל, מפני רצונך, כלומר עכשיו הרצון שלך הוא, שאתה רוצה להיות בקדושה, שהעבודה יהיה בעל מנת להשפיע, וכח הזה הוא מקבל עתה, היינו שיוצא משליטת הרצון של אחרים היינו הס"א, שהוא רק לקבל ולא להשפיע, והוא משתמש עכשיו בכלים דהשפעה.
ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מה שאמר הזה"ק שידיו של אדם יושבות ברומו של עולם, מה מרמז זה בענין עבודה, ידוע שידים רומזים על כלי קבלה של אדם שזהו מלשון כי תשיג יד, וכמו שאמרו (כתובות פ"ג ע"א) ידי מסולקות הימנה, שפירושו שהוא מסלק עצמו מלהיות בעלות על השדה. והם יושבות ברומו של עולם, שפירושו שקיום העולם, תלוי הידים, שהם הכלי קבלה של אדם, כלומר דמטרת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו צריך להתקבל בידים של אדם, כלומר שאם הידים שהם הכלי קבלה של אדם בסדר, שהם נקיות ושיש להם השתוות הצורה עם הבורא, כנ"ל שהם בעמ"נ להשפיע, היינו בתנאים כאלו השפע עליון מתפשט להתחתונים.
אמנם אם הידים היינו הכלי קבלה אינם נקיות מוכרחים להפסיק השפע עליון מלבוא לתחתונים, כי הכלים של קבלה לא שייך לקדושה רק להקליפות.
כידוע שכל ענפים התחתונים הולכים לפי השורשים עליונים, ומשום זה, גם בגשמיות, כשהאדם רוצה לתת משהו באיזה כלי, אז הוא מנקה את הכלי ורוחץ אותה במים, ובאם הכלי מלוכלך יותר מדאי הוא משתמש בכדי לנקות הכלי עם חמרי ניקוי, אחרת מה שיתן בתוך הכלי יקלקל את האוכל או את המשקים, או הבגדים אם הוא נותן בגדים יקרי ערך הוא מנקה מקודם אפילו את המזוודה, הכל בכדי שלא יקלקל את החפצים או המאכלים.
ואם הוא עבר על הסדר הנכון ונתן חפצים או מאכלים לתוך הכלים המלוכלכים, אז הכל הולך לחיצונים, זאת אומרת האדם לוקח הכל בידים ונותן אותם לחיצונים, כלומר שזורק הן המאכלים והן החפצים החוצה, ואין משאיר אותם בבית.
וכך הוא בדרכי עבודה, שאם הידים של אדם אינם נקיות, שהם יכולים לקלקל השפע, עד כדי כך שהוא לוקח את השפע ומעביר אותם לחיצונים, כלומר שאם הכלים שלו מלוכלכים עם הרצון לקבל לעצמו, שזהו בהפכיות הצורה להקדושה, אז השפע הולכת לקליפות, כי השפע שהיה צריך להתקיים בכלים דקדושה, שהם כלים דהשפעה, ומכניס אותם לקליפות, שעי"ז הקליפות מתחזקות ביותר.
ובזה נבין מה שאומר כל טנוף וכל לכלוך עולה לס"א, כי הס"א נזון מאותו הטנוף והלכלוך, וכפי שהסברנו שלכלוך וטנוף הוא הכלי קבלה לתועלת עצמו, ואין כוונתו לתועלת ה', ממש דבר זה הוא סטרא אחרא כלומר צד האחר שאינו שייך לקדושה, כי קדושה נקרא השפעה כמ"ש קדושים תהיו, כי קדוש אני וכו', שפירושו הוא כמו שהקב"ה הוא משפיע, כמו"כ הנבראים צריכים גם כן לעסוק רק להשפיע.
נמצא לפי"ז אם האדם עוסק עמ"נ לקבל ולא בעמ"נ להשפיע, נמצא שהוא מפרנס להס"א, כי כל בחינתם הוא אך ורק לקבל ולא להשפיע, וז"ש כל טנוף וכל לכלוך עולה לס"א, שהם מתפרנסים רק מכלי קבלה.
וזהו כמ"ש בתע"ס (חלק י"א, דף א-כח באו"פ) וז"ל, כי אפילו בחול נוטלים המלכים והקליפות את מזונותם מאצילות, בסוד נהירו דקיק כנודע, וכו'. נעשה זה ע"י עונות התחתונים, שגורמים תמיד לאורות דחסדים, שיפרשו מהארת חכמה, וירדו לקליפות לפרנסתם, וגם ח"ו עוד יותר מהכרח להם, עכ"ל. עוד שם בדף א-ל טור א' וז"ל אמנם כל אחיזת הס"א שיתכן להיות ביום השבת, כי בשעה שהאדם מטלטל מרשות היחיד, לרשות הרבים, גורם לאורות דחסדים, שיתפשטו מאצילות, למקום בי"ע, והם מוכרחים להתפשט בלי הארת חכמה, והמה מתים בשביל זה, וכו', שמתוך כך יש ענין מחלליה מות יומת, כי מחמת שהם גורמים יציאת האורות מרשות אצילות, שיפרשו מהארת חכמה, כן העונש עליהם שימותו, שז"ס מחלליה מות יומת, עכ"ל.
ובהאמור אנו רואים שע"י העונות גורמים * התפשטות קדושה לקליפות, וכל החטאים באים רק מהרצון לקבל, ועי"ז גורמים בחינת מיתה האורות דחסדים, לכן העונש בבחינת העבודה הוא בחינת מיתה כנ"ל במ"ש מחלליה מות יומת. לכן אמרו המברך בידים מלוכלכות היינו שהכלי קבלה שחו אינם נקיים שיהיו בעל מנת להשפיע, אלא שהם מלוכלכות עם הרצון לקבל הוא חייב מיתה, משום שגרם מיתה באור דחסדים.
לכן כשהאדם מברך לה' שהכוונה שרוצה להמשיך ברכות, וידים שלו מלוכלכות עם הרצון לקבל בעמ"נ לקבל, שהשפע שהוא רוצה להמשיך ילך הכל לקליפות הנקראים מתים, והאדם אז בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים, כלומר הגם שהוא רוצה להמשיך חיים שזה נקרא בחייהם, אולם הוא עדיין בבחינת רשע, היינו שלא רוצה לעבוד עבור ה', אלא לתועלת עצמו שזה הוא בחינת פירוד מהקדושה, והם נקראים מתים, משום שגורם שהשפע תלך לקליפות כנ"ל במ"ש על הכתוב מחלליה מות יומת. ומשום זה כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, היינו לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע, מה עליו לעשות.
העצה לזה הוא שקודם כל יכוון לפני כל מעשה לאיזה שכר הוא מצפה לקבל עבור המעשים שאני הולך לעשות, אז הוא צריך לומר לעצמו, היות שאני רוצה להיות משמש לה', והיות שאני לא יכול משום הרצון לקבל שבקרבי אינו מרשה לי זאת. לכן בזכות המעשים שאני הולך לעשות ה' יתן לי את הרצון האמיתי לעשות נחת רוח להקב"ה. ואני מאמין ברז"ל שאמרו רצה הקב"ה לזכות את ישראל לכן הרבה להם תורה ומצות.