תוכן

תשמ"ח מאמר ז
חז"ל אמרו, ג' מוחלים להן עונותיהן, גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת, שנמחלו לו עונותיו, משא"כ בפרשת וישלח, היא נקראת בשמת בת ישמעאל, מובא ברש"י (וישלח שישי).
המאמר הזה דורש הסבר, שרז"ל לומדים, שחתן ביום חופתו, מוחלין לו עונותיו, מעשו, שלקח את בת ישמעאל, ושמה בשמת בת ישמעאל, והיות שבפרשת תולדות כתוב וילך עשו אל ישמעאל, ויקח את מחלת בת ישמעאל וכו', מכאן ראיה, שחתן ביום חופתו, מוחלין לו עונותיו.
נמצא שכל הבסיס הזה אנו לומדים מעשו הרשע, שלקח בת ישמעאל הרשע, וזה קשה להבין, הלא מה זה רשע, שאומר, שאין שום חטאים בעולם, והוא יכול לעשות מה שלבו חפץ, מטעם שרשע אינו מאמין בשום דבר, אם כן הרשע אומר, שאף פעם הוא לא חוטא, לפי"ז, בשביל מה הוא צריך למחילת עונות, וכי נותנים לאדם דבר שלא רוצה בכך, הלא אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון, ויותר קשה להבין, באמת מהו הטעם, שמגיע לו מחילת עונות, איזה זכות יש לו, וכי בשביל שהוא הלך ולקח אשה, בעבור זה מגיע לו שכר מחילת עונות, שהשכל מחייב, מי שעשה איזה דבר גדול, שאין לנו מושג להעריך את החשיבות שבדבר, אז מבינים, שמגיעו עבור זה שכר גדול, עד מחילת עונות, אבל איזה דבר גדול הוא עשה, בזה שלקח אשה, ועוד אנו רואים, שאמירת תחנון הוא דבר גדול, שיש שם ענין של שלש עשרה מדות ונפילת אפים, ואם נמצא חתן בבית הכנסת, אין אומרים תחנון, ויש להבין, מהו החשיבות בזה שהוא לקח אשה, שכל שבעת ימי השבע ברכות, יש בכוחו לבטל תפלה, שהיא כל כך חשובה, מסיבת שהוא לקח אשה, שנקראת עכשיו בשם כלה, וע"ד הפשט יש תירוצים הרבה.
וצריכים לפרש זה על דרך העבודה, מה בא זה ללמדינו.
הנה עשו הרשע נקרא, בזמן שהאדם כבר בא לידי הכרה, שדבר הרע בעולם, שמפריע לכלל הנבראים להגיע להטוב והעונג, שבשביל סיבה זו היה בריאת העולם, שזה נקרא רע, כבר נעשה אצלו בבחינת עשו, מלשון עשיה, שכבר נגמרה הרע שלו בידיעה ברורה, שהוא הרצון לקבל לעצמו, אז בא הסדר של "סור מרע", כלומר שמטרם שיש לאדם הידיעה, שהרצון לקבל נקרא רע, אי אפשר לסור ממנו, ולא לשמוע בקולו, ואח"כ מתחיל ענין של "ועשה טוב".
ועשה טוב נקרא קבלת עול מלכות שמים, אולם אין האדם יכול לזכות לבחינת אשה יראת ה', אלא את זה האדם צריך לקבל מלמעלה, כמ"ש הבא לטהר מסייעין אותו, ואומר הזה"ק, שנותנים לו נשמה, וזהו הסיוע, שהאדם מקבל, נמצא, שהנשמה זו נולדה מזה שה' שמע בקולו, בזמן שבא לטהר, והנשמה זו נקרא בת, שנולדה מישמע-אל את תפלתו, לאחר שהאדם בא לידי הכרת הרע, הנקרא עשו, וז"ש "וילך עשו, ויקח מחלת בת ישמעאל", שפירושו וילך לדרגה יותר גבוהה, לאחר שבא לידי הכרת הרע, הנקרא עשו, אל ישמע-אל, כלומר, שעסק אז בבחינת עשה טוב, שהתפלל לה', שישמע תפלתו, שיתן לו בחינת נשמה, כמ"ש בזה"ק, וז"ש ויקח את מחלת, היינו שלקח בחינת מחילת עונות, שעי"ז זכה לבחינת בת, שנולדה מזה ששמע ה' תפלתו, וזה נקרא בת ישמע-אל, וזהו הולך לפי סדר, א', הוא ההשתדלות לראות את האמת, עד כמה שהוא מבין, שהרצון לקבל לעצמו גורם לו רע, ואז הוא יכול לקבוע, אחת ולתמיד, שלא להשתמש עמו, וזה נקרא עשו, ב', אחר זה הוא זוכה ללקיחת אשה, שהוא ע"י מחילת עונות, אז יש אפשרות לזכות לזה.
וענין אשה, הנקרא נשמה, שנותנין לו מלמעלה, יכולים להבין לפי מה שמבואר בהקדמה לתע"ס (אות נ"ג-נ"ה), שכתוב שם וז"ל, אז עוזר לו השי"ת וזוכה להשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, ששב ומתדבק בהשי"ת בכל לב, נפש ומאד, כמו שנמשך מאליו מצד ההשגה הגלויה השגחה הגלויה וכו', ומובן מאליו, שהזוכה להשגחה הגלויה הזאת, בטוח בעצמו שלא יחטא עוד, כמו שאדם בטוח בעצמו, שלא יחתוך באבריו ויגרום לעצמו יסורים נוראים, וכן בטוח בעצמו שלא יעזוב המצוה מלקיימה תיכף, כשבאה לידו, כמו שהאדם בטוח, שלא יעזוב שום תענוג העוה"ז, או ריוח גדול, הבא לידו, עכ"ל, ותשובה זו נקרא שמוחלין לו עונותיו.
ולפי הכלל, שכל המצוות נמשכים מבחינת ענף ושורש, כלומר, שכל מצוה ומצוה בגשמיות יש לו שורש ברוחניות, לכן יכולים לומר, שמזה נמשך, שגם בגשמיות, שהאדם לוקח אשה, מוחלין לו עונותיו, שזהו רמז על רוחניות.
ובהאמור נוכל לפרש את מה שארז"ל כיצד מרקדין לפני הכלה, ולא אמרו כיצד מרקדין לפני החתן, משא"כ לגבי סעודת נשואין אמרו כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו (ברכות ו) עובר בחמשה קולות, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו, ולא אמרו, שצריכים לשמח את הכלה, ולא אמרו, שיש סעודת כלה, רק סעודת חתן, ואנו מוצאים, שבחתונת יעקב, אז לבן הוא עשה את הסעודה, כמ"ש "ויאסוף לבן כל אנשי המקום, ויעש משתה", היינו שהסעודה היה מצד הכלה, שאבי הכלה עשה את הסעודה, ולא יעקב, שהוא היה החתן.
וכפי מה שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שחתן נקרא בחינת תורה, וכלה נקראת בחינת אמונה, יש לפרש את מה ששאלנו, והיות שענין אמונה, עד שהאדם זוכה לאמונה בקביעות, יש לאדם עליות וירידות, מטעם שהאדם נולד עם כלי קבלה, שהכלי הזה רוצה לעסוק בדברים מה שהשכל מחייב אותם שכדאי לעסוק, כלומר שיצמח מזה טוב להרצון לקבל לעצמו, אחרת אין הוא מסוגל לעשות.
והואיל שענין אמונה הוא למעלה מהדעת, זאת אומרת, שאין הדעת סובלתן, יש כאן ענין עליות וירידות, שזה נקרא בחינת ריקוד, כי אנו רואים, כשמרקדין, מרימים את הרגלים, ומורידים אותם בחזרה, וכן חוזר חלילה, וזה מרמז לנו, כי ענין רגליים הוא מלשון מרגלים, היות שבזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולעבוד אותו רק לשמה, תיכף בא שכל האדם, ונותן לו להבין, שאל יהיה פזיז, אלא שיראה מקודם את הכדאיות, אם באמת כדאי לעבוד את ה' בשלא עמ"נ לקבל פרס, אי לזאת, כשמרימים את הרגליים, כלומר שהולכים למעלה מהדעת והשכל, זה נקרא מרימים את רגליהם מהארץ, אבל לא תמיד יש בכוחו של אדם להתגבר וללכת למעלה מהדעת, זה נקרא ששוב משימים את רגליהם להארץ, וז"ש כיצד מרקדין לפני הכלה (כתובות ט"ז ע"ב), לפני הכלה, פירושה, בזמן העליה, הנקרא פנים, מה עליו לומר על הכלה, כלומר, מהי השבח שמצא בהאמונה, היינו מה ראה בה, שיש לומר, שבשביל זה לקח עליו את עול האמונה, בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא, היינו לפי מה שמרגיש את חשיבותה, כך הוא מקבל על עצמו את האמונה, כלומר שלא צריך למצוא שום שבח בה, אלא אפילו שלא מרגיש שום חשובות בה, הוא מקבל על עצמו את מה שניתן לנו להאמין, שזה הוא כל השבח שלנו, אם אנו נוכל לקבל על עצמנו עבודה זו, שאנו מאמינים, שכך הוא רצונו של הקב"ה, ואין עליו לחפש שום מעלות, רק פשוט להאמין ולקבל על עצמו על דרך הכפיה, כשור לעול וכחמור למשא.
ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה נאה, שזה יש לפרש, שהאדם צריך לומר על מה שהוא רואה עינים להם ולא יראו, ומה שהוא שומע, הוא צריך לומר אזניים להם ולא ישמעו, כלומר, שענין ראיה אינו דוקא בעינים, אלא שיש ראיה במחשבה, והפירוש יהיה, מה שהשכל מראה לו ציורים, שהם נגד האמונה, והוא שומע הרבה פעמים מה שהשכל נותן לו להבין, שענין עבודה לש"ש אינו בשבילו, על הכל הוא צריך להתגבר ולומר על עצמו, עינים ולא יראו, כלומר, מה שהשכל אומר לו ונותן לו להבין, אינו אמת, שזה נקרא עינים להם ולא יראו את האמת, ואוזניים להם ולא ישמעו את האמת, לכן, הם המחשבות שלהם, היינו מה שהרצון לקבל לעצמו אומר לו, אינו אמת, אלא שהוא יגיד לעצמו, שבאמת היא כלה נאה וחסודה נאה, אלא שאין הוא ראוי עכשיו לראות את האמת.
אולם האמת הוא, שכל הטוב והעונג, מה שהרצון לקבל יכול לקבל בהכלים שלו, אינו אלא נהירו דקיק בערך האור המתלבש בכלים דהשפעה, ושזה נקרא כלה נאה וכו', אבל לא תמיד האדם מוכשר להתגבר על השכל ודעת שלו, לכן באמונה שייך ענין של רקודים, שעל זה ארז"ל כיצד מרקדין לפני הכלה, כלומר, מה יש לומר יש בהפנים של הכלה, כי פנים נקרא בסוד חכמת אדם תאיר פניו, א"כ הוא צריך להגיד, מה הוא השבח שיש בהכלה, הנקראת אמונה, ובזה הוא ההבדל בין ב"ש לב"ה, אם להגיד כלה כמות שהיא, או לומר כלה נאה וחסודה נאה.
משא"כ אצל חתן, שהקב"ה נקרא בבחינת תורה, שתורה נקרא בחינת מתנה, שם לא שייך ענין ריקודים, כי בזמן שאדם מקבל מתנות, לא שייך לומר אז שיש לו איזה ירידה, כלומר שלא רוצה לקבל מתנות, שרק במקום יגיעה, שהאדם צריך לתת התגברות נגד השכל, אז שייך לומר, פעמים הוא יכול להתגבר ולפעמים לא, משא"כ בזמן שמקבלים מתנות, איך שייך לומר, שאין לו צורך במתנות, לכן לא אמרו כיצד מרקדין לפני החתן, אלא כיצד מרקדין לפני הכלה.
משא"כ לגבי סעודה כתיב כל הנהנה מסעודת חתן, ולא כתוב כל הנהנה מסעודת כלה, והטעם הוא כנ"ל, כי חתן נקרא בחינת תורה, ותורה נקראת מתנה, כדרז"ל, ממתנה נחליאל (עירובין נ"ד) וז"ל, מאי דכתיב, וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות, ומבמות הגיא, אמר ליה, אם אדם משים עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר, ממתנה נחליאל, וכו'.
ידוע שיש להקב"ה הרבה שמות, וזהו לפי מה שהוא מגלה לתחתונים, כלומר, זה תלוי לפי איזה מידה שהוא משפיע לתחתונים, זאת אומרת, לפי מה שהתחתונים ראוים, הוא משפיע להם שפע, והיות שיש הרבה בחינות במקבלים, כמ"ש כשם שאין פרצופיהם דומות זו לזו, כך אין דיעותיהם דומות זו לזו, וכפי שאנו לומדים בדרך העבודה, האדם בעצמו נוהג בו ענין של שינוי מצבים, אי לזאת, שפעו של הקב"ה משתנה להרבה בחינות, והקב"ה אין לו שום שם, כי לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל, אלא כמ"ש ממעשיך הכרנוך, כלומר כפי השפע שהוא משפיע, כך מכנים אותו בשם.
אי לזאת, מבחינת תורה נקרא הקב"ה בשם חתן, ובזמן שהוא משפיע בחינת אמונה, הוא נקרא בשם כלה.
ומבחינת מטרת הבריאה שהוא, רצונו להטיב לנבראיו, שכל העולם נהנין, כלומר נהנין מבחינה זו שנקרא רצונו להטיב, זאת אומרת, שגם הקליפות הוא מחיה, אחרת לא היה להם זכות קיום בעולם, אלא כמ"ש הזה"ק, שיש להם רק בחינת נהירו דקיק, משא"כ בתורה ומצות שם מלובש את הטוב והעונג בסוד כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ששמו הכללי הוא שם טוב ומטיב.
ובהאמור הקב"ה נקרא חתן, משום שהוא הנותן ומשפיע להתחתונים, וזה שהנבראים נהנין, ממה שהוא נותן להם להנות, וכנ"ל שכל העולם מה שנהנין הכל בא ממנו ית', כל ההנאות נקראות בשם סעודה, נמצא, שכל העולם נהנין מסעודת מלך, אלא שיש הפרש מצד התחתונים, כלומר שיש תחתונים, שמאמינים שזה סעודה הבא מהמלך, ויש חילוניים, שאינם מאמינים שהסעודה בא מצד הקב"ה, הנקרא מלך, ובבחינת שהוא המשפיע הוא נקרא חתן, וזהוא שארז"ל כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות וכו', כלומר, שהגם שמאמינים שהסעודה הוא סעודת חתן, ונותנים לו תודות על זה שהם נהנין, מכל מקום יש מדרגה יותר גבוה, היינו שצריכים לשמח את המלך בזה שנהנין.
ולפי הנ"ל, שהקב"ה נקרא חתן, מה שייך לומר לשמח את הקב"ה, ידוע, ששמחה בא מתוצאה מאיזה דבר, כשאדם השיג משהו דבר חדש, שהיה משתוקק לזה, וקבל, זה מוליד להאדם שמחה, ומה אפשר לומר, שחסר ח"ו להבורא, שאם יקבל את זה, הוא יהיה בשמחה.
הזה"ק (בראשית דף קמ"ו) אומר שם לא היתה שמחה לפני הקב"ה, מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא.
וגם מאמר הנ"ל צריכים להבין, במה שייך לומר, שהקב"ה מקבל שמחה, אלא כפי שאנו לומדים, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, נמצא בזה, שהתחתונים מקבלים את הטוב והעונג, שהוא הוכן בשבילם, מזה יש לו שמחה, כידוע ממשל למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים.
אי לזאת, הסעודה מיחסים להבורא בבחינת חתן, שהוא בחינת תורה, מתנה, נחליאל, וכשהנבראים מקבלים את הטוב והעונג, המכונה סעודה, הם צריכים לקבל הכל בעמ"נ להשפיע, ולא מטעם קבלה עצמית, וזה שארז"ל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, אלא מקבל לתועלת עצמו, הוא עובר בחמשה קולות, שענין חמשה קולות מרומזים על שלימות המדרגה שצריך להתגלות להנבראים, כלומר, שענין רצונו להטיב לנבראיו מתגלה בחמשה בחינות, הנקראות ה' חלקי נשמה, שהם נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, לכן אמרו רז"ל, הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, כלומר שאין כוונתו, בזה שהוא נהנה מהסעודה, היא מסיבת שהוא רוצה לשמח את ה', בזה שמטרתו של הבריאה באה לידי גמר תיקונם, אלא לתועלת עצמו, אז הוא גורם, שה' קולות, היינו הבחינת נרנח"י, שצריך להתגלות, עובר מפניו, משום שעל כלי קבלה לעצמו היה צמצום, שאין האור נמשך למקום ההוא, אלא שמקום הזה צריך תיקון, היינו בעמ"נ להשפיע, והוא לא מסתכל על זה, לכן הוא הגורם שימנע השפע מלהגיע להתחתונים.
ובהאמור יוצא, שחז"ל עומדים ומזהירים לנו, שאנו צריכים להכין עצמנו בעבודה ויגיעה רבה, א', להאמין, שכל מה שאנו מקבלים איזה הנאה בעולם, הכל נקרא סעודת המלך, אבל צריכים להאמין לזה, ומשום זה תיקנו לנו חז"ל על כל הנאה והנאה ברכה מיוחדת, הן ברכת תפלה, והן ברכת התורה, והן הנאות גשמיות.
ב', שכל הנאות שמקבל מסעודת המלך, צריכים להשתדל שיהיה בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו.
משא"כ כשהקב"ה משפיע לתחתונים בבחינת כלה, שהיא בחינת אמונה, זה עוד לא נקראת סעודה, אלא ששם שייך עליות וירידות, לכן שייך שם ריקודין.