תוכן

תשמ"ט מאמר ב
קודם כל אנו צריכים לדעת מהו נקרא עבודה, זאת אומרת, במילת עבודה, שאנו משתמשים, מהו פירושו, יש לדעת, שניתן לנו לקיים תרי"ג מצוות התורה, וז' מצוות דרבנן, וכמו כן יש לנו לקיים את מנהגי ישראל, מה שגדולי ישראל הנהיגו, כל מקום לפי מנהגו, והם קבעו לנו, מהו מצוה גדולה ומהו עבירה גדולה, דוגמה, חז"ל אמרו גדול כיבוד אב ואם, שהחמיר בו הקב"ה יותר מכבודו (ירושלמי פאה א, א), או גדולה גמילת חסדים יותר מן הצדקה (סוכה מט), ורבות כהנה יש בחז"ל, וכן על דרך זה אנו רואים בעבירות, שרז"ל אמרו גדול עונשו של לשון הרע מעונש של עבודה זרה (מדרש גדול וגדולה, פי"ח), נמצא, שהם קבעו מהו מצוה גדולה ומהו מצוה קטנה, זה לגבי זה, וכמו כן גבי עבירה קבעו, מהו עבירה גדולה, וכנגד זה מהו עבירה קטנה, ומה שהם קבעו, אנו צריכים להאמין שכך הוא, שזה ענין אמונת חכמים, שאנו צריכים להאמין מה שאמרו, ואסור להרהר אחריהם, וכל זה נקרא בחינת תורה, כלומר, שאין יד אדם שום שייכות לנוגע בזה.
עבודה נקרא על שם האדם, מה שהוא עושה, היות שהאדם העובד, הוא עושה את השיעורים, איך לקיימם, כלומר, אין הכוונה שעל המעשה הוא ברשותו של אדם, לעשות שם איזו שינויים ח"ו, אלא הפירוש הוא על הסיבה, כלומר, שבשביל הסיבה הזו הוא מקיים תורה ומצות, בזה יש שיעורים מצד העובד, וזהו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה, פרק י"א) וז"ל, לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותם, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, עכ"ל.
רואים אנו, שהרמב"ם אומר, שיש שיעורים בהסיבה, דהיינו נשים, ולקטנים, וכלל עמי הארץ, להם יש סיבה של שלא לשמה, ואלה, שכבר הרבה דעתן והחכימו חכמה יתירה, להם נותנים סיבה אחרת, שהיא הסיבה דלשמה, שהם שצריכים לעבוד בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמם, נמצא לפי"ז, שבבחינת המעשה אין הבדל בין קטן לגדול, משא"כ בבחינת הכוונה, היינו בבחינת הסיבה, שבשבילה מקיימים תו"מ, כן יש הבדל בין סוגי אנשים, כלומר, יש אנשים, ששייכים להכלל, היינו, כמ"ש הרמב"ם ז"ל כלל עמי הארץ, שיש הבחן בין הכלל להפרט, זאת אומרת, שיש אנשים פרטיים, שהם לא רוצים ללכת בתלם של הכלל, כלומר לעבוד לתועלת עצמם, אלא שנתעורר בלבם תשוקה לעבוד בע"מ להשפיע.
ויש לדעת, כי העבודה דלהשפיע נקרא, שהאדם הוא הנותן, ומשא"כ בהעבודה דלקבל שכר, הקב"ה הוא הנותן, ויש בזה הבחן גדול מאד, כי בזמן שסיבת העבודה הוא מה שמקבל תמורתו, נמצא, שהאדם מסתכל על גודל המצות, כפי שיעור התמורה, כלומר, שאם יש תמורה גדולה וחשובה תמורת העבודה, זה נקרא אצל האדם מצוה גדולה, היות שהוא מסתכל על השכר, משא"כ בעבודה דלהשפיע, שהאדם הוא הנותן, אז מסתכלים על גודל המקבל, כלומר למי האדם נותן, וכל שהמקבל הוא יותר חשוב, אז הנתינה זו יותר גדולה וחשיבה, כמשרז"ל "באדם חשוב, באם נתנה היא, ואמר הוא, הרי את מקודשת, הרי זה דומה כאילו נתן הוא, מטעם בההוא הנאה דמקבל מניה". הרי אנו רואים, שגדלות הנתינה תלוי למי שאנו נותנים, בזה מודדים את גודל המעשה, זאת אומרת, שאם נותנים לאדם גדול, נקרא נתינה גדולה ואם נותנים לאדם קטן, הרי זה נתינה קטנה, ומזה אנו יכולים למדוד את שיעור העבודה של השפעה, כלומר, אם האדם משפיע למלך קטן, הרי הוא עבודה קטנה, היות שאין הנותן מתפעל כל כך בעת שנותן למלך קטן, משא"כ אם האדם משפיע למלך גדול, אז המעשה של הנתינה הוא מעשה גדול, היות "בההוא הנאה דמקבל מניה", הוא הנאה גדולה, משום שמשפיע למלך גדול.
הרי אנו רואים, שענין גדלות וקטנות של נתינה תלוי בהעובד בעצמו, כלומר, שהעובד בתו"מ הוא הקובע לאיזה סוג הוא שייך, כנ"ל, שאם האדם עדיין נמצא בבחינת החינוך, הנקרא "מצות אנשים מלמדה", כלומר, שהוא עדיין עובד בתורה ומצות מטעם קבלה עצמית, כנ"ל בדברי הרמב"ם, שאומר כשמלמדין את הנשים וקטנים וכלל עמי הארץ, מלמדין אותם בעמ"נ לקבל שכר, הנקרא שלא לשמה, שענין מלומדה פירושה, כמו שהוא רגיל לעבוד עד עכשיו, שהיה הזמן של שלא לשמה, אדם הזה מודד קטנות וגדלות לפי שיעור השכר, משא"כ אלו שעובדים בע"מ להשפיע, הם מודדים לפי שיעור גדלות של המקבל את העבודה, כנ"ל.
ובהאמור נבין, שיכול להיות שני אנשים, שעושים אותו מצוה, ולאחד נחשב זה למצוה גדולה, היות שהוא נותן את העבודה שלו למלך גדול, א"כ הוא מרגיש, שהוא משמש למלך גדול, לפיכך הוא שש ושמח, ויש לו התרוממות הרוח מזה שיש לו זכיה גדולה, שנותנים לו רשות לכנס ולשמש מלך גדול, ואין קץ להשמחה שלו, משא"כ השני, שהוא לא חושב, שכל מה שהוא עושה, הוא משמש בזה למלך גדול, אלא למלך קטן, כלומר, שהוא רואה, שאף אחד לא מחשיב אותו לשמור את מצותיו, אלא הוא ריחם על המלך הזה, ושומר מצותיו, אז האדם מבין, שהמלך צריך להתחשב עמו, היות שהאדם מרחם על המלך, בזמן שאף אחד לא רוצה להסתכל על המלך, והאדם הזה מודד מה המלך משלם לו בעד עבודתו, ואם האדם אינו מאיר לו השכר שהמלך נותן לו, הגם שעושה את כל מה שהמלך צוה עליו, לכן הוא עושה זה בעצלתיים, בלי חיות, היות שאינו מאיר לו את השכר, מה שהמלך יתן לו תמורת עבודתו.
ולפי זה יוצא, באלו שני אנשים, שעושים אותו דבר, ולאחד נחשב זה, שעושה מצוה גדולה, מסיבת שמקבל הרבה חיות והתרוממות רוח, בזה שהוא משמש מלך גדול, ולהשני אין לו מצב מרומם, ועושה זה בהכרח, משום שלא מאיר לו את השכר, למה שהוא חשוב שיקבל אח"כ, לכן ההבדל ביניהם הוא גדול מאוד, כי אחד חושב על המצוה שהוא עושה, מצוה קטנה, כלומר קטן בחשיבות, ולהשני נחשב זה למצוה גדולה, כלומר שהוא אומר, שאין בידו שכל להעריך את חשיבותה וגדלותה של המצוה, שהוא מרגיש עכשיו בה, היות שהוא לא צריך לשום שכר שיתנו לו אח"כ, אלא עכשיו כבר הוא מרגיש את השכר, בזה שיש לו הנאה גדולה, בזה שזכה לשמש מלך גדול, נמצא, שהוא שמח משום שכבר קבל את השכר, והוא לא צריך להאמין, שיקבל שכר, ואין לו שום ספיקות על השכר, שנוכל לומר, שהוא לא שמח, היות שהוא בספק על ענין שכר ועונש, מטעם, שהוא כבר קבל את השכר תיכף על המקום, ואין מצפה לשכר אחר, אלא זה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול, מזה הוא נהנה, ובשביל זה, היינו שכדאי להולד, בכדי להיות לו זכיה לשמש מלך גדול, נמצא, שהאדם בעצמו הוא הקובע מהו נקרא מצוה גדולה ומהו מצוה קטנה.
אולם לפעמים יכול להיות להיפך, דהיינו זה שהולך על קו אחד, שכל מעשיו הם רק לכוון שהמעשה יהיה בסדר, בכל פרטיה ודקדוקיה, ועל הסיבה שבשבילה הוא עוסק בתורה ומצות, הוא בכדי לקבל אח"כ שכר בעוה"ז או בעוה"ב, והוא מאמין בשכר ועונש, כשהוא עושה את המצוה, ומדייק לעשות את המצוות החשובות ביותר, מה שארז"ל, איזה מצוה הוא גדולה, ואיזה מצוה הוא יותר פחות חשוב, וכשעושה את המצוה, מה שהוא בחר, שזהו מצוה גדולה, הוא שמח, ומרגיש עצמו, שהוא אדם החשוב ביותר משאר אנשים, היות שיהיה לו שכר יותר משאר אנשים, וממילא הוא עושה את המצוה בהתלהבות גדולה.
משא"כ החבר שלו, שהוא עושה אותו מצוה גדולה מה שהחבר שלו עושה, אבל הוא לא רוצה לעבוד בע"מ לקבל שכר, אלא רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, ובכדי לעבוד בע"מ להשפיע, אז האדם צריך להאמין, שהוא משמש מלך גדול וחשוב, שכדאי לשמש אותו בלי שום תמורה, ואם האמונה שהוא מאמין בה', אינו יכול להרגיש בעצמו, שהוא משמש מלך גדול, אין לו אז כח לעבוד בשמחה, אלא שהוא עובד אז בכפיה, שהוא מתגבר על ההתנגדות, מה שהגוף נותן לו להבין, שלא כדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע למלך קטן, ואומר לו, בשלמא החבר שלך, שהוא עובד בכדי לקבל שכר, א"כ מה חשוב אם הוא מלך גדול או קטן, כי בעיקר מסתכלים על השכר, ומהו ההבדל בין שהוא מלך גדול או קטן, כי עיקר השכר עושה אותו למלך גדול, ואם הוא נותן שכר קטן, זה נקרא מלך קטן, נמצא, כאן הוא סדר אחר מבין להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזהו כל הסיבה המחייבו לעסוק בתו"מ, לבין שהסיבה שלו המחייבו לעסוק בתו"מ הוא בכדי לקבל שכר.
רואים אנו, שאי אפשר לקבוע את האמת לפי הרגשת האדם, כי זה שהאדם רואה, שהוא עובד בשמחה ובהתלהבות גדולה, זה עוד לא אומר, שהוא הולך על דרך הנכונה, כנ"ל, לכן ארז"ל עשה לך רב, שרק הרב יכול להדריכו ולקבוע באיזה דרך הוא הולך, משא"כ אדם העובד, הגם שהוא המרגיש, מה זה טוב ומה זה רע, מ"מ האדם בעצמו אינו יכול לדעת את האמת, מסיבת שעדיין אין להאדם להבין, אלא בירור אחד, שהוא בירורו מר ומתוק, היות שבזמן שיש לו שמחה ועובד בהתלהבות, הוא מרגיש טעם של מתוק, לכן אומר האדם, שהוא הולך על דרך הנכונה, ובזמן שהאדם צריך לעבוד על דרך הכפיה, האדם מרגיש שמר לו, האדם מבין אז, שהוא נמצא במצב של ירידה, וההבחנה זו האדם לוקח לדעת, שזהו בירור אמיתי.
אולם הבירור הזה של מר ומתוק היה לפני חטא דעה"ד, משא"כ לאחר חטא דעה"ד, ניתן לנו בירור אחר, הנקרא, בירור של אמת ושקר, כלומר, שיכול להיות, שהאדם מרגיש מצב של מתוק אבל זהו בבחינת שקר, ויכול להיות מצב, שהאדם מרגיש שהוא מר אבל זהו אמת, וזהו כמ"ש בהקדמה לפנים מסבירות (אות ט"ז) וז"ל, וצריכים לדעת טוב של ב' מיני הבירורים, הנוהגים אצלנו, בירור א' נקרא בירורי טוב ורע, בירור הב' נקרא בירורי אמת ושקר וכו', והנה בירור הא' הוא כח הפועל גופני, שאופני פעולתו ע"י הרגש מר ומתוק, שהוא ממאס ודוחה צורת המר, כי רע לו, ונאהב לו ומקרב צורת המתוק, כי טוב לו, וכו', ונוסף עליהם מין האדם, שהטביע בו השי"ת כח פועל שכלי, שאופני פעולתו בבירור הב', שדוחה עניני שקר וריקות, במיאוס עד להקאה, ומקרב ענינים אמיתים, וכל תועלת באהבה גדולה, ובירור הזה נקרא בירור אמת ושקר, ואינו נוהג אלא במין האדם, כל אחד ואחד לפי שיעורו.
ותדע, שכח הפועל הזה הב', נברא והגיע להאדם בסיבת עטיו של הנחש, כי מצד היצירה, לא היה לו זולת כח הפועל הא', מבירורי טוב ורע, שהיה די ומספיק לו לתועלתו בעת ההיא, עכ"ל.
ובהאמור אנו רואים, שבזמן שהאדם רוצה ללכת לפי הבחן מר ומתוק, כבר אין הבירור הזה אמת, לאחר חטא של עצה"ד, אלא שיכול להיות, שהאדם מרגיש טעם מתוק בעבודה, והוא נמצא בתוך השקר כנ"ל, וכן להיפך.
ומשום זה אמרו "עשה לך רב, והסתלק מן הספק" (אבות, פרק ראשון, ט"ז), אבל האדם בעצמו, הגם שהוא הקובע, במה שהוא מרגיש, אבל כנ"ל, שהאדם יכול להרגיש מתוק, אבל זהו לא על דדך האמת, שנוכל לבוא לידי דביקות בה', היות שיכול להיות, שהוא הולך בדרך הפוך מן המסילה המוליך לידי דביקות בה', וכל היגיעה שלנו הוא בכדי לבוא להשתוות הצורה, שזה נוהג בכל המדרגות, שזה ענינו של מסך, השורה על העביות, שדוקא ע"י עשיית המסך מתגלה הטוב ועונג.
ובזה יש לפרש מה שארז"ל (אבות, פרק שני, א') והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, עכ"ל. ולכאורה יש סתירה לדברי חז"ל, שאמרו גדול כיבוד אב ואם, שהחמיר בו הקב"ה יותר מכבודו, או גדולה גמילת חסדים יותר מן הצדקה, ורבות כהנה, ואם הם אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, א"כ מהו הפירוש גדולה, במה מתבטא, שמצוה זו גדולה מן האחרת.
ובהאמור, שאין לדעת בעת העשיית המצות, המצות של מי הוא מקיים, כי בטח מי שמקיים המצות של מלך גדול, שהוא צוה לנו לקיים, בטח שהוא יותר חשוב, ממי שמקיים את התו"מ של מלך קטן, נמצא, שמצוה קלה, אבל הוא מצוה, שמלך גדול צוה אותו לעשות, בטח שזהו יותר חשוב, ממי שמקיים מצוה חמורה של מלך קטן, והיות שהאדם הוא נמצא תמיד בעליות וירידות, כלומר שפעמים אדם מאמין שהוא משמש מלך גדול, ולפעמים הוא להיפך, לכן חז"ל הורו לנו, שנדע, שאין הגדלות וקטנות תלוי בהמצוה, אלא בגדלות המצוה את המצות, ועל זה האדם צריך לתת תשומת לב, שכל פעם יאמין, שיש מלך גדול, היינו, שהאדם צריך להשתדל להשיג גדלות ה', וזהו העיקר ולא דבר אחרים.