תוכן

תשמ"ח מאמר כב
הנה הזה"ק (בהר דף כ"א ובהסולם אות ס"ז) כ"ש וז"ל, צדיק גמור, כל זכיותיו הן למעלה, ועוונותיו למטה, רשע גמור, עונותיו למעלה וזכיותיו למטה, פירוש, צדיק גמור כל זכיותיו שמורים לו למעלה לעוה"ב, ואינו מקבל מהם בעוה"ז כלום, ועונותיו, דהיינו העונשים על עונותיו, הם למטה בעוה"ז, רשע גמור, עונותיו למעלה, דהיינו שנפרעים ממנו בגיהנם אחר פטירתו מעוה"ז, וזכיותיו שעשה, הוא למטה, שנותנים לו שכרו בעוה"ז, בינוני, זה וזה שופטן, שהן שכרו והן עונשו הם למטה בעוה"ז, עכ"ל.
ובכדי להבין זה על דרך העבודה, יש להבין מהו נקרא צדיק גמור ומה נקרא רשע גמור, ומהו בינוני, ומהו עוה"ז בעבודה, ומהו עוה"ב בעבודת האדם, ומה זה למעלה, ומהו למטה.
ידוע שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, כלומר, שהנבראים נבראו בכדי לקבל טוב ועונג, לכן אנו רואים, שכל העולם בלי יוצא מהכלל שואפים רק לקבל הנאה ותענוג, מטעם שכך היה מטרת הבריאה, אלא מטעם שיהיה השתוות הצורה נעשה תיקון, המכונה, שכל מה שעושים יהיה על הכוונה להשפיע נחת רוח להבורא ולא לתועלת עצמו, ואיך האדם יכול לעשות משהו לא לתועלת עצמו, הלא הוא נגד הטבע, התשובה היא, שבזמן שהאדם מאמין בגדלות ה', בשיעור זה האדם יכול לעשות מעשים, בכדי שה' יהנה מהמעשים שלו, כי יש בטבע, שקטן, כשהוא משמש את הגדול, יש לו מזה הנאה, ואינו צריך לשום תמורה, אלא זה שיש לו זכיה לשרת אותו זה נותן לו חיים ומרגיש עצמו לאיש המאושר בעולם, לכן אדם, שהגיע לדרגה זו, שכל כוונתו הוא אך להשפיע לה', הוא נקרא צדיק, כלומר, שבזמן שהוא יכול להשפיע לה', זהו הוא כל תקותו בחיים, ואין שום צורך לדברים אחרים שיתנו לו חיים, ואם הוא רואה, שלא נותנים לו לשמש את המלך, הוא אומר, בטח שעשה איזה עון, שבשביל זה מענישים אותו וזורקים אותו מהיכל המלך למקום אשפתות, כלומר למקום פסולת, זאת אומרת, ההנאות שהיה לו ממה שתועלת עצמו נהנה, לזה הוא נזרק, ואמר, שזה מתאים לבעלי חי ולא לבחינת מדבר, שהוא בחינת אדם, כמשרז"ל אתם קרויין אדם ולא אומות העולם, ועתה הוא נמצא במצב שרק הוא יכול להנות ממה ששיך לתועלת עצמו, אז הוא אומר, שהוא קבל עונש בטח על איזה עון, שהוא לא היה נזהר, לכן הוא קבל עונש, זהו מדרגת צדיק גמור.
משא"כ רשע גמור, כל ההנאות שלו הוא ממה שיכול להתקבל בכלים דקבלה, שהוא רק לתועלת עצמו, משא"כ אם הוא רואה שמעבודה זו לא יגע שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל ילך להשפיע בלי שום תמורה, מזה אין הוא מסוגל לקבל הנאה, ואומר, בטח הוא עשה איזה עון, לכן אין הוא יכול לקבל משהו בתוך כלים דקבלה, והוא רואה ומסתכל מדוע אין אני מסוגל לתת לכלים דקבלה שיהנו, נמצא, בזמן שהוא חושב, שהרצון לקבל לא יקבלו שום דבר, הוא מאד מודאג, והמצב הזה, שבו הוא נמצא עכשיו, הוא אומר זה הוא ממש גיהנום, שעונשים אותו עכשיו למעלה על עונותיו, וזה הוא הסיבה שאין הרצון לקבל לעצמו לא יכול להנות משום דבר, כלומר שאין לו עכשיו ממה לחיות, ובינוני, זה וזה שופטו, פעם דעתו עם הצדיק, ופעם אומר שהצדק הוא עם רשע גמור.
ובזה נוכל לפרש עמ"ש הזה"ק "צדיק גמור כל, זכיותיו שמורים לו למעלה", שזכיות נקרא אצלו למעלה, לעוה"ב, כלומר שהוא יכול לעשות דברים שהם שייכות למעלה, היינו בעמ"נ להשפיע למעלה להבורא, שהוא למעלה בחשיבות, וזה נקרא אצלו עוה"ב, שעוה"ב מכונה שכר, "ואינו מקבל מהם בעוה"ז כלום", עוה"ז נקרא מקבל, מה שהאדם מקבל בכלי קבלה, זה נקרא עוה"ז, שהוא בחינת מלכות, משא"כ עוה"ב נקרא בינה, שהיא כלי שהיא משפעת, לכן בינה נקרא מעלה, בחינת עוה"ב, ומלכות נקראת עוה"ז, לכן הצדיק אינו רוצה לקבל בכלים דקבלה לעצמו כלום, אלא הכל בעמ"נ להשפיע.
וז"ש "רשע גמור עונותיו למעלה", יהיה הפירוש, אם הוא רואה, בזמן שהוא עוסק בתו"מ, הנקרא בחינת למעלה בחשיבות, והיות שהוא רשע, כלומר שאינו רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע לה', אלא להשפיע הנאה לעצמו, לכן כשהוא עוסק בדברים שלמעלה, היינו דברים שהוא צריך להשפיע למעלה, והוא רואה שלמטה, היינו שהרצון לקבל לא ירויח מהעבודה הזו, על מצב הזה הרשע אומר, מדוע אין הוא מוכשר לתת משהו להרצון לקבל לעצמו, הוא מחמת עונות, לכן הרצון לקבל לא יכול להנות, ואומר "דהיינו, שנפרעים ממנו בגיהנום אחר פטירתו מעוה"ז", שפירושו שפטירתו מעוה"ז הוא, שאומר, שאחר שכבר אין לו עכשיו חיים מעוה"ז, הנקרא כלים דקבלה, שהם ריקים עכשיו מחיים, זה נקרא פטירה מעוה"ז, וזהו שנפרעים ממנו בגיהנום, ממש עכשיו, שהוא מרגיש, שאין לו ממה לקבל תענוג עבור הרצון לקבל, לכן הוא אומר שזהו עונש, ומענישים בגיהנום, בשביל זה אין לו חיים, וזהו הפירוש "רשע גמור למעלה", בשיעור שצריך לעסוק ולהשפיע למעלה ולא לקבל למטה, זהו נקרא עונש, וזה נקרא שהוא מרגיש עכשיו שהוא אחר הפטירה, כלומר מטעם שכבר אין לו חיים.
"וזכיותיו שעשה הוא למטה, שנותנים לו שכרו בעוה"ז", פירוש, עוה"ז נקרא מה שהרצון לקבל מקבל תענוג, וע"ז הוא אומר, בטח זה שאני כן יכול לקבל טוב ועונג בכלים דקבלה, בטח שיש לי זכיות, לכן נותנים לי תענוג, וז"ש "וזכיותיו הוא למטה", היינו בכלי קבלה, הנקרא למטה בחשיבות.
ובהאמור יהיה הפירוש צדיק גמור, שכוונתו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, רשע גמור יהיה פירושו, שרוצה אך לקבל ולא להשפיע כלל, ושניהם נוהגים באדם אחד, כלומר בזמן שעובד בתו"מ ורוצה להכנס בעבודה דלשמה, אז ע"י עבודה והתגברות הוא בא לידי ידיעה זו, שהוא רשע גמור, ולא רוצה לבטל את רשות עצמו, שלא לחשוב על עצמו, במה הוא יכול להנות עצמו, אלא כל דאגותיו, שיהיו להשפיע, את זה הוא רואה, שזהו דבר קשה, והאדם הזה הוא יכול לראות את האמת, איך שהוא רחוק מהאמת לעבוד לש"ש, ואז הוא בא לידי החלטה, שהוא באמת רשע גמור, כיון שרואה אז מה שגופו רוצה, ורואה שאין הוא מסוגל להיות עובד ה', אלא עובד את עצמו, משא"כ אלו אנשים שלא נכנסים בעבודה דלהשפיע, אף פעם לא יכול לראות שהוא רשע גמור, אלא שהוא רואה לפעמים, שבאמת עדיין לא הגיע לדרגת צדקות, אבל לראות שהוא רשע גמור אין מציאות כזו, אלא כנ"ל, שא"א לראות את האמת מטרם שנכנסים בעבודה דלהשפיע, ועוה"ז נקרא כלים דקבלה, ועוה"ב כלים דהשפעה, וכמו"כ מטה נקרא לתוך כלי קבלה, ולמעלה נקרא כלי השפעה, כלומר שהתחתון רוצה להשפיע למעלה, ובינוני זה וזה שופטו, כלומר לא בבת אחת אלא בב' זמנים נפרדים, זאת אומרת, פעם הוא חושב שהוא כבר בדרגת צדיק, ופעם הוא רואה שהוא רשע גמור.
ובהאמור יוצא, שצדיק הוא אומר "כל זכיותיו שמורים לו למעלה וכו', ועונותיו וכו', הם למטה בעוה"ז", שפירושו, שבזמן שהתענוגים שלו הם בכלים דקבלה זה נקרא אצלו עונש, נוכל לפרש בזה דברי הזה"ק.
בזה"ק (תרומה דף קסט, אות תקכב-ג ובהסולם) וז"ל, שלחנו של אדם צריך להיות בנקיות, שלא יקרב הגוף לאכול מזונו אלא בנקיות עצמו, וע"כ צריך האדם לפנות עצמו תחילה וכו', כי מזון ההוא שהכין לו, רוצה בו הקב"ה, כדי שלא יקרב אל השלחן ההוא של קיא צואה, שהוא מסוד הס"א וכו', לאחר שאדם אכל והתענג צריך לתת חלק וכו', לקליפות, ומה הוא, הוא מים אחרונים, זוהמא ההיא של הידים, שצריך לתת לצד ההוא, שנצרך לו וכו', שהוא חיוב על האדם לתת לו חלק הזה, וע"כ אין צריך לברך כלל, עכ"ל.
ויש להבין על דרך העבודה מהו נקיות, שאומר "וע"כ צריך האדם לפנות עצמו תחילה, מטרם שיאכל המזון של השלחן הטהור", וכמו"כ יש להבין מ"ש "לאחר שאדם אכל והתענג צריך לתת חלק וכו', לקליפות וכו', הוא מים אחרונים, זוהמא ההיא של הידים וכו', שהוא חיוב על האדם לתת לו חלק הזה", א"כ יש להבין, מדוע מטרם הסעודה הוא אומר, שלא לתת להקליפות שום דבר, ואחר הסעודה הוא אומר, שכן צריכים לתת להקליפות חלק, ולא עוד שזהו חובה לתת, רק "אין צריך לברך".
ידוע שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, אלא מטעם שלא יהיה בה בחינת בושה, לכן נעשה התיקון, שצריכים לכוון כל התענוגים, שהאדם מקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו, והקליפות הם נקראים, מה שהם רוצים לקבל לתועלת עצמו, וכשיתקן כל הכלי קבלה בעמ"נ להשפיע, זה נקרא גמר התיקון, כלומר שכבר אין מה לתקן בעמ"נ להשפיע, משום שכל הכלי קבלה נכנסו לרשות דקדושה, הנקרא בעמ"נ להשפיע לה' ולא לתועלת עצמו.
ומסיבה זו, היינו בכדי שהאדם יוכל לכוון בעת קבלת התענוג בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא שהאדם יושב על יד שלחנו, אז האדם צריך לומר זה השלחן לפני ה', כי שלחן נקרא המקום, שמשם האדם מקבל את התענוגים, כי שלחן פירושו מקום פרנסת אדם, נקרא שולחן, כמ"ש בלשון רז"ל "סמוך על שולחן אביו, סמוך על שולחן אחרים", וכמו"כ אנו אומרים בברכת המזון, "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה, ועל שלחן זה שאכלנו עליו", ויש להבין מהו בית הזה, ומהו ועל שלחן זה, אלא כנ"ל שלחן נקרא המקום, שמשם האדם מקבל פרנסתו, לכן אומרים "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה", שהכוונה שהפרנסה, שאנו מקבלים מה', שלא תהיה בבחינת צר עין, שהיא בחינת מקבל לעצמו, כלומר, שהוא מבקש מה', שהפרנסה, שהוא מפרנס להגוף, לא יכנס בכלים דקבלה של הגוף, הנקרא צר עין, כמרז"ל עינו צרה בשל אחרים, אלא שתהיה בבחינת ברכה מרובה, שהם כלים דהשפעה, שזה נקרא הרחבה, שהוא בחינת חסדים, שרוצה לעשות רק חסד, מזה יהיה פרנסתו לפרנס עצמו, ולא מבחינת צר עין, הנקראים מקבלים ולא משפיעים, שמבחינת המקבלים לעצמם לא יכול להיות קיום עולם, זאת אומרת, אם כל העולם היו עובדים בבחינת השפעה, אז היה קיום העולם אפילו בגשמיות, כמ"ש מתן תורה, ז"ש ועל שלחן זה.
ומ"ש "ברכה מרובה בבית הזה", בית נקרא בחינת חכמה, כמ"ש "כתפארת אדם לשבת בית", וכמ"ש "בחכמה יבנה בית", וזהו כמ"ש בזה"ק שלשה דברים מרחיבין דעתו של אדם, אשה נאה, דירה נאה, וכלים נאים, אשה נאה דא נשמתא, כלים נאים דא אברים דליה, דירה דא לביה, כלומר, שבית נקרא לבו של אדם, ולבו של אדם צריך להיות בית המקדש, שזהו כמ"ש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שפירושו, שיש לאדם לעבוד על ב' דברים, א' תיקון הבריאה, שהוא בחינת חסד, שנקרא ברכה מרובה, שהרחבה נקרא חסד, כנ"ל שהוא ההיפך מצר עין, וזה נקרא שלחן ה', וזה משיגים ע"י התורה, כרז"ל המאור שבה מחזירו למוטב.
ואח"כ בא עבודה של מטרת הבריאה, המכונה אור החכמה או שמכונה אור החיים, שהאור הזה נקרא חכמת התורה, שהיא בחינת אורייתא וקוב"ה חד הוא, שבאופן כללי התורה הזאת נקראת שמותיו של הקב"ה, וזה בא לאחר שהאדם כבר קבל כלים דחסד, שהוא כלים דהשפעה מבחינת השתוות הצורה, וזהו כשרז"ל ר' מאיר אומר, הלומד תורה לשמה, היינו שכבר יש לו כלי דהשפעה, שענינו הוא רק לעשות נחת רוח ליוצרו, אז מגלין לו רזי תורה, שזה נקרא שמותיו של הקב"ה.
ובהאמור יש לפרש מהו נקיות בעבודת ה', ז"ש "וע"כ צריך האדם לפנות עצמו תחילה מטרם שיאכל המזון של השלחן הטהור", שהפירוש הוא, היות שאי אפשר לתת דברים חשובים בכלים מלוכלכים, כי יתקלקל הכל בשביל הליכלוך, כך הוא בעבודת ה', שדוקא בזמן שהאדם הוא עובד ה' ולא עובד עצמו, כלומר שרצונו הוא להשפיע לה', אז השפע יכול להכנס בכלים האלו, משום שיש השתוות בין האור לבין הכלי, משא"כ אם נמצא בהכלי מעורב קבלה לעצמו, שזה נקרא מלוכלך נגד האור, שהוא כלו להשפיע, נמצא לפי זה, שהאדם, מטרם שהולך לקבל פרנסה מה', שהוא ענין הנאה ותענוג, הוא צריך לנקות עצמו מקבלה עצמית, אז השפע, שהוא התענוג, אינו הולך להקליפות, שהם בחינת מקבלים לעצמם, אלא השפע ילך להקדושה, היות שהוא יכול לכוון בעת קבלת התענוג לש"ש, וזה נקרא בכדי "שיאכל המזון על שלחן הטהור".
משא"כ אחר הסעודה הוא להיפך, הוא צריך לתת חלק להס"א, כלומר שהוא אומר, עדיין יש כאן ליכלוך השייך לס"א, ועלי מוטל עוד לתקן עצמי.