תוכן

תשמ"ט מאמר א
הנה הכתוב אומר (הושע י"ד) ​"שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעונך", ויש להבין, א', מהו הפירוש עד ה' אלקיך, שמשמע, שאם לא הגיע התשובה עד ה' אלקיך, עוד לא נקרא תשובה, א"כ איך אנו יכולים לדעת, אם התשובה כבר הגיע עד ה' אלקיך, ומי יכול לעלות ולראות, אם כבר הגיע או לא.
ב', יש להבין זה שכתוב כי כשלת בעונך, משמע, שזהו הטעם למה התשובה צריך לעלות עד ה' אלקיך, ויש להבין מהו השייכות זה לזה, ג', יש להבין מהו הפירוש כי כשלת בעונך, מהו הכוונה בעונך, משמע, שיכול להיות כשלון מדבר אחר, שלא מהעון של האדם, לכן הכתוב אומר לנו כי כשלת, היינו, שהכשלון שלך בא מעונך, ולא מדבר אחר, א"כ מהו הדבר אחר, שהאדם יכול לחשוב, שזה לא בא לו מעונותיו.
וענין כשלון, המשמעות הוא, שהאדם עשה חשבון, שיש לו לעשות עכשיו עסק טוב, ולבסוף הפסיד מהעסק, שהיה לו כשלון על ידי איזה דבר, כדמיון, שאדם הלך בדרך ונכשל על ידי אבן שהיה בדרך, והוא לא ראה ונפל, א"כ צריכים להבין, כאן ברוחניות, מי שקבל נפילה, בטח שנכשל באיזה אבן, שהיה באמצע דרך, לכן יש לדעת, מהו האבן שהאדם נכשל בה, ושזה גרם לו, שנפל באמצע דרך הליכה, ובא הכתוב ואומר, שהכשלון היה מעונך, שזהו האבן, שעל ידו נכשלת ונפלת, והידיעה זו אנו צריכים לדעת, להזהר מהאבן נגף, א"כ יש להבין, מדוע העון של האדם הוא המכשול, שבשביל העון שיש בו, הוא לא יכול ללכת בדרך ה' ולקיים תורה ומצות.
והענין הוא, כי העון הראשון מתחיל מחטא עץ הדעת, שאדם הראשון נולד מהול (אדר"נ ב, ה), אלא אח"כ ע"י החטא, הוא משך בערלתו היה (סנהדרין לח, ב), וכמו שמפרש בהקדמה לפנים מסבירות דף ו', שענין משוך בערלתו, הוא ענין ערלה של שלוש קליפות הטמאות, וכשהוא נולד, לא היה לו את הערלה הזו, כי הגוף החיצון של אדה"ר, אומר האר"י הק', שהיה מבחינת מלכות שעלתה לבינה דמלכות דעשיה, הנקרא מלכות הממותקת בבינה, וזה נקרא שנולד מהול.
וע"י חטא של עצה"ד, המשיך עליו את המלכות מבחינת מדת הדין, שהוא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי, וזה נקרא, שהיה משך בערלתו, כלומר, שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות, שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה, זאת אומרת, גדלות הקבלה, שאדה"ר המשיך בעצמו ע"י החטא, זהו הגורם לכל החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא.
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש "כי כשלת בעונך", הכונה הוא על עון שלך, הנמשך מחטא של עצה"ד, זה נקרא בעונך, כלומר, אבן הזה, הנכשלים כל הנבראים, הוא בזה שהאדם אומר, שאני רוצה להבין את הכדאיות, אם זה משתלם, אם אני אקיים תו"מ, מה ירויח מזה המקבל לעצמו, הנמשך מגדלות הקבלה, שאדה"ר המשיך לעצמו בסיבת חטא של עצה"ד, וכמו בגשמיות, האדם כשהולך בדרך, והוא נכשל ע"י אבן הנמצא באמצע הדרך, והוא לא רואה את האבן, לכן הוא נופל ע"י האבן, כמו"כ בעבודה, שהאדם הרוצה ללכת בדרך ה', הוא לא רואה, שהאבן, שהוא הרצון לקבל, אבן מלשון אבין, שהוא רוצה הכל להבין, מה יצמח מזה הנאה להמקבל לעצמו, ובזמן שאומרים לאדם, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה הוא בבחינת טוב ומטיב, הוא אומר, אני רוצה לראות שהוא כך, אבל להאמין, זהו נגד ההבנה, כי ההבנה אומרת, מה שאתה רואה, זהו אמת, ומה שאתה לא רואה, איך אתה יכול לומר, שהוא אמת, וכשאומרים לו, שצריכים להאמין, הוא טוען, מאיפוא אתה יודע, שזה שאתה מאמין, הוא אמת, וזהו האבן נגף, שבני אדם נכשלים על ידו.
ובהאמור יוצא, כי האבן שבה נכשלים, הוא רק שחסר ענין האמונה, והאדם, כשמתחיל ללכת בדרך העבודה דלהשפיע, האדם טוען לה', מדוע אתה עשית הסתרת פנים שלך, עד שאין ביכלתנו להתגבר על ההסתרה שהקב"ה עשה, שנוכל להתגבר על ב' דברים אלו, היינו על בחינת מוחא ועל בחינת ליבא.
ובאמת נשאלת השאלה, מדוע עשה הקב"ה כך, שנצטרך להאמין, ולמה לא עשה אחרת, דהיינו, שכל מי שמתחיל בעבודה, תיכף יראה את גדלות ה', ונמצא, זה שעשה ה', שצריכים לעבוד בבחינת אמונה, זה גורם, שהרבה אנשים מתרחקים מהעבודה, הלא אנו מבינים, כאילו ח"ו, שהדרך שהבורא עשה, לעבוד בבחינת האמונה, זהו אבן נגף לכל הכושלים, א"כ מדוע עשה ככה, ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שהדרך הזה שהבורא עשה, שהעבודה שלנו יהיה בבחינת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", זה הוא הדרך המוצלח ביותר בכדי להגיע לשלימות המטרה, שהוא להטיב לנבראיו, כי דוקא ע"י האמונה, הנבראים יכלו להגיע לשלימות המטרה, שהוא בכדי לקבל הטוב והעונג, מה שהבורא חשב לתת להנבראים, אבל אסור לנו לומר, שהבורא לא היה יכול לעשות דרך אחר, היינו בבחינת ידיעה, שבטח שהקב"ה הוא כל יכול, ויכול לעשות הכל מה שהוא רוצה, אלא כמו שאנו צריכים להאמין במטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, וכמו"כ יש לנו להאמין על הדרך, איך להגיע להמטרה, שבחינת אמונה הוא הדרך הטוב ביותר ומוצלח ביותר, לכן בחר הקב"ה בדרך של האמונה, שרק ע"י דרך של אמונה יהיה היכולת להאדם להגיע לשלימות המטרה.
ובהאמור, שהביאור "כי כשלת בעונך" הוא בחינת גדלות של כלי קבלה, שאדה"ר המשיך עליו מחמת חטא של עצה"ד, יש לפרש מה ששאלנו, מהו ענין כשלת בעונך לשובה ישראל עד ה' אלקיך ושאלנו, וכי האדם יכול לעלות למעלה ולראות אם התשובה הגיע עד ה' אלקיך, ובהנ"ל יש לפרש, היות שכל הכשלונות, שאין האדם יכול להגיע לשלימות, והוא נכשל באמצע, הוא רק מטעם, כי עון הראשון הוא אבן הנגף שבשבילה האדם נופל, לכן האדם, כשרוצה לעשות תשובה, ואינו יודע מהו תשובה, אז אומר הנביא "שובה ישראל עד ה' אלקיך", פירוש, שכל המעשים, שהאדם עושה, יהיו בשביל ה' אלקיך, נמצא, שפירושו עד, היינו עד שתדע בבירור, שכל מה שאתה עושה הוא בשביל ה' אלקיך, זאת אומרת, שהגיע למדרגה, שהוא מרגיש, שבשביל עצמו אינו כדאי לחיות, אלא מה שהוא חי, הוא בשביל תועלת ה', וזה נקרא תשובה, משא"כ אם עוד לא הגיע לדרגה זו, עוד לא נקרא זה תשובה, והטעם הוא כנ"ל "כי כשלת בעונך", שהוא הקבלה עצמית, כלומר, כי רק זה הוא הכשלון, שאין האדם יכול לבוא לידי דביקות ה', וממילא לתקן זה הוא רק עד שיגיע עד ה' אלקיך, שכל מעשיו יהיו רק להשפיע, וזה נקרא תשובה, וזה אין האדם צריך לעלות למעלה, ולראות אם התשובה שלו הגיע עד ה' אלקיך, אלא האדם בעצמו הוא רואה ומרגיש, אם אין לו שום כוונה בחיים, אלא רק מה ששייך לתועלת ה', ולתועלת עצמו הוא אומר, שאינו כדאי לחיות, אולם גם בזה האדם יכול לרמאות עצמו, כלומר, שיכול להיות, שזה שמסכים לעבוד בשביל תועלת ה', שבטח הוא חושב שיגיע מזה לתועלת עצמו הנאה גדולה.
אולם על זה גם האדם יכול לראות את האמת, היות לפי הכלל, אם באמת האדם רוצה להדבק בה', ויש לו כבר השתוות הצורה, אז הוא צריך לזכות לפקיחת עינים בתורה, לפי הכלל הלומד תורה לשמה מגלין לו רזי תורה, ואם הוא עדיין לא זכה לרזי תורה, זה הסימן שהוא עדיין רחוק מלהיות, כל כוונתו שיהיה אך ורק לתועלת ה'.
וכמ"ש בהקדמה לספר הזהר (דף י' אות ל"ב) וז"ל, הוא העבודה בתו"מ לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס, שעבודה זו מטהרת את הרצון לקבל לעצמו שבו, ומהפכו ברצון להשפיע, אשר בשיעורי הטהרה של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י, כי הן עומדות ברצון להשפיע, ולא תכלנה להתלבש בגופו, כל עוד שהרצון לקבל שולט בו וכו', כי ענין התלבשות והשואת הצורה עולות בקנה אחד, ובעת שיזכה, שיהיה כולו ברצון להשפיע ולא לצורך עצמו כלום, נמצא שזכה בהשואת הצורה לנרנח"י שלו העליונים, עכ"ל.
ובהאמור רואים, שאם האדם הולך בדרך השפעה, הוא צריך לזכות לבחינת רזי תורה, ואם לא, זהו סימן שעדיין הוא נמצא באהבה עצמית, הגם שהוא מרגיש, שהוא רוצה לעשות מעשים אך ורק להשפיע, לכן אז הוא צריך עוד הפעם להרבות עצות ותחבולות, לזכות לאהבת ה' ולא לאהבה עצמית, אבל צריכים לזכור, שבכדי לזכות לאהבת ה' ולא לתועלת עצמו, אין זה בידי אדם, אלא זהו מתנת אלקים.
אולם צריכים לדעת, שבעת שהאדם רוצה לצאת מעבודה המעשית לבד, שהיא בלי כוונה, ורוצה להתחיל בעבודת המעשה עם הכוונה דלהשפיע, יש בזה עבודה רבה, היות שבזמן שהגוף מתחיל לשמוע מבחינת הכונה דלהשפיע, תיכף על המקום הוא מתחיל להתנגד, ולא נותן להמשיך בעבודה זו, ומראה לו צבעים שחורים על עבודה זו.
ובמצב הזה, האדם צריך להאמין, שרק ה' יכול לעזור, וכאן המקום, שהאדם יכול לתת תפלה אמיתית, ונקרא אמיתית, משום שהאמת שכך הוא, כלומר שהבורא עשה, שהאדם לא יוכל לעזור לעצמו, והסיבה הוא כידוע, שאין אור בלי כלי, כמו שדברנו מזה כמה פעמים, וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזה שעשה הבורא, שאין האדם יכול בעצמו לצאת מאהבה עצמית, הוא בכדי שהאדם יהיה נצרך להבורא, שיעזור לו, ובמה עוזר ה', בנשמתא קדישא, כמ"ש בזה"ק, היות אחרת אין להאדם צורך לקבל אור התורה, אלא הוא היה מסתפק במה שהוא מקיים תורה ומצות, ולא היה לו שום צורך לקבל את הנרנח"י דנשמה שהוכן עבורו, משא"כ, כשהוא רואה, שאין הוא יכול לצאת מאהבה עצמית ולזכות לבחינת השתוות הצורה, אז הוא צריך לעזרת ה', שיעזור לו, ועל ידי מה הוא נותן להאדם את העזרה, הוא ע"י נשמתא קדישא, הנקרא אור עליון, המתגלה בהאדם, שירגיש שיש בו נשמה, שהיא חלק אלקי ממעל, נמצא, לפי ההתגברות האדם, הוא מרבה בגלוי אור ה', ולסיבה זו עשה ה' הכבדת הלב, שלא יהיה בכוחו של אדם להתגבר על הרע שבו, אלא שיהא נצרך להבורא, ועי"ז יהיה להאדם הצורך לזכות לבחינת נרנח"י שבנשמה.
אולם הסדר הזה של הכבדת הלב, בא דוקא בעת שהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, והוא נותן כוחות, בכדי להגיע לשמה, אז מתחיל ענין של הכבדת הלב, וזה דומה להאם, שרוצה ללמד שהילד יוכל ללכת לבדו, היא יושבת על הברכיים, ונותן להילד שיתקרב אליה, ובזמן שהיא רואה, שהילד כבר קרוב אצלה, האם מתרחקת מן הילד, וזהו בכדי שהילד יתרגל ללכת לבד, בשיעור יותר גדול מכפי שהלך, אולם הילד מתחיל לבכות, הלא הוא התאמץ, ונותן כוחות בכדי שיתקרב אל האם, והוא בוכה, מדוע אמו התרחק ממנו, והוא חושב, כאילו האם שונאו אותו, לכן היא מתרחקת ממנו, ולא יכול לדון את אמו לכף זכות, שההתרחקות שלה הוא לטובת הילד, משא"כ כשהילד לא התחיל ללכת, אין האם מתרחקת ממנו, אלא הוא רואה, שכל הזמן שהוא הולך, האם מחזיקה אותו בידה ומוליכה את הילד.
וכמו כן בעבודה, מטרם שהאדם מתחיל ללכת לבד, כלומר בזמן שהוא רוצה לצאת מהכלל, שכל עבודתם הוא רק בחלק המעשה לבד, בלי כוונה דלהשפיע, זה נקרא, שהאם מחזקת את הילד בידה, ומוליכה אותו, זאת אומרת, אין הוא מרגיש שיש לו התרחקות מצד העליון, אלא אדרבא, הוא לא רואה שום חסרון בעבודתו, וממילא הוא לא יכול לומר, שמתרחקים ממנו, הלא הוא מרגיש שהוא קרוב, והסיבה הוא, היות שהוא הולך בתלם של הכלל, שהשכר הוא תועלת עצמו, אם כן הדעה הזו היא קרובה אצל הגוף, לכן אין הגוף מתנגד לעבודתו, ממילא הוא מרגיש לאיש שלם, נמצא, שהוא במצב כמו שאמו מחזקת אותו ביד ומוליכה אותו.
משא"כ בזמן שהוא יוצא מהכלל, אלא שהוא רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, הוא נבחן לילד שכבר מתחיל ללכת לבד, אז האם מתרחקת ממנו, כל פעם שהוא חושב, שכבר הגיע לעבודה דלהשפיע, אז מלמעלה מראים לו, שהוא עוד רחוק מעבודה דלהשפיע, ובמה מראים לו שהוא רחוק, היות שמראים לו כל פעם מהו ע"מ להשפיע, אז המחשבות האלו מביאים לו להאדם מחשבות זרות, עד שלפעמים הוא רוצה לברוח מהמערכה, ואח"כ נותנים לו עוד פעם התקרבות, שהוא מתחיל לחשוב, שעכשיו הוא קרוב להאם, אבל עוד הפעם הוא, שמתרחקים ממנו, וז"ש "אל תרחק ממנו", כמו כן כתוב "אל תסתר פניך ממנו", שיש בזה ב' פירושים, א', היות שאתה מתרחק ממנו, זה גורם שאנחנו רוצים לברוח מהמערכה, ב', אל תרחק ממנו, תן לנו להבין, שזה לא התרחקות, אלא שזה אתה עושה לטובתנו, ושנדע שכל מה שאתה עושה, הכל לטובתנו.