תוכן

שמעתי מאאמו"ר זצ"ל תש"ג
ידוע שיש דרך ימין ודרך שמאל. ימין נקרא מלשון הימין, שעל הפסוק "והאמין בה'" [בראשית ט"ו ו'], אומר התרגום: והימין. בזמן שהרב אומר להתלמיד ללכת בדרך ימין, שבדרך כלל נקרא ימין שלימות, ושמאל בלתי שלם, אלא שחסר שם תיקונים, אז התלמיד צריך להאמין לדברי רבו, מה שהוא אומר לו ללכת בדרך ימין שנקראת שלימות. ומה היא השלימות שהתלמיד צריך ללכת? הוא שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת "טוב ומטיב", כלומר שכל העולם מקבלים ממנו ית' רק טובות.
ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, וכמו"כ כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל יסורים, וכל אחד לפום דרגה דיליה, על זה הוא צריך להגיד, כמ"ש: "עינים להם ולא יראו", ש'להם' פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים הנקראת "להם", "ולא יראו" האמת.
ומהי רשות הרבים: כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב' רצונות, הגם שהוא מאמין שכל העולם שייך להבורא, אבל לאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכל הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא. נמצא שעי"ז הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל, ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת איך שהבורא מנהיג את העולם במדת "הטוב והמטיב". אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצונות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכוחו לראות האמת, אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: עינים להם, אבל לא יראו את האמת.
ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם מסתכל על עצמו, ורוצה לדעת אם הוא נמצא עכשיו בזמן ירידה או בזמן עליה, גם זה הוא לא יכול לדעת. כלומר, הוא חושב שנמצא במצב ירידה, וגם זה לא נכון, כי יכול להיות שעתה הוא נמצא במצב העליה, היינו שרואה את מצבו האמיתי איך שהוא רחוק מעבודת הקודש, ונמצא שהתקרב עכשיו להאמת. ויכול להיות להפך, שהוא מרגיש עכשיו שהוא במצב התרוממות, ובאמת הוא נמצא עכשיו בשליטת המקבל לעצמו, הנקרא ירידה.
ורק מי שכבר נמצא ברשות היחיד, הוא יכול להבחין ולדעת את האמת. ולכן האדם צריך לסמוך על דעת רבו, ולהאמין במה שרבו אומר לו. כלומר, שהוא צריך ללכת כפי שרבו צוה לו לעשות. ואע"פ שהוא רואה הרבה סברות, ורואה הרבה תורות, שאינן עולות בקנה אחד עם דעת רבו, מכל מקום הוא צריך לסמוך על דעת רבו, ולומר: מה שהוא מבין ומה שהוא רואה בספרים אחרים שאינו מתאים לדעת רבו, הוא צריך לומר, שכל זמן שהוא נמצא ברשות הרבים, אין הוא יכול להבין את האמת, ולא יכול לראות מה שכתוב בספרים אחרים, את האמת מה שהם אומרים. כידוע שבזמן שהאדם עדיין לא זכה, תורתו נעשית לו סם המות.
ומדוע נאמר, לא זכה תורתו נעשית לו סם המות? זהו מטעם, כי כל התורות מה שהוא לומד או שומע, לא יביאו לו שום תועלת שיוכל לזכות לבחינת חיים, שהיא בחינת דביקות בחיי החיים, אלא ממש להיפך. כלומר שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מדביקות, היות שכל מה שהוא עושה הוא רק לצורכי הגוף, הנקרא מקבל לעצמו. שזהו בחינת פירודא, היינו שע"י מעשיו הוא נעשה יותר נפרד מחיי החיים, ממילא נקרא זה סם המות, היות שזה מביא לו מיתה ולא חיים. כלומר, היות שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מבחינת השפעה הנקראת השתוות הצורה להבורא, מבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום".
עוד צריכים לדעת, כי בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלימות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות וסימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה, אחרת אין שלימות. וזהו משרז"ל [פסחים קי"ז ע"א]: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה", והפירוש הוא: כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה היא הַמְצַוֶה. כלומר זה שהרב צוה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל. והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, ואיך הוא יכול להיות בשלמות? מ"מ מטעם מצות הרב הוא הולך למעלה מהדעת, נמצא שכל השלמות שלו נבנית על למעלה מהדעת. וזו נקראת אמונה.
וז"ס [שמות כ' כ"א] "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". בכל המקום, כלומר אע"פ שעדיין אינו ראוי לברכה, מ"מ "ונתתי את ברכתי". ["אבוא אליך וברכתיך"], מסיבת שאתה נותן מקום, שפירושו מקום השמחה, שבתוכה, אפשר להשרות שם אור עליון.