תוכן

תשמ"ח מאמר לא
הנה הזה"ק (עקב דף א' ובהסולם אות א') אומר שם וז"ל, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, מצוה זו הוא לברך את הקב"ה על כל מה שאכל ושתה ונהנה בעוה"ז, ואם אינו מברך נקרא גזלן להקב"ה, שכתוב, גוזל אביו ואמו, והעמידו החברים שסובב על הקב"ה, משום שהברכות שהאדם מברך את הקב"ה באים להמשיך חיים ממקור החיים, שהוא בינה, לשמו הקדוש של הקב"ה וכו', עכ"ל.
אנו רואים כאן, שצריך להיות ב' דברים, א', הנאה, מה שהאדם נהנה, ב', שהאדם צריך לברך על ההנאה שקבל, ואומר, אחרת, שאם אין האדם מברך, הוא נקרא גזלן להקב"ה, ואומר, הסיבה הוא, שע"י הברכה הוא ממשיך שפע לשמו של הקב"ה.
ויש להבין, מדוע אם אין האדם מברך, אינו נמשך שפע לשמו של הקב"ה, כלומר, אם בכוחו של הקב"ה ליתן שפע, למה הוא צריך להתעוררות על ידי הברכה, ומפרש שם בהסולם, שאביו זה הקב"ה, ואמו זו הוא השכינה, שע"י הברכה נמשך שפע לקודשא בריך הוא ושכינתא, אבל יש להבין, מהו החשיבות של הברכה, שתגרום המשכת השפע מלמעלה, ואם אינו מברך, הוא גוזל את השפע, מה שאביו ואמו צריכים לקבל.
המאמר חז"ל הנ"ל מובא ג"כ בברכות (דף ל"ה ע"ב) וז"ל, כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה, כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר, גוזל אביו ואמו, ואומר, אין פשע, חבר הוא לאיש משחית, ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר, הלא הוא אביך קנך, ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר, שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, מאי, חבר הוא לאיש משחית, א"ר חנינא בר פפא, חבר הוא לירבעם בן נבט, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.
גם המאמר הזה קשה להבין, שמי שלא עושה ברכה על הנאה שהוא נהנה, הוא חבר לירבעם בן נבט, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, ויש להבין, מה אנו מוצאים את חומר בהברכה, ולמה זה יותר גרוע ממי שעובר איזה עבירה, שמגיעים לו עונש על העבירה שהוא עשה, וכאן, כאילו העבירה של מניעת ברכה דומה כאילו השחית את כל העולם.
ידוע, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת שמים, כמשרז"ל (ברכות ו' ע"ב) וז"ל, כל אדם שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים, שנאמר, סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא וכו', [ושואל], מאי כי זה כל האדם, א"ר אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, ופרש"י בשביל זה, שיברא זה, עכ"ל, וי"ל מהו הפירוש כי כל העולם לא נברא אלא בשביל יראת שמים, וזה נראה לכאורה לסתירה להכלל הידוע, שבריאת העולם היה מסיבת להטיב לנבראיו ולא מסיבת יראה, כמ"ש (מ"ר בראשית), שהקב"ה אמר למלאכי השרת, שהוא רוצה לברא העולם, מטעם שזה דומה למלך, שיש מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים, לכן הוא ברא את האדם, בכדי לתת לו טוב ועונג, וכאן הוא אומר, שהעולם לא נברא אלא בשביל יראת שמים, כאילו שהבורא צריך שיראו מלפניו, לכן ברא את העולם.
ובכדי להבין את זה, צריכים מקודם להבין, מה הוא נקרא עולם, ומה נקרא יראה, ולפי הכלל שלמדנו, שסיבת בריאת העולמות היה מטעם להטיב לנבראיו, ולסיבה זו ברא בהנבראים רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג, ובחינה זו נקראת בשם מלכות דאין סוף, מטעם שאז עדיין מלכות לא עשתה סוף על ההתפשטות השפע, אלא קבלה בהרצון להנות את עצמה, אלא אח"כ, לאחר שקבלה את האור, למדנו, שאז מלכות השתוקקה להשואת הצורה, מטעם שכל ענף רוצה להדמות לשורשה, לכן לא רצתה לקבל מטעם תועלת עצמה, אלא מטעם להשפיע נחת רוח להבורא, כלומר, היות שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, לכן מסיבה זו הוא רוצה לקבל, וזה נקרא בדברי האר"י הק' בשם צמצום, והעלם, והסתר, כמ"ש בעץ חיים, שמטרם שנבראו העולמות, היה אור העליון ממלא את כל המציאות, ולא היה לא ראש ולא סוף, אלא הכל היה בהשואה אחד.
אלא, כשעלה ברצונו להאציל הנאצלים, ולברוא את הנבראים, אז צמצום את עצמו, ואז נשאר מקום פנוי, ואומר שם וז"ל, והנה אחר הצמצום הנ"ל, הנה כבר היה מקום, שיוכלו להיות שם נאצלים, והנבראים, והיצורים, והנעשים, עכ"ל.
רואים אנו, שמטרם הצמצום לא היה ענין של העולמות, שעולם נקרא מלשון העלם והסתר, וההעלם וההסתר שנעשה אז, היה כמ"ש בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, שמסביר שם באו"פ, שהפירוש הוא, בכדי שיהיה השתוות הצורה, הנקרא מקבל בעמ"נ להשפיע, אחרת לא יקבלו שום שפע, כדי שלא יהיה שינוי צורה, הנקרא פירוד, והמלכות דא"ס חשקה לבחינת זו, ואם היה גילוי אור בכלי קבלה, לא היה מקום עבודה, שיוכלו פעם לבוא לבחינת השתוות הצורה, לכן נעשה הסתלקות האור, שנקרא העלם והסתר, ואח"כ לפי כוחות התגברות, הנקרא מסך על האור עליון, שיוכלו לקבל בעל מנת להשפיע, בשיעור זה מתגלה האור, והיות שהכלי הזה בא מכח התחתון, היינו שהתחתון צריך לעשות את הכלי, לכן אין בכוחו של התחתון לקבל את כל האור, שהיה במטרת הבריאה, שהקב"ה נתן את האור בכלי שהוא עשה, הנקרא רצון לקבל, אלא האור, שהיה מאיר בכלי קבלה, מתקבל עתה בבחינת שיעורים, בזה אחר זה, המכונה לאט לאט, היות הכלים שהנבראים עושים, הנקרא בעמ"נ להשפיע, אינם מסוגלים לעשות הכל בפעם אחת, ומזה הטעם יצאו הרבה עולמות, כלומר הרבה מסכים, שכל מסך מצד א', הוא עושה העלם, ומצד השני נעשה על ידו גילוי, משא"כ לפני הצמצום, לא היה מקום לעולמות, כלומר שלא היה מקום להעלם, פשוט מטעם, כמ"ש שאור העליון היה ממלא את כל המציאות.
ובהאמור יוצא שיש ב' פעולות באדם, א', שהוא רוצה לקבל הכל לתועלת עצמו, המכונה, שרוצה לקבל כל הנאה ותענוג שהוא רואה לתוך הכלי, הנקרא לקבל לעצמו, ב' שהוא רוצה להשפיע לזולת, וצריכים לומר לפי הנ"ל, שהפעולה, מה שהוא רוצה לקבל לתועלת עצמו, זה באה לו מהקב"ה, כלומר, שהבורא הטביע בהנבראים כלי, הנקרא מקבל בע"מ לקבל, ועל הכלי הזה אין האדם צריך לעבוד, שיקנה אותה, אלא זה בא לו עם הטבע שברא הבורא, משא"כ הפעולה מה שהאדם עושה לטובת הזולת, זה באה מצד הנבראים, כלומר שהאדם צריך לתת יגיעה, בכדי שיקנה הכלי הזה, מסיבת שלא היה מצד הבורא הכוונה שהתחתונים יתנו לו, אלא שהבורא יתן להנבראים, אלא, בכדי שלא יהא בחינת בושה, בגלל זה התחתון עשה צמצום והסתר, שלא לקבל שום אור, אלא לפי מה שהוא יכול לכוון בע"מ להשפיע, לכן, היות שהפעולה הזו התחתון צריך לעשות מכח עצמו, לכן צריך התחתון לתת יגיעה רבה, שהוא יקנה את הכלי הזה, היות שהוא נגד הטבע שבה נבראו הנבראים, נמצא, השאלה ששאלנו, איזה פעולה שהאדם עושה, שאנו מיחסים אותה להבורא, כלומר שהבורא ברא אותה, הוי אומר, זה שהאדם רוצה לקבל כל טוב לתועלת עצמו, זה בא ישר מהבורא, משא"כ פעולה של השפעה, זה אנו מיחסים להנברא, לכן הכלי זה, קשה לאדם לרכוש אותה, היות שזהו נגד הטבע.
ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, משחז"ל, שכל העולם נברא בשביל זה, היינו בשביל יראת שמים, וכמו כן כתוב (קהלת ג' י"ד) והאלקים עשה שיראו מלפניו, והלא זהו בסתירה למה שאחז"ל, שבריאת העולם היה בכדי להטיב לנבראיו, כנ"ל, ולא מטעם שיהיה בחינת יראה, לכן נברא העולם, כשחז"ל, שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו בשביל יראת שמים, שמשמע, כאילו הבורא צריך שיראו מלפניו, לכן ברא בשביל זה נבראים.
וכפי שהסברנו, שעולם פירושו העלם והסתר, מתעוררת השאלה, מדוע ברא הקב"ה העלם והסתר, בזמן שסיבת בריאת העולם היה להטיב לנבראיו, אלא שיש כאן ענין תיקון, המכונה בדברי הרב בעץ חיים "בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, צמצום את עצמו", רואים אנו, שענין העלם והסתר, הנקרא צמצום, היה בכדי שיכלו לקבל האור עליון, וישארו בבחינת הדביקות, המכונה השתוות הצורה, כלומר, הגם שמקבלים טוב ועונג, מ"מ, היות שמקבלים בע"מ להשפיע, נקרא זה השתוות הצורה, זאת אומרת, הם מצד רצון והשתוקקות שיש להם להשפע עליון, הם מוותרים על קבלת הטוב ועונג, אלא מטעם שיש מזה הנאה ותענוג להבורא, מזה שהם נהנים, שזה היה מטרת הבריאה, לכן הם מקבלים, היות שהקב"ה רוצה שהם יהנו, ולא מצד שהם רוצים לקבל הנאה לעצמם, והתיקון הזה הוא דוקא ע"י ההעלם וההסתר, שאז יש מקום לבחירה, ולומר, אם לא על הכוונה דלהשפיע, הוא לא רוצה לקבל.
משא"כ אם היה האור מגולה, כמו שהיה מטרם הצמצום, איך אפשר לומר, בזמן שאור העליון ממלא את כל המציאות, שיהיה מקום לבחירה, לומר, שאם הוא לא יכול לכוון בע"מ להשפיע, הוא לא מקבל, זה היה בלתי אפשרי.
היות כי אנו רואים, שלאחר כל הצמצומים שהיה, ואינו מאיר בעולם הזה בבחינת גילוי, אומר האר"י הק', אינו רק, נהירו דקיק ירד מהקדושה להחיות את הקליפות, זאת אומרת, כל התענוגים הנמצאים בעולם הגשמי, אינו יותר מאור דק מאד בערך האורות שיש בקדושה, ואנו רואים, איך שקשה לאדם בזמן שמקבל תענוג גשמי, שהוא תענוג קטן בערך רוחניות, ששם הוא עיקר התענוג, מכל מקום קשה לו לומר, שאם אין אני יכול לכוון בע"מ להשפיע, אני מוותר על התענוג, אם כן נצייר לעצמנו, אם היו מגולה האור, למשל האור המלובש במצות ציצית, איך האדם היה מסוגל לומר, שהוא מוותר על התענוג, אם אין ביכלתו לכוון בע"מ להשפיע.
ובהאמור נבין, שענין עולם פירושו העלם, ובזה נוכל לפרש מה שאמרו אין העולם נברא אלא בשביל זה, היינו בשביל יראת שמים, אולם מה הפירוש יראת שמים בדרך עבודה להגיע להאמת, הפירוש הוא, כמו שמובא בהקדמת ספר הזהר (דף קצ"א טור ב') וז"ל, אמנם, הן היראה הראשונה, והן היראה השניה, אינן ח"ו לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו וכו', עכ"ל.
ובזה נבין מ"ש כל העולם נברא אלא בשביל יראת שמים, שהפירוש הוא, שכל ענין ההעלם, שנקרא עולם, לא נברא ההעלמה הזו, אלא בכדי שיהיה מקום להגיע לבחינת השפעה, כלומר, שאם לא היה ההעלם, לא היה מקום שנוכל לעבוד בע"מ להשפיע, ולפי"ז יהיה הפירוש על מה ששאלנו, שמה שכתוב שהעולם נברא בשביל להטיב לנבראיו, הכוונה על מטרת הבריאה, כנ"ל, במה שאמרו הקב"ה, שזה דומה למלך שיש מגדול מלא כל טוב וכו', ואח"כ באה תיקון הבריאה, שהוא לעבוד בע"מ להשפיע, שיהיה בחינת דביקות, השתוות הצורה, שזה נקרא יראה, ועל התיקון הזה נעשה בחינת עולם, שפירושו, יהיה העלם והסתר, נמצא, שהעולם, שהוא ההעלמה, נעשה בכדי שיראו מלפניו, זאת אומרת, שהיראה הוא לטובת האדם, שיהיה לו אפשרות לעבוד לטובת הקב"ה, ואין לומר, שהקב"ה צריך שיראו מלפניו, אלא כנ"ל, שהיראה הוא, שהוא מפחד אולי לא יהיה לו יכולת לעבוד בע"מ להשפיע, לטובת זה נעשה ההעלם, והעבודה זו שייך להאדם, שהוא צריך לתת יגיעה גדולה עד שיקנה הכלים האלו, כנ"ל, שהוא מסיבת שהוא נגד הטבע, היות שהקב"ה נתן בהנבראים רצון לקבל הנאה ותענוג.
ובהאמור יש לפרש מ"ש והאלקים עשה שיראו מלפניו, כלומר, שבכדי שהאדם יחזיק את היראה, הנקראת מלכות שמים, עשה תיקון, היינו, ברגע שהאדם עוזב את המלכות שמים, הנקראת אמונה למעלה מהדעת, עשה ה' מעשה, שהוא, שהאדם תיכף יורד ממצבו, שהיה חושב על רוחניות, ונופל לתוך עולם הגשמי, שאין שום קשר בין זה לזה, והנפילות האלו גורם, שהאדם ישמור עצמו, שלא ישנה את סדר העבודה של האמונה למעלה מהדעת, (עיין בהקדמת ספר הזהר דף ק"ל ד"ה פירוש), אולם כל עניני יראה, הוא רק ענין לטובת האדם, ולא שחסר להבורא, שהנבראים יכבדו אותו, כדוגמת מלך בשר ודם, אלא הכל מה שעשה, הוא לטובת האדם, שע"י התיקונים האלו, שהבורא עשה, הם ידריכו את האדם ללכת בדרך הישר, שהוא יגיע למטרת הבריאה, שהוא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג.
ועתה נבאר מה ששאלנו בענין הברכה, מ"ש הנהנה בעוה"ז בלי ברכה, הוא דומה כירבעם בן נבט, ושאלנו, מדוע העבירה של הנהנה בלי ברכה כל כך חמור, יותר משאר עבירות, כאילו שאר עבירות שאדם עושה, הוא לא דומה לירבעם בן נבט, שהיה חוטא ומחטיא את הרבים, משא"כ הנהנה בלי ברכה, הוא דומה לירבעם, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.
ועל דרך העבודה יש לפרש, בזמן שהאדם נהנה מאיזה דבר, והאדם מברך עליה, יש כאן ענין חידוש האמונה, כלומר שהאדם בזמן הברכה צריך להאמין, שה' נתן לו את הנאה, שזה נכנס בבחינת רצונו להטיב לנבראיו, לכן גם בתענוגים גשמיים מלובש שם את התענוג מה שהבורא רוצה לתת להנבראים, כי רק הבורא הוא מחיה את כל, כמ"ש ואתה מחיה את כולם, אלא כל זמן שאין האדם ראוי להרגיש מי הוא המפרנס שלו, אז הקב"ה מתלבש בלבושים גשמיים, כלומר שרק בלבושים הנמוכים, שגם בעלי חי מסוגלים גם כן להרגיש בהלבושים האלו הנאה, וגם לבחינת המדבר ניתן לו להרגיש בהם הנאה.
ומאלו התענוגים הגשמיים, שבהם האדם מרגיש הנאה ותענוג כמו בעלי חי, יש מקום לבחירה, כלומר, שיש כאן מקום לומר, שכל התענוגים שיש באלו הלבושים, הוא טבע, זאת אומרת, שהם אומרים, שאין שום מנהיג ח"ו להטבע, ומזה בא, שכל החילוניים, שלא רוצים להאמין שיש מנהיג להטבע, כי יש להם ראיות ברורות בתוך השכל, שהוא כמו שהם אומרים, ויש מאמינים, שאומרים, שהם הולכים למעלה מהדעת, כלומר, הגם מצד השכל יש לומר שהכל הוא רק טבע, מכל מקום הם בני מאמינים, ויש להם אמונת חכמים, שהם אומרים, שיש בורא ומנהיג את הטוב, נמצא, שזה שהבורא מתלבש בתענוגים גשמיים, והם מקבלים הנאה ותענוג, זה מספיק להם לחיות חיים מאושרים, ואין להם שום צורך לדעת, אם יש מנהיג את הטבע, כי מה יוסיף לנו בהתענוגים, אלא הם רוצים להרבות התענוגים על ידי ריבוי לבושים, למשל, להרבות יותר כסף, ויותר כבוד, ויותר למלאות את הגוף באכילה ושתיה, וכדומה, והסיבה, שאין להם צורך לחפש, אולי יש כן מנהיג את הטבע, זהו נמשך מטעם כי עבדא בהפקירא ניחא ליה, שפירושו, שחז"ל אמרו שאין אדם רוצה לקבל על עצמו שום שעבוד ממי שהוא, אלא האדם רוצה לחיות בחופשיות ולא יהיה משועבד לשום אדם.
נמצא, בזמן שהאדם יחפש ולעשות תחבולות, בכדי לדעת שיש מנהיג את הטבע, נמצא, באם יקבל על עצמו את הדעה שיש מנהיג, הלא הוא מוכרח לקיים את פקודי המנהיג, ויהא מוכרח לומר, שיש שכר ועונש, אם כן יותר טוב לומר, שהטבע הוא בלי מנהיג ח"ו, ובזה הוא יכול לחיות חיי הפקר.
ובהאמור יוצא, זה שמוסתר לנו הטוב ועונג בתורה ומצות, הוא בכוונה תחילה, בכדי שיהא מקום לבחירה, מטעם כי בתו"מ א"א לומר שאין ח"ו מנהיג, כי מי הוא הנותן תו"מ.
אולם מי הוא המעורר לעשות בחירה, ולהאמין שיש מנהיג להטבע, אלא בזמן שהאדם עושה חשבון לעצמו, שאי אפשר להיות, שאדם שהוא בחינת מדבר, יהיה לו אותו רמת החיים כמו בעלי חי, כלומר, שלא יכולים להשלים עם עצמם, לומר שאין להם תפקיד יותר חשוב בהחיים שלהם יותר מבעלי חי, הם מתחילים לחפש לעצמם מטרת החיים, כשחז"ל לגבי אברהם, ששאל וכי יש בירה בלי מנהיג, מיד נתגלה לו בעל הבירה, ואמר לו אני הוא בעל הבירה, כלומר, שראה בירה אחת דולקת, היינו שראה שכל העולם, הנקרא בירה, כולם סובלים יסורים, על זה אמר, וכי יש בירה בלי מנהיג, בטח שאין הטבע המיסר את העולם בלי מנהיג הטבע, והתחיל לחפש את המנהיג, תיכף נתגלה לו המנהיג ואמר לו, אני הוא הבעל בית של העולם.
רואים אנו, שצריך להיות התעוררות מצד התחתון, שירצה לדעת ולהרגיש, שיש מנהיג להטבע, ומשתוקק להדבק בו ית', ועושה מה שביכלתו לעשות, אף על פי שרואה, שקשה לו לראות זה בתוך הדעת, שהמנהיג את הטבע הוא בבחינת טוב ומטיב, היות שהוא רואה, איך שהוא עצמו מחוסר מטוב ועונג, וכמו"כ כשמסתכל על העולם, הוא רואה, שכל העולם נמצא בסבל ועוני, הן בגשמיות והן ברוחניות, מכל מקום הוא צריך להאמין באמונה למעלה מהדעת, שהקב"ה הוא המנהיג את העולם, והוא משפיע לכל העולם רק טוב, כמ"ש במאמר תש"ג של אאמו"ר זצ"ל, שאמר, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהקב"ה מנהיג את העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב, ואף על פי שבתוך הדעת הוא רואה להיפך, הוא צריך לומר עינים להם ולא יראו, שכל זמן שהאדם עוד לא זכה להכנס לרשותו של הקב"ה ולבטל את רשות עצמו, אין האדם מסוגל לראות את האמת.
ובהאמור אנו רואים, שבזמן שהאדם נהנה בעוה"ז, שפירוש, בהרצון לקבל הנאה לעצמו, הגם שהרצון הזה בא מצד הבורא, כלומר, שרק זה היה רצון הבורא, שהנבראים יהנו מכל טוב, נמצא, בזמן שהאדם נהנה, הוא מקיים רצון ה', אם כן מדוע הוא צריך לברך לה', האם הכוונה דלהטיב לנבראיו היה מטעם שחסר להקב"ה שיברכו אותו, שענין ברכה הוא, שמברכים להנותן, שיבוא ברכה בכל מעשי ידיו, ויש לשאול, וכי הקב"ה צריך שיתנו לו ברכה והצלחה, שזה נוהג רק אצל הנבראים, שמצד עצמם הם חלשים, לכן הם צריכים ברכה והצלחה, על מה שהם לא יכולים להשיג ע"י מעשי ידיהם, כי המה חסרי כח, ואיך אפשר לומר זה אצל הבורא, ברכה.
אולם כפי שלמדנו, שמבחינת תיקון הבריאה היה ענין צמצום והעלם, בכדי שיהיה מקום לתחתונים לקבל, ולא יהיה בחינת בושה בעת קבלת התענוגים, ובענין זה ניתן לנו להבחין ב' דברים, א', מעשה, היינו שהאדם מקבל הנאה, ב', כוונה, היינו סיבה, כלומר, מי הוא המחייב לו לקבל את הנאה, הנקרא מעשה, אז בא האדם לעשות חשבון נפש, שהאדם בא לראות, מי ומה גורם לו הנאה, מזה שהוא נהנה, ורואה, שכל הנאה תלוי בההשתוקקות להדבר, וזה אנו מיחסים להטבע שלנו, כלומר, שהבורא נתן לנו רצון והשתוקקות לקבל הנאה מאיזה דבר, שאנו מסוגלים להוציא משם הנאה, וכשהאדם עושה חשבון נפש, הוא רואה, שעי"ז הוא בא לידי פירוד מהבורא, כלומר שהוא רואה, שמקבלה זו הוא יקבל התרחקות מעבודת ה', מסיבת שינוי צורה, והוא מוכרח לקבל עי"ז התקרבות לגשמיות, שעיקר פירוש גשמיות הוא, שמקבל על עצמו לעבוד בשביל תועלת עצמו, שהאדם נקרא גשם, ולא לתועלת ה', שהבורא נבחן לבחינת רוחני.
ולכן מוטל על האדם לעשות כוונה על המעשה של הנאה, א', שיאמין, שהנאה הזו שקבל, בא מצד הבורא ולא מצד כח אחר, ב', שיעשה כוונה בע"מ להשפיע, ולומר, היות שהבורא רוצה שהנבראים יקבלו תענוג, לכן הוא עושה רצון הבורא, אחרת, אם לא שיכול לכוון לטובת הבורא, הוא מוכן לוותר על ההנאה זו, אבל זהו עבודה, שלא בפעם אחת מגיעים לזה, וזה נקרא, שמברך את ה', כלומר, שע"י העבודה דלהשפיע, נבחן שהאדם נותן כלים להבורא, שיהיה לו האפשרות להשפיע להאדם תענוג, כי הצמצום, שהיה שלא להשפיע בכלים דקבלה, יהיה עכשיו מציאות, שהקב"ה כן יכול להשפיע, משום שהצמצום עבר מהם, מסיבת שמקבל עכשיו לא לתועלת עצמו, אלא בשביל תועלת ה', לכן יכולים לומר עכשיו, שהאדם שהוא עושה ברכה, היינו שמכוון בעת קבלת הנאה, שהנאה שלו הוא בזה, שהוא ממלא רצון ה', מה שהוא רוצה להטיב לנבראיו, זה נקרא, שנותן ברכה במעשי ידיו של הקב"ה, כלומר, היות שמעשי ידיו של הקב"ה הוא להשפיע להנבראים, ובזה שהוא מכוון בעמ"נ להשפיע, יש כח למעלה להשפיע להתחתונים, היות שעתה אין התחתונים יתרחקו ע"י הקבלה, אלא להיפך, עתה ניכר שהם דבוקים בה', והוכחה לזה הוא, שהשפע יכול להתפשט לכלים המוכשרים לקבל, כי הכלים ישארו בקדושה, נמצא, שהוא גורם ע"י הברכה התפשטות השפע לתחתונים.
ובזה נבין מה ששאלנו, מהו חומרת ענין של ברכה, כנראה, שהוא עושה יותר היזקות משאר עבירות, ובהנ"ל, שענין ברכה הוא ענין של הכשרת כלים, שהבורא יהיה לו האפשרות לתת לתחתונים טוב ועונג, והשפע הזו הוא לא יהיה לרעתם, כלומר, שלא יתרחקו ע"י קבלת טוב ועונג ממנו ית', מחמת שינוי צורה, כידוע, ששינוי צורה גורם התרחקות מהבורא, נמצא, מי שאינו עושה ברכה על ההנאה, כלומר שאינו מכוון שיהיה בעמ"נ להשפיע, הוא גורם מניעת השפע מלמעלה, נמצא, כאילו הוא גורם שהקב"ה לא יהיה לו היכולת להוציא לפועל את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו.
וזהו כנ"ל, שבאדם נמצא ב' פעולות, א', מה שבא מצד הבורא, שהוא הרצון וחשק להתענוגים, ב', הוא הפעולה שאנו מיחסים אותה להנברא, שהוא הכוונה דעמ"נ להשפיע, שזה מיחסים להתחתון, שהוא צריך לכוון בע"מ להשפיע, נמצא לפי"ז, שהכלי תהיה מוכשרת לקבל את השפע, וישאר בדביקות בעת קבלת השפע, ב' תנאים, כנ"ל, המעשה והכוונה, ויש כאן להבחין בחינת שותפות בעשיית שלימות הכלי, א', הבורא, ב', הנבראים.
וזהו כמ"ש בזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף ע"ט, ובהסולם אות ס"ז) וז"ל, ולאמר לציון עמי אתה וכו', עמי אתה אל תקרא עַמי אתה עם עין פתוחה, אלא עִמי אתה, עם עין חרוקה, שפירושו להיות שותף עמי, מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי, כמו שנאמר בדבר ה' שמים נעשו, אף אתה כך, שבדברי חכמה שלך עשית שמים וארץ חדשים, אשרי הם העמלים בתורה, זאת אומרת, ע"י התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב, יכולים לבוא לדרגת ביטול הרשות של עצמו, וכל מה שהאדם עושה, יהיה הכל בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו.
ובהאמור יוצא, שאם אין האדם נותן את חלקו שבהכלי, שהוא חלק הב', הנקרא רצון להשפיע, הוא גורם בזה, שהשפע מה שצריך להגיע להתחתונים, ע"י המעשה של התחתון, בזה שהוא לא נותן את הכוונה, השפע מתעכבת בגללו, כלומר, בזה שלא נתן את הברכה, חסר את הקשר של עליון ותחתון, כי העליון הוא המשפיע והתחתון הוא המקבל, אם כן יש ביניהם שינוי צורה, ואין להם דביקות, אם כן איך יכול השפע לבוא להתחתון, לכן כשיש בחינת מקשר, כלומר שגם התחתון רוצה להיות משפיע כמו העליון, כבר יכול השפע להגיע להתחתון, מסיבת הקשר שיש ביניהם, משא"כ אם אין הקשר הזה, זה דומה כאילו גזל את המזונות, מה שאביו ואמו צריך לתת להילדים, האדם הזה גזל, ואין להילדים במה לחיות, כלומר, זה שנהנה ולא עשה ברכה, היינו שלא נתן את הכוונה לתועלת ה', לכן לקח את ההנאה, שהיא בחינת קבלה, ומסר אותה להס"א, שהם לוקחים את כל בחינת קבלה בע"מ לקבל, ובזה הם ניזונין, זאת אומרת, במקום שע"י הברכה, אם היה מכוון בע"מ להשפיע, היה הקדושה ניזונית מזה, כלומר שע"י היה ניתוסף שפע בעולמות דקדושה, הוא ע"י המעשה בלי כוונה, נתן כח להקליפות.
ואין לשאול, מהו הפירוש, שהשחית את העולם, הלא הוא לא קלקל את בחינתו עצמו, ואיזה שייכות יש לו לכל העולם, זה צריכים לפרש, כשחז"ל (קידושין מ' ע"ב) וז"ל, ר"א בר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, וכו', עכ"ל.
רואים אנו, שאיש אחד, ע"י החוב שלו, הוא גוזל את המזונות, מה שצריך להגיע לכל העולם, לכן מי שאינו עושה ברכה, הוא גוזל את אביו ואמו, כלומר, מה שהם צריכים לתת לו שפע, ומה שצריכים אביו ואמו לתת לכל העולם, הוא מונע זה מהם, נמצא, שהוא השחית את העולם לאביהם שבשמים, זאת אומרת, מה שאביהם שבשמים היה צריך לתת שפע ומזון לכל העולם, הוא גזל את זה הכח, שהיה צריך לקבל בכדי שיתוסף קדושה בכל העולם, ומסר זה הכח להס"א, היות שע"י כל בחינת מקבל בע"מ לקבל שעושה התחתונים, נעשה מזה תוספות כח לס"א, וע"י כל כוונה על המעשה, שמכוון בעמ"נ להשפיע, גורם תוספות שפע בהקדושה.
ובהאמור מובן לנו את ענין חומרת את מי שנהנה בעה"ז ולא נתן על הנאה ברכה, היינו כנ"ל, שהיא הכוונה, שרק ע"י הברכה ניתוסף שפע בכל העולמות, ומגיע שפע לכל העולם.
ובהאמור יוצא, שאם כוונת האדם הוא רק לעשות נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, אז אין הוא מסתכל על גודל הנאה, ורק הוא מסתכל על גודל התשוקה, מה שהוא רוצה להנאות להבורא, היות שע"י השתוקקות להנות להבורא, הוא גורם בחינת השתוות הצורה בשורש נשמתו, וזה גורם שימשך שפע במדה יותר מרובה, היות שהעליון רוצה לתת יותר משהתחתון רוצה לקבל, רק חסר כלים דהשפעה, נמצא, בזה שהוא מתגבר בבחינת להשפיע, ממילא נמשך שפע מרובה, לכן אין לבקש, שיהיה לו אורות גדולים, רק להשתדל שיהיה לו כלים גדולים, שהם כלים דהשפעה.
וזהו כנ"ל שפירשנו, שחז"ל מה כי זה כל האדם, ומשיב, א"ר כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, היינו, בשביל יראת שמים, כמ"ש מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה וכו', וענין יראה הוא כמ"ש בהסולם כנ"ל שענינו הוא, שהוא מתירא אולי לא יוכל להשפיע לה', וזהו כל האדם, זהו כל מה שיש לאדם לעשות, היינו להמציא לו כלים דהשפעה, והשאר, היינו אורות, ה' נותן, וזהו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.