תוכן

תשמ"ח מאמר לה
חז"ל (קידושין ל' ב') אמרו וז"ל, א"ר יצחק, יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום וכו', ואמר ר"ש בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו וכו', ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, שנאמר, אלקים לא יעזבנו בידו, וכמו"כ אמרו (שבת ק"ד) בא לטהר, מסייעין אותו.
ויש להבין, מהו הסיוע שאדם צריך לבקש מלמעלה, שיעזרו לו, זה ברור, שבמקום שאדם מרגיש חולשה, שם הוא צריך להתחזקות, כדוגמת ילד שהוא חלש בהבנה, אביו משתדל לשכור למי שהוא, ולשלם לו, בכדי שיעזור לבנו, שיהיה שוה עם כל הילדים שבבית הספר, או שיודע, שהבן שלו חלש במדות, הוא מדבר עם המשגיח של הישיבה, שיעודד אותו, ולחזקו, שלא יפול המצב רוח שלו, מזה ששאר הילדים הם יותר בעלי מידות, והוא נכשל תמיד במידות, ויש לו רגש נחיתות מזה.
לכן אנו צריכים לומר גם כן בעבודה ה', במקום שהאדם רואה שהוא חלש, על חלק הזה הוא צריך לבקש עזרה מלמעלה, כשרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, ומלשון חז"ל שאמרו הבא לטהר, משמע כאילו שכל החולשה בעבודה הוא דוקא על טהרה, שרק זה אינו בידי אדם, והוא נצרך לעזרה, וחז"ל הבטיחו, שמי שבא לטהר, והוא רואה שאין זה בידו להתגבר, על זה אמרו, שהאדם אל יתבהל ואל יברח מהמערכה, ואל יסתכל על מה שאיננו בידו להגיע לטהרה, אלא האדם צריך להאמין, שה' יתן לו עזרה.
אולם גם זה יש להבין, מדוע ה' עשה כך, כלומר, הלא יש כאן דבר בלתי מובן, היות שזה בסתירה לזה, היות מצד אחד אומרים לנו הבא לטהר, משמע מכאן, שהאדם מוכרח להתחיל בעבודת הטהרה, ואח"כ אמרו ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, משמע מכאן, שאין לאדם בחירה לנצח את הרע שלו, כמ"ש רז"ל, שבלי עזרה מה', אין בידו של אדם להתגבר עליו, משמע, שהקב"ה לא נתן כח לאדם, שיוכל להתגבר על הרע, אלא דוקא ה' נותן לו כח התגברות, א"כ לאיזה תועלת האדם צריך להתחיל, הלא האדם יכול לומר, בין כך ובין כך העבודה שלו לא שוה כלום, שאין בידי להתגבר, בשביל מה אני צריך להתחיל בעבודה, אלא אני אחכה, עד שה' יתן לי כח התגברות מלמעלה, אז אני אכנס בעבודה, ולמה לי לעבוד בחינם, אלא האדם מבין, או שה' יתן לו כח, שכן יוכל להתגבר על הרע, או שה' יתחיל ויגמור את העבודה, וכבר דברנו מזה במאמרים הקודמים.
והתשובה הוא, היות שאין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון, לכן מוכרח האדם להתחיל בעבודת הטהרה, כי ידוע כלל, ולא לשכוח, שיש סדר עבודה, שהוא הפוך מדעת בעלי בתים, שהוא דעת תורה, כי עבודת הטהרה שייך דוקא אצל בני תורה, ובני תורה נקראים דוקא אלו, שרוצים להגיע לדרגת תורה, המכונה בדברי רז"ל, שאין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה, שההסבר הוא של ממית עצמו עליה, שמבטל את עצמותו, שהוא בחינת אהבה עצמית, והוא רוצה להגיע לבחינת דביקות, שענינו הוא השתוות הצורה, שזה נקרא טהרה, שהוא מטהר עצמו מכלי קבלה לעצמו, וזה נקרא ממית עצמו עליה, וזה כמ"ש "וטהר לבנו לעבדך באמת", שטהרת הלב יהיה, שעבודה שלנו יהיה על דרך האמת, כלומר בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, [ושקר נקרא, שהאדם אומר, שהוא עובד ה', ובאמת הוא עובד לתועלת עצמו ולא לתועלת ה'], והם נקראים בני תורה, כלומר שהם מבינים שכדאי להשיג בחינת התורה, כי אין התורה יכולה להיות במקום ששורה בחינת פירוד, כידוע, שתועלת עצמו הוא עושה פירוד בין האדם להבורא, לכן הם רוצים לבטל את רשות עצמם, ולזכות לבחינת דביקות בה', ולזכות לבחינת תורה, הנקראת שמותיו של הקב"ה, שהוא נקראת בחינת להטיב לנבראיו, שההטבה הזו נקרא בחינת תורה, ולשלימות הזו האדם צריך להגיע, מטעם שזה היה מחשבתו ית', [ואנו אומרים כך מטעם ממעשיך הוכרנוך], לכן הם אומרו, שזהו מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, וכל זמן שהאדם עוד לא הגיע לזה, נבחן שהאדם עדיין לא הגיע לשלימותו.
אולם יש להבין, מדוע משמע, שעיקר העזרה הוא דוקא על בחינת טהרה, ומדוע לא אומרים על קיום המצות בכלל, ולימוד התורה בכלל, ואין הדגשה הזאת בפירוש שאלמלא אין הקב"ה עוזרו, ומצד אחד משמע, במה שאמרו יצרו של אדם, משמע, שעל קיום בכלל תורה ומצות היצר מתגבר, והקב"ה עוזרו, ומצד השני הם אומרים הבא לטהר מסייעין אותו, משמע, שדוקא על בחינת טהרה דוקא הוא מקבל עזרה.
אמנם באמת על כל הדברים האדם צריך עזרה מה', אבל יש להבחין בבחינת עבודה של הכלל לעבודת הפרט, כי עבודת הפרט הוא, שכל המעשים שלהם יהיו רק בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו, שזהו ממש נגד הטבע, שהבורא ברא את הבריאה, שהם ישתוקקו לקבל טוב ועונג, שהנאה יהיה בזה, שממלאים את חסרונם עם טוב ועונג, שבעולמות עליונים נקרא זה עולם אין סוף, שפירוש, שהרצון לקבל לא עשה סוף על השפע, כלומר, שיגיד, שאני לא רוצה לקבל מטעם השתוות הצורה, שעוד לא היה ענין זה בכלל, אלא אנו לומדים, שאח"כ נעשה תיקון זה מצד התחתון, שהתחתון רוצה בהשתוות הצורה, נעשה איסור, שאסור לקבל שפע עליון בכלים דקבלה.
אלא אח"כ ע"י תיקונים מיוחדים, נעשה ענין, שגם בכלים דקבלה, ג"כ יאיר אור התענוג, ובזה יש הבחנות רבות, מצד אחד אומר הזה"ק, שיש נהירו דקיק, שהוא אור דק שמאיר בתוך הקליפות, ורק מצד חטא עץ הדעת נפלו לקליפות הרבה ניצוצות, שמהם נעשה אבי"ע דקליפות, ומזה נמשך לנו, שאנו מבחינים בעבודה שלנו שלש הבחנות, א', מצוה, ב', רשות, ג', עבירה, וכל ג' בחינות אלו נוהגים בבחינת המעשה, הנקרא מעשה המצות, וגם יש בזה בחינת תורה בבחינת המעשה, כלומר לדעת איך לקיים מעשי מצות, וגם יש בחינת תורה שנקרא ג"כ בבחינת מעשה, שהוא קיום התורה.
אולם יש גם כן בחינת כוונה, שהוא, מהי הסיבה שהוא מקיים תורה ומצות, כלומר, מהו שמחייב אותו לקיים תו"מ, והכונה הזו מתחלק לב' בחינות, א', לשם תמורה, המכונה שכר ועונש, כלומר, שהשכר ועונש נאמרו על התמורה, זאת אומרת, שאם הוא יקיים תו"מ, התמורה שלו יהיה שכר, שיקבל תמורתו דברים טובים, שהוא גם כן מתחלק בב' הבחנות, א', שכר בעולם הזה, שיהיה לו טוב, ב', שבעוה"ב, יהיה לו טוב, וב' אלו נקראים שלא לשמה, מסיבת, שהסיבה המחייבו לקיים תו"מ, הוא תועלת עצמו, כלומר, זה שהוא מתיגע לעסוק בתו"מ, הוא בכדי לקבל תמורת זה דבר טוב, זאת אומרת, אחרי עבודתו הוא יקבל שכר, וכל מעשה ומעשה שהוא עושה, נכנס בחשבון שלו, ומקבל אח"כ שכר על כל פעולה ופעולה שהוא עשה, ושום דבר לא הולך ריקם, אלא הכל בא בחשבון, והוא מאמין באמונת חכמים, שאומרו "ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך", וזה נקרא שלא לשמה, כמ"ש בזה"ק (הקדמת הזהר דף קפ"ה, ובהסולם אות ק"צ) וז"ל, היראה מפורשת לשלש בחינות, שתים מהן, אין בהן שורש כראוי, ואחת היא שורש היראה, יש אדם שירא מהקב"ה, בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו, או מעונש כספו, ועל כן הוא ירא אותו תמיד, נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה, ויש אדם, הירא מפני הקב"ה, משום שירא מעונש עולם ההוא ומעונש של גיהנום, שתי יראות האלו וכו', אינן עיקר היראה ושורשה.
היראה שהיא העיקר הוא שאדם ירא מפני אדונו משום שהוא רב ושליט, וכו', דהיינו, שיירא מהשי"ת, משום שהוא גדול, ומושל בכל וכו', שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו, עכ"ל.
ובהאמור אנו רואים, שיש הבדל עצום בין הכלל להפרט, זאת אומרת, שפרט נקרא, שהעבודה הזו לא שייך להכלל, אלא לאנשים פרטיים, שיש להם נטויה להאמת, שהם משתוקקים להגיע לדרגת שכל מעשיך יהיו לש"ש, שפירושו, שהם רוצים לשמש את המלך מסיבת דאיהו רב ושליט, ואין הם רוצים לשום תמורה, אלא זה שהם משמשים את המלך, כלומר שהם מקיימים תו"מ, מסיבת שגדלות הבורא הוא המחייב אותם לקיים תו"מ, ולא לתועלת עצמם.
נמצא, אצל אנשים האלו, שהם רוצים לעבוד רק לשמה, גם בהם שייך שכר ועונש, כי גם עליהם אמרו רז"ל, שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש, ולפי"ז, מהו ההבדל בין שכר ועונש דשלא לשמה, לשכר ועונש באלו אנשים, שרוצים ללכת בלשמה, והתשובה הוא, שאנו צריכים להבין, מה זה שכר ומה זה עונש, כי כולם יודעים, ששכר הוא דבר טוב ועונש הוא דבר רע, אי לזאת יוצא, כי האנשים שעובדים לתועלת עצמם, נקרא טוב, אם הוא מקבל תמורת עבודתו דבר, שהרצון לקבל יהנה מזה, ושהוא אומר, שכדאי לתת עבודה תמורת הדברים טובים, שהוא יקבל, ועונש נקרא פשוט מה שאומר, שחבל שלא עסקתי בתו"מ, כי הפסדתי את השכר, ועוד קבלתי עונש, היינו דבר שאני סובל מזה יסורים.
משא"כ אלו אנשים, שרוצים לעבוד לתועלת ה', לכן בזמן שיש להם כח לעבוד להשפיע ולא לקבל לעצמם, זה נקרא אצלם שכר, ובזמן, שהם משוקעים באהבה עצמית, זה נקרא אצלם עונש, אמנם השכר ועונש אינו אמור על התמורה, כמו באלו של שלא לשמה, נמצא, בעבודה דלשמה, שהוא נגד הטבע שלנו, זה נקרא טהרה, והיות שזה אינו בידי אדם, ע"ז ארז"ל אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, מה שאינו כן בשלא לשמה, שהוא בבחינת הטבע, אין צורך לומר אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, היות שלא לשמה אינו נגד הטבע, כלומר, שהוא עבודת הכלל, הנקרא קו אחד, שאין להם שום מושג יותר משכר של עוה"ז, או שכר של עוה"ב, והיות שזה שייך לאהבה עצמית, כלומר שהם מבינים, שכדאי לוותר על תענוגים בעוה"ז, שהוא עולם עובר, תמורת זה יהיה להם היכולת לאכול את שור הבור והלויתן, לכן יש הרבה אנשים, שעובדים בקו אחד, שיכולים לסגף עצמם בעוה"ז, בכדי שיקבלו תמורת זה תענוגים בעוה"ב, שהוא עולם נצחי, ולכן אין הם צריכים לעזרת ה', אלא הם רואים, שהם בעצמם בעלי עבודה, וכשהם מסתכלים על הכלל ישראל, במצב זה הם מרגישים עצמם לבחירי עם.
משא"כ אלו שרוצים לעבוד בע"מ להשפיע, אלו אנשים, כשהם מסתכלים על הכלל ישראל, אז מרגישים עצמם, שהם יותר גרועים ויותר שפלים מהכלל, כי הם מרגישים את הרע שבהם, שהוא הרצון לקבל לעצמו, שהוא השולט, ואין הם מסוגלים לצאת מאהבה עצמית, ותמיד הם מסתכלים על עבודתם, עד כמה שהשקיע עבודה, בכדי שיהיה לו היכולת לעבוד בע"מ להשפיע, ותמיד מראים לו מלמעלה, איך שהוא מרוחק מזה מצד הטבע, והוא רואה שהוא מלוכלך מכל וכל, והוא לטהרה הוא צריך, היות שהוא הולך בשני קוין, אז הוא רואה את האמת, לכן האדם הזה, בכדי שלא יברח מהמערכה, אומרים לו האמת, שאין זה בכוחנו לנצח את היצר הרע, אלא אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, לכן אמר בלשון הבא לטהר מסייעין אותו, ולא אמרו סתם שנותנים לו עזרה, וזהו מסיבת, שדוקא בטהרה האדם רואה, שאין זה בידו ללכת בדרך, שכל מעשיך יהיו לש"ש, נמצא, שאין הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, אלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, היות שהוא רואה את האמת, שאין הוא מסוגל לצאת מאהבה עצמית, ולכן הרבה פעמים בא האדם לידי יאוש, והוא צריך להתגברות גדולה, להאמין למעלה מהדעת, שהקב"ה כן יכול לעזור לו לצאת מאהבה עצמית.
משא"כ אלו אנשים שהולכין בקו אחד, הוא ממש להיפך, האדם רואה בתוך הדעת, שהוא מתגבר על היצר הרע שלו, ולא צריך לשום עזרה מה', שיעזור לו לקיים את התו"מ, אלא היות שחז"ל אמרו אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, לכן הוא מאמין למעלה מהדעת, שהקב"ה עזר לו, אבל הוא בתוך הדעת, הוא יודע, שיש לו כח להתגבר על היצה"ר שלו, ואין הוא דומה לשאר אנשים שישנם בכלל ישראל, שהם שפלים, והוא מרגיש עצמו, שהוא מורם מעם.
ובהאמור יוצא, שבענין הקב"ה עוזרו יש הבחן גדול, בין אלו שהולכין בקו אחד, לאלו שהם הולכין על ב' קוים, כי אלו שהולכין בקו אחד, הם רואים, שהם עושים הכל, אלא זה שה' צריך לתת עזרה, את זה הם לא רואים, אלא שמאמינים למעלה מהדעת, שה' עזר להם.
משא"כ אלו שהולכין על ב' קוים, הם רואים, שאין הם מסוגלים לעשות כלום, ועל עזרה שה' נותן, הם צריכים לתת יגיעה גדולה, להתאמץ ולומר, שה' כן יכול לעזור להם, ובזמן שהם יוצאים משליטת היצר, אז הם רואים בתוך הדעת, שה' עזר להם, ואחרת הם היו תחת שליטת היצר, לעולמים.