תוכן

תש"ן מאמר מא
על הכתוב והיה עקב תשמעון, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, פרש"י וז"ל, אם המצוות קלות, שאדם דש בעקביו תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו. עכ"ל.
ויש להבין מה משמיענו בזה שאם ישמור האדם את מצות הקלות אז ישמור ה' לך את השבועה, ויש להבין מהו התנאי הזה, שמשמע כאילו אחרת אין בידו ח"ו לקיים את השבועה שנשבע לאבותיך. ועוד יש להבין מה שהמפורשים שואלים, מדוע מתחיל בלשון רבים ושמרתם ועשיתם, ומסיים בלשון יחיד ושמר לך.
ובכדי להבין זה, צריכים קודם כל להבין באופן כללי, מהן ענין תרי"ג מצוות שניתן לנו, ובהקדמת ספר הזהר דף רמ"ב כ"ש וז"ל, המצוות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין, ונק' אמנם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נק' אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועד"ז יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצוות בשם תרי"ג עיטין, והן בחינת אחור, וכשזוכין לשמוע בכל דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינות פקודין. כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד איבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה וכו'. והיא בחינת הפנים של המצוות וכו', עכ"ל.
והנה בחינת עושי דברו נקרא בזמן ההכנה, היינו מטרם שהאדם זוכה לבחינת לשמוע בקול דברו. כי ענין שמיעה שייך דוקא לאחר שהאדם זכה לכלים דהשפעה, שרק אז יש לו בית קיבול לשפע שיתלבש בכלים דהשפעה, ואז יש לו אזנים לשמוע בקול ה'. משא"כ כשעדיין משוקע בכלים דקבלה, אז מוטל על האדם לעבוד בבחינת עשיה הנקרא מעשה, אע"פ שהגוף לא מסכים לעבוד לשם שמים. אלא הוא צריך להאמין אע"פ שהוא נמצא במצב של שפלות, היינו שהגוף לא מסכים לעבודה זו לעבוד לשם שמים, מ"מ הבורא נהנה מזה, היות שבמצב השפלות האדם מרגיש שהוא נצרך להבורא שיעזור לו, לכן יש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היינו שהוא מרגיש שאין לו עיצה אחרת, אלא רק ה' יכול להציל אותו, ולהוציא מהשפלות הזו. אולם האדם שואל לעצמו, איפוא הצדק והיושר של הבורא, היות שהוא נותן יגיעה ומקיים תו"מ, ולא רוצה תמורת זה שום שכר, אלא הוא רוצה לעבוד לשם שמים, וכמ"ש בזה"ק לעבוד בגלל שהוא רוצה לשמש מלך גדול, היינו מטעם דאיהו רב ושליט, וכשהוא מבקש מה' שיתן לו להרגיש את גדלותו ית', והאדם מאמין שה' שומע תפילת כל פה, והוא עומד ומחכה כל יום שיהיה לו הרגשה יותר גדולה מגדלות ה', ולבסוף הוא רואה שהוא הגיע לשפלות יותר גדולה, היינו שמרגיש שאנשים מהרחוב אין הם כל כך שקועים באהבה עצמית. והאדם שואל, מדוע אנשים מהרחוב, שאין להם שום תפלה שה' יוציא אותם מהאהבה עצמית, הם בסדר, והוא רואה שהם מרגישים את הסדר עבודה בתכלית השלמות. היינו שהם יודעים שכל יום הם מתקדמים, היינו שהרכוש שלהם מתגדל. כמו שאמרתי פעם שיש לכל אחד מהם יומן, ששם הוא רואה כמה מצוות נרשמו כל יום על שמו, וכמה דף גמרא יש להם לרשום בהיומן שלהם. והוא רואה להיפך שכל יום הוא גרוע מאתמול.
ואפילו שהאדם עושה חשבון לעצמו ורואה שיש כמה עליות בכל יום, עד שלפעמים האדם חושב עתה בטח אני כבר באתי אל המנוחה והנחלה, לא כמו שהיה עד עתה. ופתאום בא לו מחשבות שמבלבלים את ראשו, ושוכח את הכל, היינו שהוא שוכח אפילו מענין עליות בכלל, ומרגיש רק שפלות, אחר כל העבודה שנתן הוא נעשה עתה יותר גרוע מתמיד. ומתחיל להסתכל על עצמו, ואינו מוצא בעצמו שום מעשה טוב, ומרגיש כאילו אף פעם לא קיים תו"מ. ונשאלת השאלה, איך האדם יכול לתרץ לעצמו על ההרגשות האלו, האם זה אמת או שקר, כלומר מבחינת המציאות שזה לא יכולים למחוק את המציאות, היינו שבטח נתן יגיעה, ובטח קיים תו"מ, אולם לפי הרגשת האדם הכל נעלם. נשאלת השאלת, לאן הלכו, כלומר מי לקח אותם, שאין הוא מרגיש אותם, ואין לומר שהוא סובל על שכחה, לכן הוא שכח את הכל, הלא האדם רואה שדברים לא יפים מה שהוא עשה, הוא כן זוכר.
התשובה הוא שצריכים להאמין באמונת חכמים, כמ"ש בזה"ק שמפרש את מה שכתוב (ויקרא ד' כ"ג) "או הודע לו אשר חטא", ושואל מי הודע לו, ומתרץ, התורה. וכמו שפירשנו פעם, עי"ז שהוא לומד תורה על הכוונה כדי להגיע אל האמת, היינו שיהיה עובד ה' באמת. כלומר, שזה שהוא מקיים תו"מ, אין לו כוונה שהוא עובד עבור עצמו, היינו שהוא יקבל שכר, אלא הוא רוצה לקיים תו"מ על דרך שרז"ל, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, היינו שהוא לומד תורה בתור עצה, שעי"ז הוא יגיע שיהיה עובד ה' באמת, היינו שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', לכן התורה מודיעה לו אשר חטא. זאת אומרת הסדר של תורה תבלין הוא מקודם היא מודיעה לו אשר חטא, היינו עד כמה שהוא שקוע באהבה עצמית, שזה נקרא שהתורה שהיא בחינת התבלין נותנת לו הכלי, היינו החסרון, שיהא נצרך שהבורא יעזור לו. נמצא שהתורה מודיעה לו זה שהוא מאמין בה', זהו דבר זר אצלו, היינו שהוא מרגיש איך שהוא מרוחק מה', כמו דבר זר הבורא נחשב אצלו. וכמ"ש אאמו"ר זצ"ל על הכתוב "לא יהיה בך אל זר", שפירוש אל שה' לא יהיה אצלך כמו דבר זר, שאין לך שום חיבור עמו.
וזהו מטעם היות שהאדם משוקע באהבה עצמית, שזהו שינוי צורה מהבורא, היות שהבורא רצונו הוא רק להשפיע, משא"כ האדם מצד טבעו הוא רק לקבל, לכן אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד. נמצא שה' בִּמְקוֹם שהיה האדם צריך להרגיש קירבת ה', הוא מרגיש ריחוק מה'. וזה מודיעה לו התורה היינו להאדם שלומד תורה, מסיבת שהוא מאמין בדברי רז"ל שאמרו (קידושין ל:) שאמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין. התבלין האלו נותנים להאדם להרגיש איך שהאדם מרוחק מה'. נמצא שהתורה נתנה להאדם כלי, היינו חסרון, שהאדם יבקש מה' שיוציאו מהגלות הנקרא גלות מצרים. כידוע שמצר-ים פירושו צר עין, היינו שאין לו שום כח להשפיע, אלא רק לקבל. והאדם הגם שהוא רואה שאי אפשר להגיע לקרבת ה' מטרם שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, מ"מ הוא רואה שאין שום מציאות שיהיה בידו יכולת להגיע לזה בלי עזרתו ית', וכבר דברנו מזה הרבה פעמים מדוע עשה ה', ככה, היינו שלא יהיה שום מציאות מצד האדם לצאת משליטת פרעה.
והתשובה לזה הוא, כמ"ש אאמו"ר זצ"ל על מה שאברהם שאל את ה', בזמן שה' הבטיח לו ירושת הארץ ושאל במה אדע כי אירשנה, וכו', ויאמר לאברם ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וכו'. ואמר, ששאלת אברהם היה שאברהם ראה מהו ירושת הארץ, שהיא ענין מלכות הנושאת את השפע העליון, הכולל ה' בחינות נרנח"י דקדושה. וידוע שאין אור בלי כלי, היינו שאין מילוי בלי צורך, ואברהם ראה שאין לישראל צורך להשיג שלימות המדרגה, אלא שאם ישיגו קצת הארה מלמעלה כבר יהיה להם סיפוק, וממילא אין להם צורך להשיג את הנרנח"י דנשמה הכלולה במלכות, שזה נקראת ירושת הארץ. אמר אברהם איך יקבלו את האור בזמן שאין להם כלים, הנקרא צורך, אז אמר לו ה' ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, היינו שעם ישראל יהיו בארץ, היינו ברצון, שלא שייך לעם ישראל, אלא הם יהיו תחת שליטת הרצון לקבל, שזה שייך לפרעה מלך מצרים. וענו אותם, כלומר שעם ישראל יסבלו מזה שאין הם יכולים לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, שזה יביאו להם דביקות בה'. אז הם יצטרכו שה' יעזור, כמ"ש "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וכו'", וידוע מה שארז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, ואומר הזה"ק במה מסייעין אותו, ומשיב בנשמתא קדישא. היינו מקודם נותנים לו נפש, זכה יתיר נותנים לו רוח, וכו'. זאת אומרת כפי מה שהוא הולך לזכות עצמו, ודורש עזרה, אז העזרה שהוא מקבל מלמעלה הוא בחינת חלק מירושת הארץ.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו מדוע האדם בזמן שהוא מתחיל ללמוד תורה על הסיבה שהתורה נקראת בחינת תבלין, מדוע האדם בזמן שהוא התחיל ללכת על דרך האמת, שהתורה הוא בחינת עיטין, היינו עצות איך לכבוש את היצר הרע, האדם מתחיל לראות איך שכל פעם, בִּמְקוֹם שהיה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב לה', הוא מרגיש שנעשה יותר מרוחק. ושאלנו וכי זה הוא דרך התורה, שעל ידה נעשה יותר מרוחק מה', והתשובה על זה היתה שהתורה נותנת לו מקודם הכלי, היינו החסרון לראות, איך באיזה שיעור הוא מרוחק מה', שזה הוא מה שאומר הזה"ק שהתורה מודיעה לו שהוא חטא. נמצא שאל יאמר אדם שהוא לומד תורה על דרך האמת, ומדוע התורה לא עוזרת לו בבחינת התבלין, והתשובה הוא שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהתורה כן עוזרת לו, במה שהיא מגלה לו שהוא חטא, היינו איך שהוא מרוחק מה'. ובגלל זה יש לו מקום לתת תפלה מעומק הלב, מחמת שהוא מרגיש שהוא יותר גרוע משאר אנשים. והגם שאם ישאל לעצמו, הוא רואה שהוא נותן יותר כוחות בקיום תו"מ, אם כן למה הוא מרגיש שהוא יותר גרוע, על זה אין להאדם מה להשיב, אלא שהאדם אומר מבחינת הרגשה, אני מרגיש שאני יותר גרוע עתה, ממה שהייתי עוסק בתו"מ, בטרם שהתחלתי ללכת בדרך האמת. היינו, שכל מה שהוא עושה, הוא רואה שהוא הכל לא בכל הלב, כמו מקודם לכן.
וזהו כמ"ש אאמו"ר זצ"ל שזהו שה' אמר לאברהם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם, שעי"ז יהיה להם צורך לירושת הארץ. היינו, שע"י החסרון שיהיו להם, שהם בערום וחוסר כל, ואז הם יהיו בבחינת ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, היינו שהעבודה בעצמה, זה שלא מתקדמים בעבודה אלא להיפוך, זה יגרום להם צורך. אז ה' יתן להם עזרה, כל פעם שהם רוצים להיות יותר זכים, ועי"ז יהיו להם כלים לקבל את ירושת הארץ.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו והיה עקב תשמעון וכו', ושמור ה' אלקיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ופרש"י: אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו. שיש להבין מהו התנאי הזה, שאם תשמעון הקלות, אז ה' ישמור הבטחתו, אחרת לא יקיים את השבועה.
והענין הוא שהפירוש של מצות קלות פירושו מה שבני אדם מזלזלים בהן, שהכוונה הוא על בחינת מוחא וליבא. כלומר, כל המצוות, בזמן שמקיימים אותם על מנת לקבל שכר. המצות האלה האדם לא מזלזלים אלא שכל אלה המצוות נקרא חמורות, בגלל שיכולים להפסיד את השכר, לכן השכר שמצפים שיקבלו תמורתם. זה עושה שיהא מצות חשובות, היינו השכר מחשיב אותם. משא"כ בזמן שהאדם צריך לעבוד לש"ש, שזה אצלו למעלה מהדעת, בזה האדם מזלזל, מטעם שהגוף מתנגד לעבוד בלי שכר. לכן שאומרים להגוף שצריכים לעבוד רק בע"מ להשפיע לה', אז הגוף אומר שדבר זה רחוק מהשכל, ואינו כדאי להתאמץ בעבודה זו. והאדם רואה שאין בידו להתגבר על הגוף. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל זה שאין בידי האדם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, הבורא עשה זה בכוונה תחילה, בכדי שעי"ז האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד. ולכן כשהאדם מבקש מה' שיעזור לו, עי"ז הוא מקבל עזרה מלמעלה, שהוא ענין מאור התורה שהמאור שבה מחזירו למוטב, כנ"ל בדברי הזה"ק, שעי"ז הוא מקבל כלים וצורך להשגת נרנח"י דנשמה. וזה היה התשובה של ה' מה שאברהם שאל במה אדע כי אירשנה.
נמצא, שדוקא אם האדם רוצה לשמור את המצות הקלות, אז הוא נצרך לה' שיתן לו עזרה, אחרת, אם האדם אין לו צורך לשמור את המצות הקלות, שהם מצות בזויות, וממילא אין הוא צריך לעזרת ה'. וכיון שכן, אין לו צורך שה' יעזור לו ע"י שיתן לו נרנח"י דנשמה. הלא אין לו צורך לזה לכן חוזרת השאלה של אברם במה אדע כי אירשנה, כנ"ל, הלא אין לו צורך להשיג את ירושת הארץ, נמצא לפי"ז שאין ה' יכול לקיים את השבועה של ירושת הארץ. לכן לפי פרש"י שאומר אם תשמעון את מצות הקלות, אז ה' יכול לקיים, ושמר ה', היינו שה' ישמור את הבטחתו, אחרת אי אפשר לקיים את הבטחתו.
ובהאמור יש לפרש ג"כ מה ששאלנו מתחיל בלשון רבים ושמרתם ועשיתם, ומסיים בלשון יחיד, והתשובה היא כי בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, יש לו שתי רשויות היינו בחינתו עצמו שהיא הרצון לקבל, וגם רוצה לעבוד עבור הבורא. ובזמן שהאדם רואה שיש לו שתי רשויות, אז הוא מבקש מה' שיתן לו עזרה לבטל את רשותו, ולא ישאר אלא רשות היחיד, היינו רשותו של ה'. אז ה' נותן לו עזרה על ביטול הרשות, ושהאדם לא ישאר אלא ברשות היחיד. וז"ש בלשון יחיד ושמר ה' אלקיך לך, היינו שה' ישמור אותו, שיהיה לו רק רשות היחיד.
ובהאמור נבין מ"ש (עקב שלישי), "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם וכו'". ויש להבין, אם ה' רוצה לתת ירושת הארץ לישראל, בעבור אשר ה' נשבע לאבותיך, לאברהם, משמע שהסיבה שנתן לעם ישראל את ירושת הארץ, היה מטעם שה' הבטיח לאברהם לתת את ירושת הארץ, וכאן אומר הכתוב, שהסיבה שנתן את ירושת הארץ לישראל היה מעם רשעת הגוים, משמע מכאן שאם לא היה רשעת הגוים, לא היה יכול ה' לקיים את הבטחתו לאבות ויש להבין מה יש בזה שאם יש רשעת הגוים ה' יכול לקיים את השבועה, ומטעם צדקתך וישר לבבך אין ה' יכול לקיים את השבועה.
ובהנ"ל, שבדרך העבודה רשעת הגוים הכוונה על הרע שיש בלבו של אדם, ואין האדם מסוגל לנצח אותו, ומוכרח לצעוק לה' שיעזור לו, להוציאו לחרות מתחת שליטת פרעה מלך מצרים. ובמה עוזר לו, כמ"ש בזה"ק, בנשמתא קדישא, זאת אומרת כל פעם שהוא מבקש עזרה, הוא מקבל נשמתא קדישא, שעי"ז שהוא נמצא בגלות, ורוצה לצאת מהגלות, היינו זה שהאדם מרגיש שיש לו רשעת הגוים שלא נותנים לו, לעשות מעשים לש"ש, אלא לעבוד לתועלת עצמו, שזה נבחן שהוא מוכרח לעבוד עבור אומות העולם שבגופו, כמ"ש (שמות ראשון), "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס". ואאמו"ר זצ"ל, פירש בזמן שרצו לעבוד לשם שמים, והתגברו על שליטת המצרים, זהו הפירוש רעמסס, היינו שהתגברו על האהבה עצמית כמו רעם - סוס, היינו בכוח גדול כמו סוס. וחשבו שהם כבר יצאו משליטת אהבה עצמית. ואח"כ הם באו לפי - תהום, היינו שכל הבנינים שבנו נבלע ונשקע בתהום, ולא נשאר זכר מכל העבודה. שזה נקרא פתם היינו שכל פעם היה להם העבודה בבחינת פתם, ורעמסס, זאת אומרת שכל יום היה להם עבודה מחדש, כלומר שכל יום הרגישו, כאילו היום הם מתחילים לעבוד עבודת הקודש, ועד עתה יש להם הרגשה כאילו מעולם לא עסקו בעבודה, והם שואלים לעצמם, איפוא נעלם העבודה והיגיעה שעשו עד עתה, הם לא יודעים מה להשיב על זה, אלא כנ"ל, שהכל נבלע ונשקע בארץ.
ולא היה ביכולת לומר להגוף שלהם, מדוע אתה לא רוצה היום לתת יגיעה, הלא אתמול ראית, כשאתה נתת יגיעה, בא לך אח"כ כח לעבודה, ואתה אינו יכול לקבל משהו מאתמול, כי הוא לא מרגיש שאתמול הוא עשה משהו, כנ"ל, כי הכל נבלע בארץ. ולמה הוא כך אלא זהו תיקון. נמצא לפי"ז, אם האדם מסתכל על עצמו, ויש לו מעשים טובים, אז אין לו צורך שיבקש מה', ממילא אין לו מקום לקבל עזרה מה', כי אין מילוי בלי חסרון. א"כ, אין ה' יכול לקיים את השבועה בענין ירושת הארץ, היות שאין להם צורך שיתן להם בתור עזרה את ירושת הארץ. וז"ש "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם". מדוע, כי אם הם בסדר, אז אין להם צורך. וז"ש, כי ברשעת הגויים וכו', ה' אלקיך הורישם, כנ"ל ע"י הרע שבגופו יש לו צורך לעזרה.