תוכן

תש"ן מאמר כה
הכתוב אומר (תהלים קי"ז) הללו את ה' כל גוים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, ואמת ה' לעולם הללויה.
ויש להבין, מדוע צריכים כל גוים להלל לה', מטעם שכתוב כי גבר עלינו חסדו. לכאורה אדרבה, כי בזה שעשה חסד עם עם ישראל, הגוים צריכים להיות ברוגז על ה'. וכאן אומר הכתוב שבחוהו כל האומים, מטעם כי גבר עלינו חסדו. היתכן.
ויש לפרש זה על דרך העבודה. היינו, שמדברים באדם אחד, היות שכל אדם הוא עולם קטן, כמ"ש בדברי הזה"ק. כלומר, שיש באדם בחינת אומות העולם, ויש לו בחינת ישראל. והישראל שבאדם הוא בגלות תחת שליטת אומות העולם. זאת אומרת, כידוע שישראל הוא בחינת ישר-אל, שהוא רוצה, שכל מעשיו יהיו ישר להבורא, היינו שיהיה הכל לתועלת הבורא. אולם האומות העולם, שכל מחשבותיהם הוא רק לתועלת עצמם. כידוע, שכל אומה ואומה יש לה תאוה משלה. והם שולטים על הישראל שבקרבו, ולא נותנים להישראל לעשות מה שישראל צריך לעשות. אלא כל פעם ופעם כל אומה ואומה משליטה את התאוה שלה על האדם, שיעשה כרצונה. וזה נקרא, שעם ישראל הוא בגלות.
אולם יש לדעת ולהאמין, כי כל מה שהאדם מסוגל לקבל בכלים דקבלה, אין זה יותר מנהירו דקיק בערך אור התענוג שמלובש ברוחניות, המקובל בכלים דהשפעה. ויחד עם זה אומרו רז"ל כלל שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. כלומר, שאין אדם בעולם, שיהיה בידו לומר, שהוא האיש המאושר בעולם. כפי הכלל, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו'. לכן אין אדם בעולם, שיהיה לו מנוחה בלי דאגות, ושיהיה לו שלוה בעולם. אלא כל אחד ואחד יש לו חסרון משלו, כמו שכתוב הקנאה, והתאוה, והכבוד מוציאים את האדם מהעולם. נמצא, שבסופו של דבר, כל אדם סובל, שאין בידו למלאות את חסרונותיו. משא"כ כשהאדם זוכה ומקבל כלים דהשפעה מהבורא, שבהכלים האלו האדם מקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא הכין עבור הנבראים, שאז האדם חי בעולם שכולו טוב. כשרז"ל (אבות פרק ו', א') ר' מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו וכו'. היינו, שהוא רואה את הכדאיות שיש לו בעולם. וזהו כנ"ל, כי בזמן שהאדם מקבל הכל בכלים דהשפעה, שזהו בחינת השתוות הצורה, הנקרא דביקות, וזה מכונה לשמה, אז מושפע להאדם את הטוב ועונג שישנו במחשבת הבריאה, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו, כפי יכולתו יתברך.
וזהו כמו שמבואר בספר מתן תורה דף כ"ב וז"ל, והורונו חז"ל שלא נברא העולם, אלא בשביל קיום תורה והמצות. פירוש הדבר וכו', כי כוונת הבורא יתברך על הבריאה מעת שנבראה, הוא, להודיע את אלקותו לזולתו, כי דבר הודעת אלקותו מגיע לנברא במידת שפעו הנעים, ההולך ומתרבה אליו עד השיעור הרצוי, שבזאת מתרוממים השפלים בהכרה אמיתית, להיות מרכבה אליו יתברך ולדבקה בו, עד שמגיעים לשלמותם הסופי, וכו'.
ובהאמור יוצא, בזמן שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, שאז הוא זוכה לטוב ועונג שהיה במחשבת הבריאה, זה נקרא ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו. ומפרש ר' יהושע בן לוי זה הנחש (ירושלמי, תרומות ח', ג'), שענין נחש הוא היצר הרע, שהוא הממונה של ע' אומות העולם כנ"ל, שבחינת אומות העולם הנמצא בגופו של אדם, הם הגורמים, שלא יכול האדם לזכות לטוב ועונג. לכן יוצא, בעת שהאדם מקבל טוב ועונג, גם הכלי קבלה נמתקים, בזה שהוא משתמש עם הכלים דקבלה בע"מ להשפיע. אם כן גם הם מקבלים את הטוב ועונג. זה נקרא ברצות ה' דרכי איש, שזהו בזמן שהוא עוסק רק לתועלת ה', הנקרא העוסק לשמה, הוא זוכה לדברים הרבה, כנ"ל בדברי ר' מאיר. לכן האומות העולם שבגופו של אדם, גם הם צריכים לשבח את ה', בגלל שגם הם מקבלים עתה טוב ועונג, ע"י זה שהאדם זכה לכלים דהשפעה, הנקרא כלים דחסד. וזה שכתוב הללו את ה' כל גוים, שבחוהו כל האומים. ומדוע הם צריכים לשבח את ה'. מטעם כי גבר עלינו חסדו. פירוש, כי כלים דחסד התגברו על כלים דקבלה. ומי נתן את הכח שהחסד יתגבר. זהו רק ה' נתן, כמו שרז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. נמצא, שגם הגוים צריכים לשבח לה', על מה שגבר עלינו חסדו. שאנחנו זכינו לחסד ה', שע"י זה אנו רואים עתה, ואמת ה'. היינו, שהאמת שהבורא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב, שזה מגולה עכשיו לכל הגוים. נמצא, האויבים של האדם, שהוא היצר הרע, הנקרא שונא, כמו שכתוב אם רעב שונאך האכילהו לחם. שהכוונה הוא על יצה"ר, כמשרז"ל, ששלמה המלך היה קורא את היצה"ר בשם שונא. גם הוא ישלים אתו, שזה נקרא ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשתי יצריך, היינו ביצר טוב וביצר הרע. כי בזמן שהכלי קבלה של אדם השיגו את הכח להיות לקבל בע"מ להשפיע, נמצא, שאז הוא עובד ה' גם ביצה"ר. כלומר, שגם היצה"ר אוהב את ה', כי הוא גם כן מקבל טוב ועונג. לכן כתוב ואמת ה'. היינו, כמו שמפרש בתע"ס על תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא, הנקרא ואמת, שמפרש שלכן נקרא ואמת, משום שבתיקון זה מתגלה לכל שזהו אמת, שכך היה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו.
ובהאמור יוצא, שבדרך עבודה יש לפרש מה שאומר הזה"ק, שלכל אומות יש שר עליהם, משא"כ עם ישראל, רק ה' מושל עליהם. שעם ישראל הוא נחלת ה'. היות שאומות העולם הם בחינת מקבלים לעצמם, כמו שכתוב בזה"ק על מה שכתוב "וחסד לאומים חטאת", כי כל טובו דעובדין לגרמייהו עובדין. שפירושו, שכל מה שעושים הם רק לתועלת עצמם. וזה נקרא ע' שרים, היינו ע' שליטים, שלכל אומה יש תאוה מיוחדת כנ"ל. וזה נקרא באופן כללי יצר הרע, משום שזה גורם, שהאדם נעשה נפרד מהבורא. וזה נקרא, שאומות העולם השרים מושלים עליהם. כלומר, שאין הם מרגישים שיש בורא, ומנהיג את העולם. משא"כ בחינת ישראל, שפירושו ישר-אל, הם מרגישים שהם נמצאים בחלקו של הבורא. וזהו מסיבת שכל מעשיהם הוא עבור הבורא ולא לתועלת עצמם. זה נקרא, שעם ישראל לקח הבורא לחלקו, ולא שום שר מושל עליהם. כלומר, שמי שנכנס בבחינת ישראל, הוא אומר, שרק ה' שולט עליו ולא שום כח אחר. זאת אומרת, שהן העליות והן הירידות, הבורא הוא הפועל על כל הדברים. וזהו כמו שאומרים (בתפלת שחרית בשבת) אל אדון על כל המעשים. כלומר, שכל המעשים שהאדם עושה, הבורא הוא הפועל. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני העשיה האדם צריך לומר, שהכל תלוי בהאדם, כשרז"ל אם אין אני לי מי לי. נמצא, שהכל עושה האדם. ולאחר העשיה, האדם צריך לומר, הכל עושה ה', כי הוא האדון לכל המעשים.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תהלים פ"ט) ויודו שמים פלאך ה', אף אמונתך בקהל קדושים, כי מי בשחק יערוך לה', ידמה לה' בבני אלים. כי יש להבין, מה נוגע לנו, מה ששמים יודו על פעולת ה'. כי עיקר אנו צריכים לדעת, מה שאנו צריכים לעשות. ויש לפרש זה בדרך עבודה. שענין שמים וארץ יש לפרש על ב' מצבים, שבו נמצא האדם, א' בזמן עליה. שזה נקרא, שהאדם נמצא בשמים. היינו, כמו שהשמים נקרא משפיע. ואם האדם נמצא בזמן עליה, הכוונה, שאז הוא רוצה להשפיע לה', שזה נקרא, שכל מעשיו הם לשם שמים. ב' בזמן שהאדם מקבל ירידה, ונופל לבחינת ארץ. ארץ נקראת בחינת מקבלת. כלומר, שהאדם נפל למצב, שאין הוא מסוגל לעשות שום דבר, אם זה לא יהיה מילוי להרצון לקבל שלו, זה נקרא ארץ.
ובהאמור, שהאדם צריך להאמין, שהכל עושה ה', כלומר לאחר שהאדם התגבר על הרצון לקבל שלו, ועוסק רק לשם שמים, אז נאמר ויודו שמים פלאך ה'. כלומר, שהפעולה הזו שהוא ממש מעשי פלא. היות שהאדם מצד הטבע, אינו מסוגל לעשות שום דבר, רק לתועלת עצמו. ועכשיו ה' העלה אותו לבחינת שמים. וזה שכתוב ויודו אלו אנשים, שהם נמצאים עתה בבחינת שמים, שהם יודו את ה'. היות שזה הוא פעולה רק מצד ה' ולא של האדם. כי אין האדם מסוגל לעשות שום דבר מה שלא נוגע לתועלת עצמו, מטעם שהאדם נברא בטבע כזו. אף אמונתך בקהל קדושים. כלומר, שבחינת אמונה, שנמצא בקהל, שהם מרגישים עתה שהם קדושים, היינו כמו שכתוב קדושים תהיו, כי קדוש אני. כלומר, כמו שהקב"ה רצונו להשפיע, כמו כן האדם צריך להיות לו רצון רק להשפיע. זה שכתוב אף אמונתך שהם בקהל קדושים. שגם זה בא מפלאות ה', שזכו לבחינת אמונה. שבגלל זה הם בחינת קהל קדושים. וזה כפל לשון. וזה שכתוב כי מי בשחק. היינו, מי שהוא בשחק, שזכה להיות בשמים, היינו כנ"ל, שזכה לרצון להשפיע, הנקרא שמים, יערך לך. שלכאורה קשה להבין, וכי לפי פירוש הפשוט צריך הכתוב לומר כי מי בשחק יערוך לה'. האם יש מי שיכול לטעות ולומר, שיש מי שיערך עצמו להיות דומה לה'. ועל דרך עבודה יש לפרש כנ"ל, שהכתוב משמיענו, שאל יעלה על לב האדם, שההתגברות, מה שהוא נתן עבודה ויגיעה, בזה הוא נעשה בחינת שמים, בחינת משפיע. אלא שאין להאדם שום שייכות לדבר זה, שיאמר, שגם הוא עזר להבורא, שיהיה לו היכולת להוציא את האדם מאהבה עצמית לבחינת רצון להשפיע לתועלת ה'. ועל זה בא אח"כ הכתוב ואומר ידמה לה' בבני אלים. היינו, אלו אנשים חזקים וגבורים, שאל יחשבו, שזה שהיה להם כח להתגבר על הרע שלהם, היה מכוחות עצמם. אלא הכל בא מכח ה'. וזה שכתוב מי ידמה לה', שיהיה בידו היכולת להתגבר על הרע כנ"ל, בלי עזרת ה'.
והגם שכתוב הבא לטהר מסייעין אותו, משמע מכאן, שכן עבודתו של אדם עזר לה', שיהא מקום לתת עזרה. ואיך אומרים, שהכל הוא מצד הבורא. וזה יש לפרש משרז"ל הבא לטהר. כלומר, אם אנו רואים, שכן האדם בא לטהר מצד עצמו, שהוא אתערותא דלתתא, על זה בא התשובה, מסייעין אותו. היינו זה שהוא בא לטהר, זה בא מכח סיוע מלמעלה. אחרת לא היה בא האדם לטהר. נמצא, שגם זה שהאדם בא לטהר, הוא גם כן מצד הבורא, ולא מצד הנברא.
והגם שזהו נגד שכל אנושי, שמצד אחד אומרים הבא לטהר, משמע שכן יש בחירה מצד האדם לעשות. ומצד השני אומרים, הכל עושה הבורא. אם כן זהו בסתירה אחד להשני. והרמב"ם בפירושו למשנה (אבות, פרק ג', ט"ו) וז"ל, הכל צפוי, הכל גלוי וידוע מראש לפני ה'. והרשות נתונה, ואף על פי כן הרשות בידי אדם. לבחור בטוב או ברע. כלומר, שיש לאדם בחירה חפשית. ואין ידיעת הבורא, שיודע הכל מראש, מכריחה את האדם בכלום. ואף על פי שזה מן הנמנע, לפי השגתנו וידיעתנו, אבל ידיעת הבורא אינה כידיעתנו. ואין שום דמיון ביניהן. כי הוא וידיעתו אחד. וכשם שאין אנו משיגים בשכלנו המוגבל את מציאותו של הבורא, כך אין אנו משיגים את ידיעתו, עכ"ל.
הרי אנו רואים מדברי הרמב"ם, שאין זה לפי השגתנו, להבין את ב' הדברים הנ"ל, הסותרים זה את זה. ואאמו"ר זצ"ל אמר, הגם שהם בסתירה זה לזה, זהו מטרם שהאדם זכה לבחינת השגחה פרטית. אולם לאחר שהאדם זוכה להשגחה פרטית, אז הוא יכול להבין, שאין זה סתירה. אבל עם השכל החיצון, אין שום אפשרות להבין זה. זאת אומרת, שיש סתירה בין שכר ועונש, להשגחה פרטית, ועל הכל אנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, ולקיים שניהם.
כמו שאנו רואים בדברי הזה"ק (תזריע, דף ב', ובהסולם אות ו') וז"ל, ורחוק מפנינים מכרה, שואל, אומר מכרה, מקחה היה צריך לומר. דהיינו, שקשה לקנותה יותר מפנינים. מהו שאומר מכרה. ומשיב, אלא כל אלו שלא מתדבקים בה בשלימות, ואינם שלמים עמה, היא מוכרת אותם, ומסגירה אותם בידי עמים אחרים. כמו שאתה אומר ויעזבו בני ישראל את ה'. וימכור אותם ביד סיסרא. ואז כולם רחוקים מאלו הפנינים העליונים הקדושים, שהם סודות ופנימיות התורה, שלא יהיה להם חלק בהם וכו', עכ"ל.
נמצא, שכאן הוא מדבר בשכר ועונש. כלומר, בדרך העבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם מקבל איזה התעוררות מלמעלה, ואינו יודע איך לשמור את המצב של עליה זו, כי הוא לא מחשיב אותה, כמו שראוי להחשיב, בזמן שהמלך קורא אותו להכנס קצת בקדושה, אז הקדושה מוכר את האדם בידי עמים אחרים. היינו, שהמחשבות ורצונות של עמים אחרים שולטים עליו. נמצא, מצד אחד האדם צריך לומר הכל בהשגחה, ומצד השני הוא בחינת שכר ועונש. אלא כנ"ל כדברי הרמב"ם.