תוכן

תשמ"ט מאמר כט
חז"ל (שבת דף פ"ז) אמרו שם, ענין ההכנה, מה שהיה שם במתן תורה, שהיה ענין ממלכת כהנים, ומצות הגבלה, וענין פרישה וכו' ע"ש, וזה היה להכלל כולו, וכשאנו רוצים לדעת בענין עבודת הפרט, כלומר שיש אנשים, שהם מקיימים תו"מ באופן כללי, כלומר רק בבחינת המעשה, היינו שמכוונים, שהבורא צוה לנו לקיים תו"מ, ועבור זה שאנחנו שומעים בקולו, הוא ישלם לנו שכר עבור היגיעה, בזה שאנו מוותרים על הרבה דברים, שהגוף מתאוה להם, וזה עולה לנו ביגיעה גדולה, לא לשמוע בקולו של הגוף, מה שהוא דורש, אלא אנו משתדלים לשמוע בקול ה', היינו מה שה' דורש, כלומר, אנו מבטלין את רצוננו מפני רצון ה', תמורת זה הוא ישלם לנו שכר בעוה"ז ובעוה"ב, כמ"ש אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעוה"ב, זהו עבודת הכלל.
ויש עבודת הפרט, היינו, שהם רוצים לקיים תו"מ באופן פרטי, כלומר, שלא מעניין להם מה שהכלל עושה, אלא שהם רוצים לדעת, מפני מה ה' צוה אותנו לקיים תו"מ, וכי הוא בעל חסרון, שיהא נצרך למי שהוא יעשה לו טובה ויקיים את התו"מ שלו, אלא בטח התורה ומצות שנתן לנו, הוא לטובתינו, אז הם מתחילים לחשוב, ולשום תשומת לב, איזה טובה יצמח מזה להנבראים, בזה שיקיימו את התו"מ, כלומר, מה הם מפסידים, שאין הם מקיימים, ומה הם מרויחים, בזה שכן מקיימים את מה שצוה לנו ה', וזהו כמשרז"ל (אבות פרק שני) וז"ל, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה, [היינו הנאה שאתה נהנה בעבירה] כנגד הפסדה, עכ"ל, לכן כשהם מתחילים לחשוב על התועלת של קיום תו"מ, מי מרויח מזה, אז הם רואים משרז"ל (אבות פרק ראשון) וז"ל, אלא הוו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם, עכ"ל.
מכאן משמע, זה שצריכים לעבוד שלא ע"מ לקבל שכר, משמע שזהו מטעם, שקיום תו"מ הוא לא בשביל הבורא, שהוא צריך שיעבדו בשבילו, כי אם היה נכון, שהוא היה צריך את העבודה שלנו, בטח שהיה צריך לשלם, כדרך שאנו עובדים בעוה"ז אצל מי שהוא, שאם הוא צריך לעבודת הפועל, בטח שהוא משלם, כי זהו דרך העולם, והיות שחז"ל אמרו לעבוד שלא ע"מ לקבל שכר, בטח שהטעם הוא, משום שהעבודה זו היא בשבילנו, היינו לטובתינו. א"כ איך יכולים לומר, מי שעובד באיזה עבודה שהוא לטובתו, היינו שהוא צריך את העבודה, רק שמי שהוא נתן לנו תכנית של עבודה, בכדי שהאדם ידע איך לעבוד, שיצא מזה דבר שלם, שהוא יהנה מזה, שנאמר, שהאדם שנתן לו התכנית עבודה, שיתן לו גם שכר עבור עבודתו, אנו רואים בעולמינו להיפך, שהאדם צריך לשלם עבור התכנית עבודה, מה שהוא נתן לנו, ולא מי שנותן תכנית עבודה, הוא יתן שכר גם עבור שהאדם הולך לעבוד לפי תכנית העבודה שקבל, וזה דומה, מי שרוצה לבנות לו בית, הוא הולך למהנדס, שיסדר לו תכנית, אז מי צריך לשלם, המהנדס להאדם שקבל תכנית עבודה, או שהאדם משלם להמהנדס, עבור זה שנתן לו תכנית עבודה, ויכול ע"י זה לבנות לו בית, הוי אומר, בטח שהאדם משלם להמהנדס.
ובהאמור מובן, זה שה' נתן לנו תו"מ בכדי לתקן את עצמנו, שיהיה לנו בנין דקדושה, נמצא, מי צריך לתת שכר תמורת התכנית, בטח אנחנו, היות שבלי תו"מ, שהוא התכנית שלנו של בנין דקדושה, לא היה שום מציאות לבנות לנו בית דקדושה, וזהו כשרז"ל "אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי", שפירושו, שבלי תורה ומצות, חקות שמים וארץ, שהוא בנין העולם, לא היה יכול להתקיים, אלא דוקא אם בונים את העולם לפי התורה, אז יש קיום העולם, לכן מבינים מכאן, שאנו, הגם שאין לנו מה לשלם לה' עבור זה שנתן לנו את התכנית של תו"מ, אלא אנו יכולים רק להודות ולהלל עבור זה, אבל לא שאנחנו נבקש עבור קיום תו"מ שכר, שהוא ישלם עבור זה, שאנו מקיימים את התו"מ, היינו שמשתמשים עם התכנית שלו לבנות לנו את הבית.
אלו אנשים שמבינים את זה, הם נקראים שהולכים בעבודת ה' בדרך פרט, שיש להם השקפה אחרת על ענין קיום תו"מ, מכפי שהכלל מבינים את קיום תו"מ, שה' צריך לשלם להם, עבור שהם הולכים לפי חוקי התורה, שהוא התכנית של ה', והם מבינים, שה' רוצה, שהם ילכו לפי התכנית, שהוא נתן להם, ושזה הוא לטובת ה', לכן הוא צריך לשלם תמורת עבודה זו, שהולכים לפי התכנית שלו.
וזהו ע"ד שארז"ל (מדרש רבה פרשה א, א) וז"ל, ד"א, אמון אומן, התורה אומרת, אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה וכו', מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה וכו', אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה וכו', אלא דיפתראות ופינקסאות [שהם ספרים, שיש שם מיני ציורים של בנינים, ולפיהם האומן נותן תכנית, איך לבנות את הפלטין], כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, עכ"ל.
ויש להבין, מה בא זה ללמדינו ע"ד עבודה, איך היה בריאת העולם, שהקב"ה הסתכל בתורה, כלומר שהתורה היא התכנית, שלפי התכנית הזה ברא העולם.
הנה ידוע, שמטרת הבריאה היה כדי להטיב לנבראיו, שזה היה סיבת בריאת העולם. ומסיבה זו ברא הבורא בהנבראים רצון והשתוקקות לקבל תענוגים, ובלי תענוג א"א להתקיים, וכמו שאנו רואים, אלו אנשים שהם מאבדים עצמם לדעת, היא מסיבת שהוא לא רואה, שיקבל עכשיו מאיזה מקום תענוג, שזה נקרא הווה, וגם בעתיד אינו רואה, שיהיה לו מקום לקבל תענוג, אלא שהוא רואה, שהעולם חשך בעדו, ואינו מאיר לו, אז אין לו עצה אחרת, אלא לאבד עצמו, היינו שהוא חושב, שעי"ז הוא יברח מהיסורים, לכן זה שהאדם רוצה תמיד לקבל תענוגים, זה הבורא ברא הטבע זו, שכל נברא שואף אך לקבל תענוגים, וצריכים לדעת, שכל מה שאנו מכנים יצר הרע, אינו אלא הבחינה זו, שנקראת רצון לקבל תענוג, בכדי למלאות את ההשתוקקות.
והטעם, שהרצון לקבל לעצמו נקרא יצר הרע, מבואר מטעם תיקון הבריאה, שנעשה, כלומר, היות בזמן שהנברא מקבל מהבורא, ויש בזה ענין שינוי צורה, לכן מזה נמשך, שהאדם מתבייש בעת שמקבל לעצמו מחבירו, לכן האדם מתבייש לאכול לחם חסד, נמצא, אם האדם היה מקבל את הטוב ועונג בכלים דקבלה, היה האדם מרגיש אי נעימות בעת קבלת השפע, לכן נעשה תיקון, שכל זמן שאין האדם מבטל את הכלים של רצון לקבל לעצמו, אין האדם מסוגל לקבל טוב ועונג, נמצא לפי זה, שכל המפריע מלקבל את הטוב ועונג, הוא הרצון לקבל לעצמו, לכן הרצון לקבל הזה הוא היצר הרע.
אולם איך אפשר לבטל אותו, כמ"ש "בטל רצונך מפני רצונו", הוא התורה, כשרז"ל אמר הקב"ה, "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין", שפירושו, שהקב"ה אומר, זה שבראתי הרצון לקבל תענוג, וזהו הטבע של הבריאה, כמ"ש, שענין הבריאה הנקראת יש מאין, שמשמע שכאן נברא דבר חדש, הוא נאמר על הרצון לקבל הזה, ואמר הקב"ה בראתי תורה תבלין, היינו ע"י המאור שבה מחזירו למוטב, נמצא לפי זה, אם לא היה ענין של תורה, לא היה מציאות להעולם, כי ההעלם וההסתר שהיה מסיבת תיקון העולם, היה הנבראים מוכרחים להשאר בחושך, בלי אור, וממילא לא היה קיום העולם, וזה הוא הפירוש, שהסתכל הקב"ה בתורה, היינו שהתורה הוא התכנית, כלומר, שלפי התכנית הזאת, היינו שהעולם ילך ויבנה ע"י התורה, יהיה קיום העולם, כנ"ל שזה נקרא בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין.
הנה בענין לימוד התורה, ארז"ל (חגיגה י"ג) "אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום", ויש להבין מהו בחינת עכו"ם בעבודה, כלומר, שבבחינת עבודה לומדים הכל בגוף אחד, כמ"ש הזה"ק, שהאדם הוא עולם קטן, א"כ, מהו עכו"ם בבחינת עבודה, ומהו בחינת ישראל בבחינת עבודה. כבר דברנו מזה, ישראל נקרא, שכל מעשיו הוא רוצה שיהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, שזה נקרא ישר-אל, היינו, שכל מעשיו הם ישר לה', ועכו"ם נקרא ממש להיפך, שכל מעשיו יהיו לתועלת עצמו, היינו הוא רוצה בשתי רשויות, זאת אומרת, שהוא רוצה להוציא טוב ועונג מרשותו של הקב"ה לתוך רשותו עצמו, כלומר, שהוא רוצה, שישאר ב' רשויות בעולם, רשותו של הקב"ה ורשותו עצמו, זה נקרא שהוא עובד עבודה זרה, היינו עבודה שזרה לנו, שפירושו שישראל נקרא, שהוא עובד לתועלת ה', נמצא שהוא נקרא עובד ה', שכל מעשיו הם לשם שמים, משא"כ אם האדם עובד לתועלת עצמו ולא לתועלת ה', זה נקרא, שעבודתו הוא עבודה זרה, ולא עובד ה'.
נמצא, שכל ההבדל בין עכו"ם לישראל בבחינת העבודה הוא, שישראל נקרא, שהוא רוצה לעבוד לשם שמים, והגם שעדיין הוא משועבד להיצר הרע, ועדיין אין בידו להכניע אותו, מכל מקום, כיון שהולך ע"ד להגיע לעבוד לשם שמים, כבר נקרא בחינת ישראל, היות שהוא רוצה להגיע לדרגה זו.
אולם בזמן שהאדם רוצה לעבוד בבחינת ישראל, שאמרנו, שזה נקרא עבודה בבחינת הפרט, אז כל הרע שנמצא באדם, עומד לנגדו, כלומר, מטרם שהחליט ללכת בבחינת ישראל, רק שעבודתו היה בבחינת הכלל, שהיה מסתכל על המעשים שהוא עושה, והיה מאמין, שעבור כל עשיה ועשיה הוא יקבל תמורה, הן בשכר של עוה"ז והן בשכר של עוה"ב, היה לו בקל לעשות מעשים טובים, היות שזה לא היה נגד היצר הרע, הנקרא רצון לקבל לעצמו משא"כ עכשיו, שהוא רוצה לעבוד בכדי שיבטל רשות עצמו, ושישאר רק רשות אחת בעולם, שהוא רשותו של הקב"ה, אז הרצון לקבל לעצמו מתנגד לזה, ואז בא לו שאלת הרשע, ששואל מה עבודה הזאת לכם, זה שאתם רוצים לעבוד לא לתועלת עצמכם, מה יהיה לכם מזה, ועל זה אין שום תשובה, אלא כמ"ש הקהה שיניו, נמצא, שאז אדם צריך לעזרה, שיהיה לו היכולת לצאת משליטת היצה"ר, אז אין לו עצה אחרת, אלא מה שהקב"ה אמר "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין", נמצא, שעתה הוא הזמן האמיתי שהאדם נצרך לעזרת תורה, שתעזור לו לצאת משליטת היצה"ר.
ובהאמור יוצא, מה האדם צריך להכין עצמו לקבלת התורה, הוי אומר צורך להתורה, שצורך נקרא כלי, ואי אפשר להיות מלוי בלי חסרון, וזה דומה, שאם אדם ישאל את חבירו, בזמן שהוא מזמין אותו, שיבוא בערב לסעודה שהוא הכין בעדו, מה אני צריך להכין את עצמי, שאני אוכל לאכול אצלך, בטח הוא יגיד לו, שתזהר, שאל תאכל בבית מטרם שאתה תבוא אלי, כי אחרת אתה לא תוכל לאכול אצלי. כמו כן, בכדי לקבל את התורה, האדם צריך להכין עצמו, שיהיה לו חסרון, הנקרא כלי, שהתורה ימלא את הכלי הזה, וזה נוהג דוקא בעת שהוא רוצה לעבוד לשם שמים, שאז יש לו התנגדות מצד הגוף, שצועק מה עבודה הזאת לכם, והאדם מאמין באמונת חכמים, שאמרו, שרק התורה הוא יכול להוציא את האדם משליטת יצה"ר, וזה שייך לומר רק באלו שרוצים להיות בחינת ישראל, כנ"ל, שהוא ישר-אל, והם רואים, שהיצה"ר לא נותן להם לצאת משליטתם, אז יש להם צורך לקבלת התורה, בכדי שמאור התורה יחזיר אותם למוטב.
ובהאמור נבין משרז"ל "אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", מטעם שאין להם צורך לתורה, היות מי שהוא עובד עבודה שזרה לנו, היינו לתועלת עצמו, הוא יכול לחיות בלי תורה, כי אין הוא זקוק לעזרת התורה, כי רק ישראל, מי שרוצה לעבוד לתועלת ה', הוא צריך לאור תורה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, כלומר, שאי אפשר לנצח את הרע שבו בלי תורה, כנ"ל.
ובזה יש לפרש משרז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה", ויש להבין את מילה מתקיימת, מה משמיענו זה, יש לפרש זה ע"ד שארז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין", כלומר, שהתורה יהיה בחינת תבלין, במי מתקיים זה, הלא אין אור בלי כלי, אין מלוי בלי חסרון, לכן אמרו, אלו אנשים שרוצים להמית את עצמותן, כלומר שרוצים להמית את הרצון לקבל לתועלת עצמם, אלא שרוצים לעשות הכל לשם שמים, והם רואים, שאינם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם, להם אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, משא"כ באלו אנשים, שאין הם רוצים לבטל את עצמן, ורוצים שיהיה ב' רשויות כנ"ל, היינו רשותו של האדם ישאר, והקב"ה יתן להם, ויוציא את הטוב ועונג שיש ברשותו, ולתת לרשותם של המקבלים, אין התורה מתקיימת, כלומר, שאין התורה נעשה אצלם תבלין, משום שהם לא רוצים שיהיה תבלין, ואם אין רצון וצורך, שהוא כלי, אין אור.
ובהאמור מובן, מדוע אסור ללמוד תורה לעכו"ם בבחינת עבודה, שהכוונה, מי שהוא עובד בעבודה שהיא זרה לנו, היינו שהוא עובד לתועלת עצמו, כי התורה הוא בשביל היצה"ר, שמי שרוצה לבטל אותו ואינו יכול, עליו נאמר בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין, משא"כ מי שרוצה לעבוד לתועלת עצמו, שהוא בחינת עבודה זרה, אין לו צורך לתורה, א"כ, זה שילמוד תורה, אין התורה מתקיימת אצלו בבחינת מה שהתורה צריכה לתת, נמצא, מהו הכנה לקבלת התורה צורך לעזרת התורה, וזהו ע"י שרוצה לכוון הכל לשם שמים, אז צריכים שהתורה יתן את העזרה.