תוכן

תשמ"ח מאמר כה
הנה חז"ל במסכת ע"ז (דף ב') מביא שם וז"ל, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ס"ת ומניח בחיקו, ואומר למי שעסק בה, יבוא ויטול שכרו, מיד מתקבצין ובאין עובדים כוכבים וכו', אמר להם הקב"ה, במאי עסקתם וכו', והקב"ה אמר להם, כל מה שעשיתם, לצורך עצמכם עשיתם וכו', אמרו לפניו, רבש"ע, תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת, עכ"ל, וע"ד הפשט יש הרבה פשטים, אבל בדרך העבודה, מהו הטרחא בערב שבת, שיהיה לאכול מזה בשבת.
שבת, אנו רואים, שנקרא מתנה ולא צדקה, כשרז"ל (ביצה ט"ז) וז"ל, לדעת כי אני ה' מקדשכם, אמר לו הקב"ה למשה, משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם וכו', עכ"ל, והגמרא מביאה ראיה, מכאן, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו.
ויש להבין כאן ב' דברים, א', מהו הטעם, שבמתנה צריך להודיעו, ומשא"כ בצדקה למדנו להיפך, שצדקה צריך להיות בצנעה, כמ"ש "מתן בסתר יכפה אף", ב', מדוע נקרא שבת מתנה, משא"כ אמונה נקראת צדקה, כמ"ש "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה", ולא מתנה, ויש להבין מה נקרא מתנה בדרך העבודה, ומה נקרא צדקה בדרך העבודה.
אנו רואים, שסדר העולם הוא, שצדקה נותנין מטעם רחמנות, ולא מטעם אהבה, כמשרז"ל (בבא בתרא ט' "אין בודקין למזונות", היות שצדקה לא נותנים מטעם אהבה, שאז יש לבדוק, אם באמת כדאי לתן לו צדקה או לא, כי צדקה, הרחמנות קובע, אם כדאי לתת לו או לא, והיות, מי שאומר, שאין לו מזונות, כלומר שאין לו במה להחיות את נפשו, זה גורם רחמנות, לכן אמרו שם "אין בודקין למזונות", לראות, אם הוא איש אמת או שהוא רמאי, שכך אמר שם "ורב יהודה אמר, בודקין לכסות ואין בודקין למזונות", וכסות מפרש רש"י, בא ערום, ואמר כסוני, אז בודקין שלא יהיה רמאי, היות בכסות אין מתעורר כל כך רחמנות, כי האדם יכול לחיות בלי כסות, אבל לא יכול להתקיים בלי מזונות.
משא"כ במתנה, נותנים דוקא למי שאוהבים, וגודל המתנה נמדדת בשיעור האהבה לאותו אדם, וגם במדת חשיבותו של האדם, כי מדרך העולם הוא, כי מי שרוצה לגלות להשני את מדת האהבה, הוא מתבטא זה בנתינת מתנה, ולפי ערך שויה של המתנה, כך נראית את גודל האהבה, אולם יש עוד ערך במתנה, אם השולח הוא אדם חשוב, שם לא יכולים למדוד את גודל אהבה בהמתנה, כי באדם חשוב, אפילו המתנה הוא דבר קטן, הוא בעל ערך חשוב, כי באדם חשוב, נמדדת גדלות וחשיבות המתנה לפי גדלות וחשיבות הנותן.
ובהאמור נבין את ההבדל בין צדקה למתנה, כי בהמתנה, שהוא רוצה לגלות את האהבה, שיש לחבירו, או לרבו, או לההורים, או להבנים, וכדומה, אם הנותן מתנה לא מודיע לו שהוא נתן לו המתנה, איך יתגלה להמקבל מתנה, את האהבה שיש להנותן אליו, נמצא, שנתינת המתנה היה לחינם בלי שום תועלת, אולם יש עוד תנאי במתנה, שהדבר שהוא נותן לו, צריך להיות דבר של מותרות ולא של הכרחיות, כי מדרך העולם הוא, שאין אומרים, ששלחתי לעני הזה מתנה לחם ודגים על שבת, ולא אומרים, ששלחתי להחתן צדקה, שעון זהב, אלא מתנה הוא דוקא דבר של מותרות, משא"כ צדקה, הוא דבר הכרחי ולא מותרות, נמצא, זה ששלח לו מותרות, אין להשני הכרחיות לזה, ובשביל מה הוא שולח לו, אלא מטעם לגלות לו את האהבה, נמצא, אם אינו מודיע לו, שהוא שלח לו, א"כ מה התועלת של המתנה, לכן אמר רז"ל "הנותן מתנה לחבירו, צריך להודיעו".
ובהאמור צריך להודיעו לאו דוקא שהוא שלח לו המתנה, אלא גם ערך שויה של המתנה, כנ"ל, כי כפי ערך חשיבות המתנה, בשיעור זה מתגלה האהבה ביניהם, כי המקבל את המתנה, בשיעור שהוא מתפעל מהמתנה, בשיעור הזה הוא נותן לו את התודה הנכונה, ועי"ז מתרקם קשר של אהבה ביניהם.
משא"כ בצדקה, שאין שם ענין של אהבה, כי צדקה הוא ענין של הנותן בלבד, ואין לו כל קשר עם המקבל, ושם להיפך, כי אם המקבל נותן תודה להנותן, כבר הנותן לא נותן בתור צדקה, אלא יש מקום להתאחז בהצדקה שלו, שהוא שלא לשמה, אלא שיקבל ממנו תודה רבה, לכן מובן מאליו, שצדקה צריך להיות מתן בסתר, היינו לשם צדקה לבד, ולא שהעני יחזיר לו איזה הנאה.
ובענין מתן בסתר במצות צדקה, יש להבחין ב' אופנים, אחד הוא פשוט, היינו שהמקבל את הצדקה לא ידע מי הוא הנותן, ב', שגם הנותן לא יודע למי הוא נותן, וזהו מתן בסתר, הן מצד הנותן והן מצד המקבל.
ובהאמור נבין מהו ענין מתנה וצדקה בעבודה, כי ענין אמונה הוא בבחינת למעלה מהדעת, זה נבחן, שלא רואים, וזה נקרא בסתר, ואמונה נקרא צדקה, כנ"ל, מטעם שאין האדם הנותן צדקה, רוצה שהעני יתן לו איזה תמורה, כי האדם שאין לו שום דבר, שבשביל זה הוא עני, יכול ליתן תמורה להנותן צדקה, אלא יכול להיות, שהוא מחזיר לו תודה רבה על הצדקה, לכן אמרו, צדקה שהוא בסתר, נקראת צדקה אמיתית, משום שאין העני יודע למי לתת תודה רבה.
אי לזאת, צריך המקבל על עצמו מלכות שמים, הנקרא אמונה בה', צריך להשתדל, שיהיה מתן בסתר, שהאדם לא יודע בשכל, הנקרא שאינו רואה למי הוא עובד, אלא שהוא עובד למעלה מהדעת, אלא שכאן הוא ענין הפוך, כי אצל העני, כשמקבל צדקה, אין המקבל יודע מי שנתן לו הצדקה, אבל הנותן כן יודע, אלא שיש גם אופן שני, שגם הנותן לא יודע למי הוא נותן, משא"כ כאן, אצל אמונה, שנקרא צדקה, כמ"ש והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה (לך, חמישי), הוא ממש הפוך, היינו, מלכות שנקראת עניה ודלה, כמ"ש בזה"ק, שמלכות נקראת "עניה ודלה דלית לה מגרמה ולא מידי, אלא מאי דיהיב לה בעלה", שפירושו, שמלכות אין לה מעצמה כלום, אלא מה שנותן לה בעלה, יוצא מצב, שהאדם הנותן צדקה לה', הנקרא אמונה, שהנותן, היינו האדם, לא יודע למי הוא נותן, אבל ה' כן יודע מי הוא הנותן, כלומר, ממי ה' מקבל את הצדקה, זאת אומרת, העני יודע, והנותן, היינו האדם, לא יודע למי הוא נותן, זה נקרא מלכות שמים, ועל זה נאמר "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה", כלומר, שהאמונה מוכרח להיות כדוגמת צדקה, שהוא, "מתן בסתר", אחרת לא נקרא זה אמונה אלא ידיעה, כלומר ידיעת השכל.
ובהאמור יש לפרש, מה שהמפורשים שואלים על הכתוב והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה, השאלה הוא, אין אנו יודעים מי חשב למי, היות לפי הכלל שאנו לומדים, שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים, א"כ נשאלת השאלה, מה האדם עושה עם הבחירה שלו, כי אם הבורא עושה הכל, איפוא יש מקום לבחירה, שהוא עבודת האדם, ואאמו"ר זצ"ל אמר בשם הבעש"ט ז"ל, שלפני המעשה האדם צריך לומר אם אין אני לי מי לי, כי הכל תלוי בבחירת האדם, רק לאחר המעשה, הוא צריך לומר הכל הוא בהשגחת הבורא, ואסור לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא, ואפילו אם הוא לא היה מתגבר, ג"כ היה עושה את הדבר, מטעם שה' עשה זה, שזה מכונה, שהאדם צריך להאמין בהשגחה פרטית.
א"כ יש כאן להבין באמונת ה', שנקרא צדקה ב' הבחנות, א', שהאדם מתגבר ומקבל עליו עול מלכות שמים, ועושה צדקה לה', בזה שהוא מאמין בלמעלה מהדעת, הנקרא מתן בסתר, ונקרא צדקה, משום שלא רוצים שום תמורה מהעני, בזמן שנותנים לו צדקה, שהעני לא יודע מי נתן לו, שיהיה מקום לומר, שהנותן לעני צדקה יצפה לאיזה תמורה, כי הנותן לא יודע למי נתן, וכאן, באמונה, בזמן שהאדם מקבל מלכות שמים שלא עמ"נ לקבל פרס, הרי זה דומה לעני, כנ"ל, ולפי"ז יהיה הפירוש שאברהם בזה שהאמין בה', הוא נתן צדקה לה'.
בחינה ב' יש להבחין, שה' עשה צדקה לאברהם, דהיינו כנ"ל, שלאחר המעשה דהתגברות, האדם צריך לומר, שה' הוא העושה ויעשה לכל המעשים, נמצא, שה' נתן לאברהם את כח ההתגברות למעלה מהדעת, שנקרא צדקה, הצדקה הזו, שיהיה כח לאברהם ליתן את הצדקה, זה נקרא, שה' נתן את הצדקה לאברהם, וז"ש "אין אנו יודעים מי חשב למי", יהיה הפירוש, מלכתחילה חשב אברהם, בזה שהוא האמין, הוא נותן צדקה לה', ואחר המעשה אמר, שה' חשב לתת את הכח האמונה, שיוכל להאמין בבחינת צדקה, ה' חשב לתת לו הכח, לכן היה לו כח להאמין, ובזה נבין, מדוע נקרא אמונה צדקה, והצדקה נקראת על שניהם.
ובהאמור יוצא, שפירושו של מתנה בעבודה, יהיה תורה, שנקרא מתנה, כמ"ש ממתנה נחליאל, וכמו"כ שבת נקרא מתנה, כנ"ל שהקב"ה אמר, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, לך והודיעו אותם.
ויש להבין, מדוע תורה נקרא מתנה, וכמו"כ שבת נקרא מתנה.
ידוע, שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, ומטעם הדביקות נעשה צמצום, שאין הטוב ועונג מאיר, אלא לכלים שיש להם השתוות עם האור, כלומר שהכלים יהיו בעמ"נ להשפיע, וענין זה שנעשה, שצריך להיות השתוות הצורה, ואם לא, נעשה המקבל מרוחק מהמשפיע, עד שהנבראים, שירדו לעוה"ז מסיבת השינוי צורה, הם נתרחקו מהשורש, ואינם מכירים את מקור מוצאם, כלומר, שהנבראים צריכים להאמין, שהם באים מהבורא, אבל ידיעה מאיפוא באים, אין להם.
וזהו כמ"ש בפתיחה לחכמת הקבלה (אות י') וז"ל, והנך מוצא, איך שהנפש הזאת, שהוא אור החיים המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש, ומעצמותו ית' ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו ית', עד שבאה בכלי המיוחד לה, הנקרא גוף, ואז נבחן הכלי לגמר צורתו הרצוי, ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאד, עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עכ"ז ע"י העסק בתו"מ ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו, הנקרא גוף, עד שראוי לקבל השפע וכו', עכ"ל.
נמצא, שעי"ז שיקיימו תו"מ בעמ"נ להשפיע, יקבלו כלים דהשפעה, ששם מקום שמוכשר לקבל את האור, המכונה רצונו להטיב לנבראיו, וזה מכונה מתנה, כלומר, שאמונה נקרא, שהאדם נותן, בזה שהוא מתגבר על המחשבות שבגוף, ומאמין בה', לכן נקרא זה, שהאדם נותן, לכן אמונה נקרא צדקה, משא"כ מתנה, האדם לוקח מה שהבורא נותן לו, וצדקה נראה ממש להיפך, שהאדם נותן צדקה לה', וה' הוא המקבל.
וכפי שהסברנו לעיל, שמתנה נקרא מותרות, כלומר, שגם בלי מתנות האדם יכול לחיות, משא"כ צדקה לעניים פירושם דוקא ההכרחיות, היות שבלי מזונות אי אפשר לחיות, לכן, היות שאי אפשר להיות יהודי בלי אמונה, נמצא, שאמונה נקראת ההכרחיות, משא"כ בלי תורה אפשר להיות יהודי, רק נקרא עם הארץ, כלומר שעוד לא זכה לבחינת תורה, הנקרא שמותיו של הקב"ה, ששם מלובש את הטוב והעונג, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו, וכמ"ש גם נפש בלי דעת לא טוב, וכשרז"ל אין טוב אלא תורה, כמו שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו (ברכות ה' ע"א), אמנם כבר נקרא ישראל.
ובהאמור נבין, מדוע התורה נקרא מתנה, היות שהבורא הוא הנותן, כמ"ש "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו", ועוד, שהוא בבחינת מותרות, כלומר שיכול להיות יהודי גם בלי תורה, רק אם הוא זכה לבחינת אמונה, שהוא בחינת צדקה, שבלי אמונה אי אפשר להיות יהודי, לכן אמונה נקרא צדקה, ותורה נקרא אשר הבורא הוא הנותן המתנה, וכן שבת ג"כ נקרא מתנה, כמשרז"ל ששבת הוא דוגמא דעלמא דאתי (זהר בראשית מ"ח), וכן אמרו שבת ניתנה לישראל, לקדושה, לעונג, ולמנוחה, ולא לצער (ת' וירא א').
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו ההכנה בערב שבת בעבודה, היות שמדרך העולם הוא, שרק צדקה מבקשים, ואין בודקין למזונות, אלא כל הפושט יד, נותנים, לכן הסברנו, שאמונה שנקרא קבלת עול מלכות שמים, שכל הפושט יד, נותנים, כמ"ש (בתפלת נעילה) "אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים", וזהו כנ"ל, מטעם שעל ההכרחיות אמרו רז"ל (סנהדרין ל"ז) "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא".
משא"כ מתנה, אין מדרך העולם לבקש מתנות, אלא את מי שאוהבים ורוצים לבטאות את האהבה, שיהא מגולה אצל השני, איך שהוא אוהב אותו, לכן שולחים להשני מתנות, ועוד, ערך המתנה גם כן מתבטא בערך שיעור האהבה, כלומר, גודלו של המתנה הוא כפי ערך גודלו של האהבה.
ומשום זה, בזמן שהאדם רוצה שחבירו ישלח לו מתנות, הוא צריך להשתדל ולעשות מעשים, שימצא חן בעיני חבירו, שיאהב אותו, והאהבה עושה את שלו, ועי"ז הוא יקבל מתנות מחבירו, אבל לבקש מתנה אינו מקובל.
ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הטרחא בערב שבת בעבודה, הוא שהאדם יקבל על עצמו מלכות שמים, ועל מלכות שמים, המכונה צדקה, את זה האדם צריך לבקש מה', היות שהיה צמצום והסתר, שלא מרגישים את ה' בתוך הדעת, אלא שצריכים לקבל את האמונה למעלה מהדעת, והיות שהגוף לא מסכים, לדבר שאין הדעת מחייבו, ומשום זה האדם נמצא בגלות, בתוך האהבה עצמית, ואין להאדם מציאות להבין, שיוכל לצאת מהגלות הזה, וזה נקרא גלות מצרים, שעל זה נאמר אנכי ה' אלקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שרק הבורא בעצמו יכול לשנות את הטבע, להוציא את האדם מאהבה עצמית לאהבת ה', ורק אז יכולים לקיים ואהבת את ה' אלקיך וכו', והבקשה הזו, שהאדם מבקש מה' שיתן לו כח האמונה, נקרא צדקה, וזהו כמו שאנו מתפללים (מובא בתפלה כהיום, שאומרים במוסף דר"ה אחרי היום תאמצנו) "ונאמר, וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו, כאשר צונו".
ועל מצוה אחת או מצוה זאת אמר אאמו"ר זצ"ל, שהכוונה הוא על מצות האמונה, א"כ לפי"ז יהיה הפירוש, שאנו אומרים להבורא, אם יהיה לנו הכח לעשות את כל המצוה הזאת, שזה יהיה צדקה מאת ה', אם יתן לנו את כח האמונה למעלה מהדעת, המכונה בחינת מעשה, משום שהוא בחינת למעלה מהדעת, לכן נקרא זה מעשה.
ובהאמור נמצא, מה שהאדם צריך לעבוד ולתת טרחא בערב שבת, בכדי שיהיה לו מה לאכול בשבת, הפירוש הוא, שידוע מה שמקובל בעולם, שאין אדם נותן טרחא אלא להשיג דברים שמביאים לו הנאה ותענוג, לדוגמה, אנו רואים, שיש אנשים, שעובדים שתי משרות, או שעובדים שעות נוספות, ממה שהאדם מחויב לעבוד, לפי מה שקבעו בני המדינה כך וכך שעות וכך וכך ימים, וכל אחד לוקח שכרו לפי שיעור עבודתו, וכפי שיעור מומחיותו וכו', ומ"מ יש אנשים שעובדים יותר מהרגיל, בטח שבדעתו להגיע עי"ז לחפץ, הנרצה לו, וזהו שכרו הנותן לו כח לעבודה, כלומר, לפי מה שהוא מצפה לקבל שכר הגדול ביותר, זה נותן כח לעבודה, וחז"ל המשילוהו, לטרחא וסעודה, שהסעודה נקרא שכר, לכן אמרו מי שלא טרח בערב שבת, שהוא הזמן להכין צרכי הסעודה, ולא הכין את צרכי הסעודה, ממה יאכל, ובטח צרכי הסעודה הוא עבודה ויגיעה.
נמצא לפי"ז, היות ששבת הוא מתנה, המכונה סעודה, ומדרך העולם, שמי שעושה סעודה, הוא מזמין רק את האוהבים שלו, נמצא, שצרכי סעודה יהיה הפירוש, הכנה, שיזמינו להסעודה, כי מצד הקב"ה, אין האדם נותן להקב"ה שום עזרה בהסעודה, אלא מה שהאדם יכול להכין להסעודה, הוא שיזמינו אותו, וזה הוא יכול לעשות דבר אחד, היינו שיעשה מעשים טובים, שימצא חן בעיני הקב"ה, שהקב"ה יאהב אותו, וכמו שאנו אומרים "הבוחר בעמו ישראל באהבה", זאת אומרת, שהקב"ה בוחר בעמו ישראל, והשאלה הוא, מהו ישראל, זהו, שקבל על עצמו אמונה, זה נקרא ישראל, וכל ההכנה הוא הטרחא להיות ישראל.