תוכן

תשמ"ח מאמר ו
בזה"ק (תולדות דף ל"ג) כ"ש וז"ל, ויאהב יצחק את עשו, כי ציד בפיו וכו', שכתב כאן איש יודע ציד, איש שדה. וכתוב שם, הוא היה גיבור ציד. מה שם פירושו, שהיה צד דעתן של בריות, ומטעה אותם למרוד בה'. אף כאן כן, איש שדה, פירושו כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם וכו'. איש שדה, משום שחלק נחלתו. אינו במקום ישוב, אלא במקום חרוב, במדבר, בשדה. וע"כ נקרא איש שדה, עכ"ל.
וגם אצל יצחק, אנו רואים, כתוב ג"כ שדה, כמ"ש (תולדות, חמישי) "ויצא יצחק לשוח בשדה וכו'". ואצל יעקב כתוב, ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה'.
ויש להבין, מהו הבדל בין שדה, שנאמר אצל עשו, המכונה איש שדה, שמפרש הזה"ק, לגזול בני אדם ולהרוג אותם. משא"כ אצל יצחק שכתוב, לשוח בשדה, שזהו דבר גדול, שרז"ל אמרו, שיצחק תיקן תפלת מנחה, מזה שכתוב, ויצא יצחק לשוח בשדה. כמו כן יש להבין, מהו שכתוב אצל יעקב, שיצחק אמר, ריח בני כריח שדה, אשר ברכו ה'. א"כ יש להבין ההבדלים בין איש שדה, ל-לשוח בשדה, ל-כריח שדה.
ידוע שמלכות נקראת שדה. והיות שיש למלכות הרבה שינוים מסיבת הצמצום, לכן יש למלכות הרבה שמות. ואחד מהם הוא שדה.
כשאנו מדברים ממלכות, יש כלל, שמדברים ממלכות מאור ישר, ששם היתה משמשת עם הרצון לקבל לעצמו. ומבחינה זו אין בה שינוים, אלא כפי שהמאציל ברא את הרצון לקבל, בכדי לקבל את הטוב והעונג, מה שרצה לתת להנבראים. זה נקרא מלכות מבחינת או"י שבה. ולכן נקרא המלכות הזו בשם א"ס, שהמלכות לא עשתה סוף על אור עליון, כלומר שלא אמרה עד כאן, שאני לא רוצה לקבל על בחינתי, הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, אלא שהיתה מקבלת על בחינתה, לכן לא היה שום שינוים, לכן נקרא זה בשם "הכל היה אור אחד".
אלא אח"כ, המלכות הזאת חשקה בהשתוות הצורה, המכונה קישוט, בנקודת הרצון, כלומר שלא רצתה לקבל בעמ"נ לקבל, אלא בעמ"נ להשפיע. מבחינה זו, יכולי לכנות את מלכות בשם שדה. היינו, שצריכים לחרוש את השדה, שחרישה נקרא, שהופכים את מה שהוא למטה משימים למעלה, ומה שהוא למעלה נותנים אותה למטה. כמו"כ כאן במלכות, שנקראת שדה, שאצל רצון לקבל לעצמו הקבלה הוא חשוב, המכונה מעלה בחשיבות, ועניני השפעה הוא למטה בחשיבות. בקדושה יש ענין חרישה, שצריכים לעבוד עבודת השדה, כלומר להפך הרצון לקבל, שהוא למעלה, הוא יהיה למטה, והרצון להשפיע, הוא יהיה למעלה. שדוקא עי"ז יכולים להוציא תבואות, שיהיה למאכל. אחרת אין שום אפשרות שנוכל לאכול ממאכלים דקדושה. כמ"ש (משלי יד, ד) "ורב תבואות בכח שור", שפירושו, הרבה תבואות באה על ידי כח שור.
ופירושו של שור, כמשרז"ל, שמלכות שמים צריכה להיות כשור לעול, וכחמור למשא. ואמר אאמו"ר זצ"ל, שור לעול: פירושו עול האמונה צריך להיות כמו שנותנים עול על השור להחרישה את השדה, ולא מתחשבין עם רצונו, אם הוא מסכים לזה, אלא נותנים עליו את העול שלא ברצונו. כן האדם צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמים, היות ששור נקרא בחינת ידיעה, כמ"ש, ידע שור קונהו. לכן אמונה נקרא עול לגבי מי שהוא צריך ידיעה.
ובהאמור יוצא, ששדה: הוא מלכות מבחינת הקבלה עצמית, שצריכים לחרישה, שזהו תיקון השדה, להפוך את הכלי קבלה, שהוא מעלה בחשיבות, ולעשות את זה לבחינת מטה בחשיבות. וכלי השפעה, שהם למטה בחשיבות, להעלותם שיהיו למעלה בחשיבות. והרצון לקבל, כידוע שהם במוחא וליבא, ששניהם צריכים תיקון. במוחא התיקון הוא אמונה למעלה מהדעת. ובליבא התיקון הוא, שכל תענוג, שהוא מקבל, יהיה בעמ"נ להשפיע. ויותר מדויק הוא, שכל מעשה שהוא עושה, שיהיה בעמ"נ להשפיע, אחרת לא יעשה שום תנועה.
ולפי"ז יש לפרש מ"ש אצל עשו איש שדה, שהכוונה, בזמן שהוא נמצא בבחינת שדה, שצריכים לקבל את עול מלכות שמים כשור לעול, הוא חושב עצמו לאיש גמור, שאינו צריך לשום תיקונים. וזה נקרא כי ציד בפיו, שפירושו כמ"ש בזה"ק (לעיל) וז"ל, ועשו אמר שהוא נמצא בשדה, כדי להתפלל וכו', וציד ורימה את יצחק בפיו עכ"ל. וע"ד העבודה יש לפרש, כי ציד בפיו, כלומר, שאין פיו ולבו שוים, ש-פיו נקרא חיצוניות, כלומר במעשה היה צדיק, כי על המעשה אין להוסיף, אבל בלבו, היינו הכוונה, לא היה כמו המעשה. כי המעשה שנראה לעיני האדם, משמע שהוא רוצה לקיים מצות ה', בכדי לעשות לו נחת רוח, בזה שהוא מקיים רצונו בעשיות המצוות. אבל בלבו הוא חושב הכל על תועלת עצמו ולא לתועלת ה'. נמצא, שאין פיו ולבו שוים. לכן במעשה היה עשו נראה לשלם, לאיש גמור. וזהו שנקרא עשו איש שדה, שאין לו עוד מה לעבוד בהשדה. כי עבודת השדה, שמתחיל בחרישה, שהוא ענין היפך את הכלי קבלה, זהו לא עבורו, כי מספיק לו שהוא מקיים הכל בחיצוניות, הנקרא פיו, כלומר שאין פיו ולבו שוים. לכן נקרא עשו איש שדה, כנ"ל, ששדה בבחינת מקבל לעצמו, בזה הוא גמור, ואין לו עוד מה להוסיף. משא"כ יעקב ויצחק, להם היה עבודת השדה בבחינת יגיעה ותפלה בהשדה, כמ"ש אצל יצחק "ויצא יצחק לשוח בשדה", שהוא ענין תפלה, כמשרז"ל, שיצחק תיקן תפלת מנחה, שהוא התפלל לאקמא שכינתא מעפרא, שפירוש, שהכלי השפעה, שצריך להיות במלכות שמים במוחא וליבא, יהי בעמ"נ להשפיע.
אולם עשו, שהיה איש שדה, שלא תיקון שום דבר, שיהי בעמ"נ להשפיע, אלא הכל היה אצלו רק לתועלת עצמו, לכן פירש הזה"ק איש שדה כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם. ועוד מפרש הזה"ק איש שדה, משום שחלק נחלתו אינו במקום ישוב, אלא במקום חרוב, במדבר, בשדה. וע"כ נקרא איש של שדה. היות שבזמן שעובדים רק לתועלת עצמו, נקרא המצב הזה, שגוזל את בחינת האדם, שנמצא אצלו, כלומר בחינה זו שאתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, בחינה נגזלת ממנו, בזמן שהוא עובד בתועלת עצמו. ועוד יותר גרוע, מטעם שעבירה גוררת עבירה, לכן הוא הורג את האדם שלעצמו. וז"ש הזה"ק ולהרוג אותם. וז"ש "משום שחלק נחלתו אינו במקום ישוב", שפירוש מקום ישוב, שגרים בני אדם כנ"ל, מבחינת אתם קרויים אדם, אלא במקום חרבן, שהוא המקום שהיה שם שבירת הכלים, שמסיבת שנתגלה שם הרצון לקבל לעצמו, נעשה חרב העולם.
אולם אצל יעקב כתוב "ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה אשר ברכו ה'". היות שיעקב תיקן את תפלת מעריב, כמ"ש ויפגע במקום, שהתקין תפלת ערבית. וגם כתוב אצל יעקב "והנה באר בשדה ושלשה עדרי צאן רובצים עליה". ומפרש בזה"ק (ויצא דף מ"ה ובהסולם אות צ"ב) וז"ל, וירא, והנה באר בשדה, הוא סוד, כי ראה את הבאר של מעלה, שהיא הנוקבא, זה כעין זה, כלומר, שהבאר של מטה, היתה מכוונת כנגד הבאר של מעלה, עכ"ל.
ויש לפרש, זה שיעקב תיקן את הבאר של מטה, כוונתו על הבאר של עצמו, שהיא בחינת שדה, כנ"ל תיקן אותה, שיהיה כעין של מעלה. היינו, כמו למעלה מלכות דקדושה היא בבחינת מסך, שפירושו שעל הרצון לקבל לעצמו יש עליו מסך, שמעלה אור חוזר, כלומר שכל מה שהיא רוצה לקבל, היא מסיבת שהיא רוצה להשפיע, כמו כן תיקן את עצמו, שכל מעשיו יהיו בעמ"נ להשפיע.
לכן, שיעקב בא ליצחק, והיות יעקב נקרא בחינת קו האמצעי, שכאן מתגלה כל השלימות, ומשום זה כתוב, שיצחק אמר "ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה'". כלומר שבזמן שהמלכות שמים, הנקראת שדה, קבלה את התיקון של קו האמצעי, נקרא זה שדה אשר ברכו ה', שפירושו, שכאן מתגלה את הטוב והעונג, מה שהבורא הוכן להנבראים.
וזהו ההבדל בין איש שדה, ל-לשוח בשדה, ל-כריח השדה.