תוכן

תשמ"ח מאמר כו
ידוע, שחוק נקרא בלי שכל, היינו למעלה מהדעת, זאת אומרת, מבחינת השכל אין מה להשיב, מדוע הדבר הזה נעשה כך, או שהדבר הזה צריך להעשות כך, כלומר, באותו אופן וצורה שהתורה דורשת מאתנו כך.
דוגמה חז"ל (מנחות כ"ט, ע"ב), אמרו שם וז"ל, אמר רב יהודה, אמר רב, בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה, שיושב וקשר כתרים לאותיות, אמר לפניו, רבש"ע, מי מעכב על ידך, [ופרש"י כתרים: כגון התגין דס"ת, מי מעכב על ידך: מה שכתבת, שאתה צריך להוסיף עוד, עליהם כתרים], אמר לו, אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו', אמר לפניו, רבש"ע, יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי, אמר לו, שתוק, כך עלה במחשבה לפני, אמר לו, רבש"ע, הראיתני תורתו, הראני שכרו וכו', ראה ששוקלין את בשרו במקולין, [ופרש"י, מקום הקצבים שוקלין בשרו, כדאמר בברכות דף ס"א, שסרקו בשרו במסרקות ברזל], אמר לפניו, רבש"ע, זו תורה וזו שכרה, אמר לו, שתוק, כך עלה במחשבה לפני, עכ"ל, רואים אנו למעלה מהדעת של משה בשני אופנים, א', למעלה מהדעת, מה שהקב"ה נתן למשה, כמ"ש ​ישמח משה במתנת חלקו, מתנת התורה שיהיה על ידו, שזה בטח הוא רק ישועת ה', שהאדם לא יודע, מדוע מגיע לו מתנה כל כך גדולה, כלומר, שמשה ראה, שאין זה לפי המעשים שלו, אלא שהשכל שלו, היה שצריך להיות נתינת התורה ע"י ר' עקיבא, ולא על ידו, ב', למעלה מהדעת באופן הפוך, כי משה שאל, זו תורה וזה שכרה, שנדמה, כאילו שזה הוא עונש, והלמעלה מהדעת, היה צריך לומר, שזה הוא שכר, ולא עונש, כמו שחשב משה.
וזה נקרא חוק למעלה מהדעת, שאין הדעת יכול להשיג דבר זה.
ובהאמור יוצא, כשהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, הגוף שואל, מה תרויח עם זה, על זה יש לתת ב' תשובות, אחת, שלא לשמה, כלומר, שהאדם צריך להמציא לעצמו איזה תשובה, שהגוף יבין זה עם שכלו, את הכדאיות של המטרה, הנקרא שלא לשמה, וזה נקרא בתוך הדעת, וכמו שהסברנו (במאמר כ"ג, תשמ"ח), שיש להבחין ה' בחינות בשלא לשמה, והאדם צריך לברור לו את השלא לשמה, שבמצב שהוא נמצא, שהגוף יבין, שכדאי לעבוד בגלל השלא לשמה, שהוא מבין עכשיו את הכדאיות שלו, ובאופן כזה יהיה לו חמרי דלק לעבודה, ויהיה לו תמיד מקום לעבודה.
אולם גם האדם צריך לנסות להתחיל לעבוד ולעשות תחבולות, איך להגיע לשמה, כי אין האדם יודע מהו לשמה, הגם שפירושו הפשוט הוא לעבוד "לשם שמים", ומי לא יודע מהו לש"ש, מכל מקום, מטרם שהאדם התחיל ללכת בעבודה בעל מנת להגיע לש"ש, הוא לא יכול לדעת, מהו הפירוש הפשוט של לש"ש, היות שבעבודה עיקר הוא ההרגשה ולא השכל.
ולכן, כל אדם הרוצה להגיע לשמה, הוא צריך לקחת לו זמן, חלק מיום העבודה שלו, כלומר מהשלא לשמה שלו, ולהתחיל לעבוד בלשמה, אז הוא יבין מהו הפירוש למעלה מהדעת, כלומר, שאין הגוף מבין בשביל מה הוא צריך לעבוד לש"ש, וגם אז הוא מתחיל להבין, מהו הפירוש, שהאדם צריך לעבוד להאמין למעלה מהדעת, משא"כ בשלא לשמה, אז לא כל כך קשה להאמין בה', מטעם שהגוף מבין, שכדאי לקיים תו"מ, כמ"ש במאמר כ"ג (תשמ"ח), שיש ה' בחינות בשלא לשמה, ובזמן שהגוף מוציא איזה בחינה, שבגללה כדאי לקיים תו"מ, נקרא זה שהוא עובד בתוך הדעת, היות שהגוף מבין בתוך הדעת את הכדאיות שבדבר, שהוא ירויח יותר, מזה שהוא יהיה חילוני, כלומר, שהגוף שלו יהנה יותר, ממי שאינו מקיים תו"מ, לכן השלא לשמה נקרא בתוך הדעת, כלומר שהדעת מבין את הצורך בזה.
משא"כ אם הוא לוקח קצת זמן, מזמנו שהוא הקציב לתורה ועבודה על בסיס שלא לשמה, נגיד לדוגמה, הוא לוקח חצי שעה ביום, ומתחיל לחשוב, אולי כדאי לעבוד לש"ש, היינו לא לתועלת עצמו, אז הגוף מתחיל לשאול את האדם את שאלת פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ויש לשאול, מדוע מטרם שהתחיל לחשוב בעבודה דלשמה, היה מספיק לו את האמונה בה', והגוף לא שאל לו השאלות האלו, משא"כ עתה, שהוא חושב רק ללכת בדרך השפעה, כבר הגוף מתחיל לשאול שאלות כאלה.
התשובה הוא, כי בנוהג שבעולם, אנו רואים, כשאדם עובד אצל בעל הבית, יש להסתכל מי הוא בעל הבית, ומהו המשכורת שבעה"ב נותן, אולם הגם שרוצה להכיר את בעה"ב, אבל זה לא משנה, כלומר, אפילו שלא רואה אף פעם את בעה"ב, אלא שהוא בטוח על השכר, האדם מסכים לעבוד, ועוד יותר מזה, דהיינו, שאפילו יגידו לו, שאף פעם לא יראה את בעה"ב, גם כן לא משנה, אלא עיקר הוא השכר, זהו הקובע את הכדאיות של העבודה.
משא"כ אם אומרים לאדם, יש כאן אדם חשוב, שצריכים לעבוד אצלו, אבל אין הוא משלם שום תמורה עבור העבודה, אז הוא כבר צריך להסתכל, למי הוא צריך לעבוד, כלומר, הוא רוצה לדעת, אם הוא באמת אדם חשוב, שיהיה כדאי לעבוד בשבילו בלי שום תמורה, אמנם אם יש אנשים שמכבדים אותו, והוא רואה שיקבל כבוד, כלומר שהאנשים שמכירים את האדם חשוב יכבדוהו עבור עבודתו, היות שהוא משמש לאדם חשוב, גם כן יכול לעבוד, אפילו שהוא בעצמו לא יראה אותו אף פעם, ולא יכול לראות את מה שאומרים, אם הוא נכון שהוא בעצמו ישיג את גדלותו והחשיבות שיש בו, וזהו ג"כ מטעם, שהכבוד הזה, לא שהאדם חשוב מכבדו, אלא הוא מקבל הנאה, מזה שהאנשים מכבדים אותו, בגלל שהוא משמש לאדם חשוב, נמצא, שכאן מספיק לו מזה, שהוא רואה את האנשים שמכבדים אותו, וממילא אין לו צורך כל כך שיראה את המעביד, אלא מספיק לו, שהוא מכיר את האנשים, שנותנים לו את שכרו, במה שהאנשים מכבדים אותו, כלומר, שמספיק לו זה שהוא רואה את האנשים, שנותנים לו שכרו, הנקרא כבוד.
משא"כ אם הוא נמצא במקום, שאין כאן אנשים, שיכבדוהו את האדם חשוב, כלומר, הוא רואה, שהאנשים שמכבדים אותו, לפי שהוא רואה את השרות, שהאנשים נותנים לו, הוא רואה, שמעריכים אותו כמו לאדם שהוא קצת חשוב, ורק שיש קומץ אנשים, שהם כן מחשיבים לאדם חשוב, אבל אנשים האלו הם אנשים בלתי חשובים בערך כלל אנשים שמחשיבים אותו מעט, אז האדם עומד בפני הדילמה, האם כדאי לשמוע לאלו אנשים, שאין להם ערך בכלל האנשים מכובדים, כלומר, האנשים שיש להם עמדה אצל הכלל, הם אומרים, שכן כדאי לכבד אותו אדם חשוב, מסיבת חשיבתו, אבל במדה ומשקל, לא סתם להעריך אותו למעלה מהדעת, כלומר יותר ממה שהשכל מחייב, ואדם רואה, שמאלו אנשים, שהם בעלי עמדה, הם רוב מנין ורוב בנין, ואם הוא ישמע בקולם, כלומר שהוא ישמש אותו כפי מה שהם מעריכים אותו, אז אנשים האלו יכבדוהו.
או לשמוע קצת בקולם, לאלו אנשים, שהם אינם בעלי צורה, ואפילו יותר מזה, שאפילו בזיון לומר ברחוב, שהוא התחבר לאלו אנשים שפלים, שהם אומרים, שהוא כן אדם חשוב, וכן כדאי לשמש אותו בכל לב ונפש, והיות שהכלל הוא, שהרבים שולטים על הפרט עם דעותיהם, אז כשהאדם מתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע ולא לקבל שום תמורה, מתעורר כל פעם דעת רבים, אולי באמת לא כדאי לעבוד ולשמש אותו בכל לב ונפש, לכן מתעורר כל פעם שאלת פרעה "מי ה', אשר אשמע בקולו".
ובהאמור יוצא, מהו הסיבה, שנתעורר שאלת מי, הוא שאלת מה, שהוא שאלת רשע, כמ"ש רשע, מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם, פירוש, שבזמן שהאדם רוצה ללכת נגד הכלל, שהם אומרים, שמספיק לנו בזה, שאנו עובדים שלא לשמה, כי ענין לשמה שייך לאנשים, שהם יכולים ללכת למעלה מהדעת, ואנו, הכלל ישראל, מספיק לנו בזה, שאנו יכולים לקיים תו"מ על הכוונה דתועלת עצמו, אבל לעשות הכל על הכוונה דתועלת ה', זה לא עסק בשבילנו, והוא כן רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע ולא לקבל כלל, אז הגוף שואל מי ה', כלומר, האם אתה בטוח, שהוא כל כך חשוב, שכדאי לעבוד בשבילו, כלומר, שענין לעבוד בשביל כבוד, כלומר שעובד בעמ"נ שיכבדוהו, אינו נוהג כאן, מטעם שכל הכלל לא מכבדים אותו, בשביל שהוא עובד בע"מ להשפיע, אלא להיפך, שכולם משפילים אותו, ואומרים עליו, שהוא חסיד שוטה, לכן הוא צריך לקבוע בעצמו את חשיבות הבורא, כאן מתחיל אצל האדם ענין העליות וירידות, ששני אלה, היינו מי ומה, באים ביחד, ושואלים לו את שאלותיהם, ולא תמיד מצליחים להתגבר עליהם.
נמצא, שעיקר הסיבה, שהאדם מתחיל עכשיו לשאול שאלות, שלכאורה משמע שהוא שואל שאלה, כאילו הוא מוכן לעבוד עבודת הקודש, ואין לו שום בחינת שפלות בבחינתו עצמו, אלא רק קשה לו ללכת באמונה למעלה מהדעת, לכן הוא שואל שאלת מי, אבל האמת הוא, שהשאלות באים מתוך שפלותו של אדם, היות שהוא משוקע באהבה עצמית, ולא יכול להתגבר על אהבה עצמית שלו, ומטבע של אדם הוא, שקשה לו לומר, שהוא לא בסדר, שאין לו דיעה על עצמו, אלא שהוא נמשך אחר לבו, כמ"ש רז"ל שרשע הוא ביד לבו, כמ"ש "ויאמר המן בלבו", ומשום זה יותר כדאי לו לומר, שאילו הוא היה יודע את ה', אז בטח שהיה עובד את ה', אבל היות שהשכל לא מבין את כל ענין של אמונה למעלה מהדעת, לכן הוא טוען "מי ה', אשר בקולו", אבל באמת הרצון לקבל שלו, הוא טוען ורוצה רק להבין, אם זה נכון, ורוצה תשובה על מי ה', אשר אשמע בקולו, כלומר, בזמן שאומרים להגוף, שצריכים לעבוד לשם ה' ולא לתועלת עצמו, זהו הסיבה, ששואל את השאלה של מי ה'.
משא"כ כשהיה עובד בכוונה דשלא לשמה, לא היה לו צורך לשאול את השאלה של מי ה', מטעם היות שהעבודה דשלא לשמה הוא בתוך הדעת, לכן קבלת האמונה גם כן אצלו בתוך הדעת, זאת אומרת, שענין מוחא וליבא, שניהם נבנים למעלה מהדעת, ולשניהם צריכים עזרת ה', שיזכו לבחינת מוחא וליבא, נמצא, שחק נקרא בחינה שהוא למעלה מהדעת, והכוונה הוא על בחינת אמונה, שעל ידי האמונה למעלה מהדעת, הוא נעשה בחינת ישראל, משא"כ מטרם שזכה לבחינת אמונה למעלה מהדעת, הוא נבחן רק לבחינת דומם דקדושה, הנקרא בחינת עפר, כלומר, שהרוחניות מה שהוא משיג, עדיין הוא טועם בזה טעם עפר, שזה נקרא שכינתא בעפרא, וזהו כל זמן שעדיין לא מקבל למעלה מדעת, וזהו כנ"ל, שצריכים לבקש מה', שיתן לו את הכוחות, שיוכל ללכת למעלה מהדעת, ולא יהיה משועבד להדעת שלו.
משא"כ בחינת תורה, נקרא משפט, שזהו דוקא בתוך הדעת, כלומר, שהוא צריך להבין את בחינת התורה, הנקרא שמותיו של הקב"ה, אולם אי אפשר להשיג בחינת תורה, הנקרא בתוך הדעת, מטרם שהוא זכה לבחינת ישראל, כמ"ש (חגיגה יג, א) וז"ל, אמר ר' אמי, אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, שנאמר לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום, עכ"ל, מכאן אנו רואים שני דברים, אחד שתורה נקרא משפט, כמ"ש ומשפטים בל ידעום, וב' שאסור ללמד לעכו"ם משפט, היינו תורה, והשאלה הוא, למה אם העכו"ם רוצה ללמוד תורה, אסור ללמוד עמו, השכל מחייב, אדרבה, עי"ז שילמוד, אז יהיה קידוש ה', כלומר, שאפילו עכו"ם מודה על חשיבות התורה, א"כ מהו האיסור, ויש לפרש זה ע"ד העבודה, שפירושו, שבאדם אחד נוהג ענין עכו"ם וענין ישראל, שפירושו, שמטרם שזכה לבחינת חק, הנקרא, אמונה למעלה מהדעת, הוא עוד לא נקרא ישראל, שיהיה לו אפשרות להשיג בחינת תורה מבחינת שמותיו של הקב"ה, המכונה בתוך הדעת, שבעבודה יש כלל, שאאמו"ר זצ"ל אמר, איפוא שכתוב אסור, פירושו בעבודה שאי אפשר, וזהו הפירוש שהתורה נתנה דוקא לישראל, היות שבחינת ישראל הוא בחינת ישר-אל, שפירושו שכל מעשיו הם לשם שמים, שזה נקרא בחינת דביקות, השתוות הצורה, ובזמן שהאדם זכה לבחינת חק הזה, אז בא הזמן שיכול לזכות לבחינת משפט, הנקרא תורה, וז"ש שהתורה נתנו רק לישראל.
ובהאמור יוצא, שמשפט נקרא תשע ספירות הראשונות, שזהו בחינת תורה, שזה מקובל בתוך הדעת, וזהו כמשרז"ל (בבא מציעא, נ"ט ע"ב) וז"ל, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר, לא בשמים היא, א"ר ירמיה, שכבר נתנה תורה מהר סיני וכו', עכ"ל.
ובזה נבין ענין פאתי הראש, שהם דומים לפאת השדה, שצריכים להשאיר פאה, כמ"ש האר"י ז"ל (תע"ס, חלק י"ג, דף א' שפ"ב) וז"ל, מלכות דגלגלתא נקראת פיאה, זה נודע מסוד, "לא תכלה פאת שדך לקצור, לעני ולגר תעזוב אותם", כי המלכות האחרונה שבכולם היא, כדמיון פאת השדה, הנשאר באחרית הקצירה, וכן על דרך זה, אחר התגלח שערות הראש, שהם דמיון קצירת השדה, צריך להניח גם כן הפיאה, שהיא בחינת המלכות דשערי וכו', נמצא, כי לעולם פיאה היא המלכות, עכ"ל.
ובהאמור אנו רואים בדברי האר"י ז"ל, שהוא מדמה קצירת השדה וגלוח שערות הראש לבחינה אחת, שבחינת פיאה, שהיא הרמז למלכות, אסור לאדם לקבל לעצמו, אלא הן בשדה והן בשערות הראש, צריכים להשאיר את הפיאה, המרומז על מלכות.
והפירוש הוא כנ"ל, שענין מלכות הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שאין להאדם שום מושג, וזה הוא הרמז, שאין להאדם שום רשות לקבל לתוך הדעת שלו, אלא שהוא צריך להשאיר זה לה', כלומר, שאין יד אדם מגעת שם, שענין יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד", וזה נקרא בחינת חק, משא"כ בחינת תורה, שהוא שייכת לט' ראשונות, הוא בחינת משפט, שזה שייך דוקא לאדם, כלומר, שהוא צריך זה להשיג בתוך הדעת, כנ"ל, שאמר על התורה "לא בשמים היא", זאת אומרת, שהשדה, חוץ מפאת השדה, נקרא ט"ר, שזה נקרא, בחינת תורה השייך להאדם, משא"כ פאת השדה ופיאה של ראש, הם רומזים על מלכות, זה שייך רק לה', כלומר, למעלה מדעת האנושי, שזה נקרא כולה לה', ואין יד אדם משגת שם כלל, משא"כ תורה הוא להיפך, שזה דוקא לאנשים, שיקבלו אותה בתוך הדעת, שזהו ההבדל בין תורה למצוה, כי מצוה, לא ניתן לנו טעמי המצות, אלא אנו מקבלין עלינו את המצות בלי שום טעם, אלא בבחינת חוקה.
ובתורה, אמרו רז"ל, שנקראת על שם האדם, כלומר, שהתורה שייכת להאדם, שהקושיא הוא, פעם כתוב "כי אם בתורת ה' חפצו", ופעם כתוב "ובתורתו יהגה יומם ולילה", ומפרשים, בתחילה נקראת תורת ה', ומשלמדה וגרסה, נקראת תורתו, לכן אמר רבא "אין תורה דיליה הוא, דכתיב, ובתורתו יהגה יומם ולילה" (קידושין לב, ע"ב), רואים אנו, שהתורה נקראת על שם האדם, כלומר, שזהו צריך לבוא בתוך הדעת, כנ"ל, וזה נקרא משפט, ההיפך מהחק, שהיא בחינת אמונה.
אולם עבודה זו של האמונה, שהיא בחינת צדקה ולא תורה, צריך להיות בשמחה, כמ"ש "עבדו את ה' בשמחה", כלומר, שזה שהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, צריך להיות בשמחה, ואל להסתכל על הטבע שיש באדם, שקשה לו ללכת נגד השכל, אלא שהוא רוצה להבין ולדעת את מה שהוא רוצה, והגם שאין האדם מסוגל לקבל תיכף את העבודה הזו, של קבלת אמונה למעלה מהדעת, שיהיה לו מזה שמחה, ולכן אנו מוכרחים להתחיל עבודה זו בדרך הכפיה, אע"פ שאין הגוף מסכים לזה, שזה נקרא שהאדם צריך לקבל עליו "עול מלכות שמים כשור לעול וכחמור למשא", אבל האדם צריך לדעת שהוא צריך להגיע לדרגת שמחה, בעת קבלת מלכות שמים, כמו שאנו אומרים אחרי שמע ישראל, ואהבת את ה' וכו', זאת אומרת, שהגם שהאדם מתחיל בכפיה, אבל הוא צריך להגיע לבחינת שמחה, ואז כבר לא מורגש אצלו לבחינת "כשור לעול", שרוצה תמיד לזרוק את העול, מטעם שלא יכול לסבול אותו, משא"כ כשהוא בשמחה מזה, לא שייך לומר עוד, שזה נחשב לעול אצלו.
ובזה יש לפרש בענין "פרה אדומה וכו', אשר לא עלה עליה עול", והיות שפרה אדומה נקראת חק, שהוא בחינת מלכות, לא עלה עליה עול כתיב, כי עול מראה, שעדיין הוא לא בשמחה, ואינו יכול לקיים ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו'.