תוכן

תשמ"ח מאמר י
הנה חז"ל אמרו (אבות ה, י"ז) ארבע מדות בהולכי ביהמ"ד, הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך, שכר מעשה בידו, הולך ועושה, חסיד, לא הולך ולא עושה, רשע.
ויש להבין, א', מדוע בהולך ועושה לא אומר שיש לו שכר הליכה ועשיה, אלא סתם שנקרא חסיד, ב', הוא אומר ארבע מידות בהולכי בית המדרש, וחושב מי שאינו הולך ואינו עושה לאחד מהמידות שהולכים לבית המדרש, הלא הוא לא עושה שום מעשה, ומדוע הוא חושב אותו לארבע מידות.
ומקודם צריכים להבין במה שאומר שכר הליכה ושכר עשיה, הלא ידוע, שאסור לעבוד בשביל שכר, כמשרז"ל הוו משמשים את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס, אולם יש להבין מ"ש (אבות ב, א) והוי מחשב הפסד מצוה נגד שכרה וכו', הרי שכן צריכים לעבוד בשביל שכר, וכמ"ש "אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה, ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך וכו'".
אנו רואים, שכל העולם עובדים בשביל שכר, אבל שכר אין הפירוש דוקא כסף, שהוא תמורה עבור היגיעה, אלא כל דבר שהאדם יקבל תמורת עבודתו, דבר הנחוץ לו, שזה יביא לחיים מאושרים, זה נקרא שכר, לכן אנו רואים, שהאדם עובד ונותן יגיעה, בכדי להשיג כסף, וכמו"כ יש שאדם נותן כסף בכדי להשיג כבוד, ויש לפעמים, שהאדם נותן כסף וכבוד, בכדי להשיג חיים, זאת אומרת, ששכר נקרא את הדבר שנחוץ להאדם, כמ"ש "כל אשר לאדם יתן בעד נפשו".
ובהאמור יוצא, מהו השכר, שאפשר לומר, שיכולים להשיג תמורת קיום תורה ומצות, הוי אומר זהו דביקות בה', כמ"ש "מה ה' אלקיך וכו', ולדבקה בו", כמ"ש במתן תורה (דף קכ"ה) וז"ל, נודע כי התכלית הנרצית מהעבודה בתורה ומצות, היא להדבק בה' ית', כמ"ש, ולדבקה בו, עכ"ל.
וענין דביקות נקראת תשובה, היות שהאדם מצד הטבע נברא עם רצון לקבל לעצמו, וזה כידוע נקרא פירוד, מטעם שינוי צורה, כלומר, שהאדם מסיבה זו נתרחק ממנו ית'.
ובכדי להגיע לידי השתוות הצורה, הנקרא דביקות, עליו לתת יגיעה גדולה, בכדי להלחם עם הטבע שלו, שהוא רצון לקבל לעצמו ולא להשפיע, ושיעור של השפעה, שהאדם צריך להגיע, הוא בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך, ולא להשאיר לעצמו שום מציאות לעצמו, עד כדי כך, שאין בידו של אדם להגיע לידי השתוות הצורה בכוחות של עצמו, ומה שמוטל על האדם לעשות, הוא רק שיהיה בבחינת הבא לטהר, כלומר, שהאדם צריך להכין כלי וצורך, שה' יעזור לו, כידוע, שאין אור בלי כלי, ולפי"ז יוצא, שיעור היגיעה הוא, שהאדם צריך להכניס לעצמו חסרון, שחסר לו השתוות הצורה, הנקרא תשובה, והוא משתוקק לעשות תשובה, אבל הוא לא יכול בכוחות עצמו להגיע לזה.
נמצא, על מה הוא מתפלל ונותן יגיעה, בכדי להשיג שכר תמורת היגיעה שלו, הוא רק השתוקקות לתשובה, כי על ידי היגיעה שהוא נותן, בכדי להגיע לתשובה, זה מכניס בו לאט לאט חסרון וצורך, שעי"ז האדם רואה, שהוא זקוק לעזרת ה', ואז יקוים הבא לטהר מסייעין אותו, במה מסייעין אותו, שואל הזה"ק, ואומר בנשמתא קדישא, שאז הוא זוכה שמקבל נשמה, בסוד "נשמת אדם תלמדנו".
ובזה נבין מה ששאלנו, וכי מותר לעבוד ולתת יגיעה, בכדי שהקב"ה יתן לו שכר, הלא אמרו הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס, אבל יש להבין, מדוע אסור לקבל פרס, והוא מטעם, שהאדם צריך לעבוד להגיע לידי השתוות הצורה, נמצא, אם הוא מבקש שכר על העבודה שלו, נמצא, שהוא מונח תחת שליטה דקבלה עצמית, וזה הוא ההיפך מהשתוות הצורה, והוא הטעם, שאסור לעבוד בשביל שכר.
משא"כ, מי שעובד ונותן יגיעה ומתפלל, שה' יתן לו שכר תמורת היגיעה, לאיזה שכר הוא מתכוון, בטח השכר שלו, שהוא דורש, הוא שה' יתן לו הכוח, שכל מחשבותיו וכל המעשים שלו יהיו אך ורק להשפיע להקב"ה, ולא לתועלת עצמו, אם כן, השכר הזה שהוא דורש, הוא מביא לו לידי השתוות הצורה, המכונה תשובה, שהוא חוזר להיות דבוק בה', שמשם נפרד.
וזהו כמ"ש בפרי חכם (חלק ב', דף ס"ד) וז"ל, סוד הנשמה נודע, שהיא חלק אלקי ממעל, שמטרם ביאתה בגוף, היא דבוקה כענף בשורש וכו', עוד שם כי תכלית הנשמה בבאה לגוף, שתזכה בעודה מלובשת בגוף, לשוב לשורשה ולהידבק בו ית', עכ"ל.
ובהאמור אנו רואים, שהאדם צריך להשתדל לזכות תמורת עבודתו לשכר, שהשכר שלו הוא תשובה, זאת אומרת, שאין אומרים, שהאדם צריך לכוון בעבודתו בתו"מ, שהוא עובד בלי כוונה על שכר, אלא להיפך, שהאדם צריך תמיד שיהיה מטרתו ברורה לפניו, כמ"ש בזה"ק שתפלתו של אדם צריך להיות מפורש וברור כראוי, כלומר, שהאדם צריך לדעת מה שחסר לו, ועל זה ישתדל להשיג, ע"י יגיעה ותפלה.
אבל ידוע, שתפלה צריך להיות מעומק הלב, כלומר, שהאדם בא לידי ידיעה ברורה, שאין הוא מצד עצמו מסוגל להגיע ולזכות לתשובה, שהוא להיות דבוק בה' בבחינת השתוות הצורה, והידיעה הזו האדם יכול לבוא רק בזמן, שכל מה שהיה בכוחו לעשות, הוא כבר עשה, אז שייך לומר, שעכשיו הוא יודע בבירור, שאין זה בידו, אלא רק הקב"ה יכול לעזור לו.
ועתה נבאר מה ששאלנו, משרז"ל ארבע מידות בהולכי בית המדרש, א', הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו, ועל דרך עבודה יהיה הפירוש, שהוא הולך בדרך להגיע לדביקות ה', הנקרא בדרך של השפעה, אבל הוא רואה, שאינו עושה שום דבר, שיהיה על כוונה דלהשפיע, שכר הליכה בידו, כלומר, זה שרוצה ללכת בדרך האמת, זה כבר נחשב לשכר, כלומר, שהוא צריך לתת תודה לה', בזה שזיכה אותו, שיהיה לו רצון ללכת בדרך האמת, משא"כ לאחרים, שהם עוסקים בתורה ומצות, אין להם הרצון הזה, אלא שמסתפקים ללכת בעבודה סתם, ולא מסתכלים על הכוונה, שהם מכוונים בעת התעסקותם בת"מ שזה נקרא בחינת הכלל ישראל.
ב', עושה ואינו הולך, שכר מעשה בידו, פירוש, שהוא עוסק בתו"מ, בכל מה שאפשר לו לקיים, בכל פרטיה ודקדוקיה, אבל אינו הולך לדרך המוביל ישר לדביקות ה', כנ"ל, אלא שמספיק לו במה שהוא עושה לבד בלי כוונה, שכר מעשה בידו, אעפ"י שאינו הולך, כנ"ל, השכר שלו, שהוא צריך להיות שבע רצון, בזה שהקב"ה נתן לו רצון וחשק לקיים תו"מ, והוא לא רואה בעצמו שום יתרון בין שאר אנשים, שה' לא נתן הרצון והחשק הזה, והוא כן קבל מה' הרצון הזה, והוא מאמין, שהכל הוא בהשגחה פרטית, ולכן הוא נותן רב תודות לה', בזה שהוא כן יכול להיות חלק בתו"מ, משא"כ שאר אנשים, אין להם זכיה כזאת, וזה נקרא שכר עשיה בידו, שנותן תודה לה', אכן דרגה זו נוהג בין בהכלל ובין בהפרט, כלומר, שגם מי שהולך באופן פרט, יש לו גם כן זמנים, שלא רוצה להיות הולך, אז הוא צריך לשמוח עם בחינת המעשה, כנ"ל.
ג', הולך ועושה, חסיד, ושאלנו, מדוע בב' בחינות הקודמות כתוב שכר בידו, וכאן בבחינה ג' לא כתוב שכר - בידו, אלא חסיד, יש לפרש, שצריכים לדעת, בין שהוא הולך ואינו עושה או שעושה ואינו הולך, עדיין יש להאדם רשות בפני עצמו, כלומר, שעדיין לא זכה לביטול הרשות של עצמו, ונכלל בה', הנקרא תשובה, שהוא, כמשרז"ל אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה, שפירשנו, שביטול רשות של עצמו, ואין לו אז אלא רשות היחיד, שהוא רשותו של הקב"ה, והוא לא מופיע בכלל במציאות.
לכן במצב שהוא הולך ועושה, אינו שייך לומר שכר בידו, כיון שאין לו יד, כלומר, שאין לו רשות בפני עצמו, שנגיד, שיש לו מציאות שיקבל.
לכן אומרו חסיד, כלומר שהוא נמצא במצב האומר שלי שלך, ושלך שלך, כי ענין שכר שייך לומר בשני רשויות, וזה דומה, כשפועל עובד אצל בעה"ב, אז הבעה"ב נותן לו שכר תמורת עבודתו, משא"כ אם בן עובד אצל אביו, והבן סמוך על שלחן אביו, כלומר שעדיין נמצא בבית אביו, ואין לו רשות בפני עצמו, אז אין הבן מקבל משכורת מאביו, אלא בזמן שהבן מתחיל לחשוב, שהוא רוצה להיות עצמאי, ולא יהיה תלוי ברשות אביו, אז אביו מתחיל לתת לו משכורת תמורת עבודתו.
ואותו דבר נוהג כאן בעבודה, בזמן שהאדם זכה להיות הולך ועושה הכל לש"ש, ואין לו אז רשות בפני עצמו, אלא הוא מבטל עצמו להקב"ה, שזה נקרא דביקות השתוות הצורה, וזה נקרא תשובה, אז אינו שייך לומר שכר - בידו, כי אין לו יד לקנות, המכונה רשות לעצמו, לכן לא אמרו שכר - בידו, אלא אמרו שהוא נקרא חסיד, כנ"ל.
ועכשיו נבאר מה ששאלנו, כשהוא אומר ד' מידות בהולכי בית המדרש, ואחד מהם הוא לא הולך ולא עושה, אם כן כשלא עושה שום דבר, מדוע הוא חושב אותו בין ד' מידות, שבין הולכי בבית המדרש, אלא כידוע, בזמן שהאדם רוצה לעבוד בדרך להגיע לדביקות ה', שהוא ענין השתוות הצורה, אז הגוף מתנגד לכל דבר, והוא יכול לבוא לידי מצב, שהוא מרגיש, שהוא בא לידי תכלית השפלות, דהיינו, הוא רואה שאינו הולך, כלומר שהוא לא מתקדם בבחינה דלהשפיע, ואינו עושה, כלומר, שאין בידו לעשות מעשים טובים, וכל מעשה ומעשה שהוא עושה, הוא צריך להתגברות יתירה, זאת אומרת, שהוא רואה עכשיו, שהוא יותר גרוע מטרם שהתחיל לעבוד על דרך להשפיע, שמקודם זה היה לו שמחה גדולה, בעת עשיית מצות ומעשים טובים, ובפרט בעת התפלה, ועכשיו הוא בא לידי שפלות כזו, שממש פשוט קשה לו להתפלל, זאת אומרת, מכל הדברים שהיה עושה אותם בשמחה, מטרם שנכנס לעבוד דלהשפיע, הוא רואה אותה בצורה דהשפלה, ועכשיו הוא מרגיש, מהו הפירוש שכינתא בעפרא, כלומר, שכל דברים הקדושים יש לו צורה של עפר, שהוא טעם עפר, ועל כל דבר קטן, שהוא עושה אצלו, קשה קריעת ים סוף, מפני שאבד ערכו החשיבות, אז הוא רואה עכשיו, שהוא הלך אחורה, כלומר, שאינו הולך ואינו עושה, על זה אמרו רז"ל שהוא רשע.
אולם נשאלת השאלה, מדוע הוא בא לידי מצב כזה, לאחר שהשקיע הרבה כוחות ויגיעות, בעבור שהוא היה רוצה ללכת על דרך האמת, לפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, הזמן של עניית התפלה, שהאדם יקבל רשות כניסה, לכנס להיכל המלך, שה' יקרב אותו אליו ושיזכה לדביקות ה', הוא דוקא בזמן שאדם רואה, שמצד עצמו הוא אבוד, ואין בכוחו לעשות שום מעשה, אז האדם נותן תפלה אמיתית, היות שהאדם רואה פשוט שהוא רשע, כלומר, שאין לו אחיזה בקדושה.
ומשום יוצא, כשהאדם בא לידי ירידה, לא להתפעל, ולברוח מהמערכה, אלא אדרבה, אז הוא הזמן אמיתי לתת תפלה אמיתית מעומק הלב.
ועל דרך זה יש לפרש משרז"ל (חולין ז, ב) וז"ל, ישראל קדושים הם, יש שרוצה ואין לו, ופרש"י, יש רוצה להנות אחרים משלו, ואין יכולת בידו, וממנו איני רוצה להנות וכו', ויש שיש לו ואינו רוצה, ופרש"י, ויש שיש יכולת בידו, ואינו רוצה לההנות אחרים, כך אמר רבי פנחס לרבי, עכ"ל. וקושית העולם הוא, מדוע זה שיש לו ואינו רוצה לתת לאחרים נקרא קדוש, ומתרץ תוספות וז"ל, ויש לו ואינו רוצה, ואפילו הכי איקרו קדושים, שמזמין את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת, עכ"ל.
יש לפרש זה על דרך העבודה ישראל קדושים הם, יש שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אבל אין לו, כשהוא מסתכל על מעשיו, שהוא עושה, ורואה שהוא שקוע באהבה עצמית, ואין בידו לעשות שום דבר בעמ"נ להשפיע, ונקרא קדוש, היות שהוא הולך על דרך האמת, והגם שהוא רואה, שהוא הולך אחורה, מכל מקום הוא דבוק בדרך האמת, וסופו יהיה, שהוא יגע להאמת, שנקרא, שהוא דביקות בה' באמת, היות שעיקר הוא הכלים הנקרא רצון, והיות שהוא רוצה להגיע לבחינת דביקות, הוא יזכה, וזהו כמ"ש אאמו"ר זצ"ל על מ"ש יהיב חכמתא לחכימין, ושאל יהיב חכמתא לטפשין, היה צריך לומר, אלא חכם נקרא, מי שרוצה חכמה, אז יש לו כלי, שיכולים להשפיע שם, משא"כ טיפשין, לא רוצים חכמה בכלל, כמ"ש "לא יחפץ הכסיל בתבונה", נמצא, מי שרוצה ללכת בדרך הקדושה, נקרא קדוש, שקדוש כמ"ש קדושים תהיו, שפירושו פרושים תהיו מקבלה עצמית, לכן הוא כבר קדוש, וז"ש ישראל קדושים הם, יש שרוצה ואין לו.
ויש, שיש לו ואינו רוצה, פירושו, יש לו מצות ומעשים טובים, אבל אין רוצה ללכת בדרך לבוא בעמ"נ להשפיע, אלא שהוא מסתפק בשלא לשמה, הוא גם כן נקרא קדוש, משום שבבחינת המעשה הוא בסדר גמור, ואין לו מה להוסיף במעשים.