https://search.orhasulam.org/
- כתבי תלמידי בעל הסולם / הרב ברוך שלום הלוי אשלג / מאמרים / מאמרים לפי נושאים / מאמרי חז'ל / משנה אבות / אבות ה יז
- כתבי תלמידי בעל הסולם / הרב ברוך שלום הלוי אשלג / מאמרים / מאמרים לפי שנים / תשמ"ח
מהו הב' הבחנות שלפני לשמה
תוכן
תשמ"ח מאמר יא
בזה"ק שמות שואל מה שכתוב "ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו", למה מתחיל בישראל וגומר ביעקב, ומתרץ שם, בדרך המדרגות עליונות.
ויש להבין ענין ב' מדרגות גם בזמן ההכנה, עוד מטרם שהאדם זכה לבחינת לשמה, שישראל מראה על שלימות, כי ישראל הוא בחינת לי-ראש, ויעקב הוא מדרגה יותר קטנה.
הנה הסדר שהאדם מתחיל בעבודת ה' הוא, כמובן, שלא לשמה, ואז העבודה שהוא עושה בבחינת המעשה, כלומר בלי כוונה, שצריך להיות בעמ"נ להשפיע, ולכן בבחינת המעשה, האדם רואה שהוא מתקדם יפה, כל יום ויום מתרבה הרכוש שלו בתו"מ, האדם מרגיש עצמו במצב של עליה, היות שהוא רואה, שהוא עולה בדרגה, כלומר, שהוא רואה, שהוא קובץ על יד כל פעם ופעם, ואז הוא מקבל חיות בעבודה שלו מבחינת אור מקיף, המאיר לכולם, כלומר האור המאיר לכלל ישראל, כמבואר בתע"ס חלק א', שאור מקיף מאיר אפילו לכלים דקבלה, משא"כ אור פנימי, זה מאיר דוקא לכלים דהשפעה, כי הצמצום א', שהיה על בחי"ד, שלא לקבל אור בתוכה, לכן נתרחק האור מהכלי, שהאור היה מאיר בפנימיות.
ובענין אור מקיף מבואר בפנים מסבירות (דף כ"ט ד"ה הד') וז"ל, הד' היא בחינת או"מ עצמו, כי הא"ס מאיר עכשיו בחינת השפעה ממקומו בריחוק מן המקום, כלומר, כיון דנקודת הרצון של בחי"ד נתמעטה ולא היה בה שום רצון לקבל, ממילא אבדה הכלי קבלה שלה, ולא יכלה לקבל לתוכה האור א"ס ב"ה כמקדם, והנקודה דאמצעיתא נתרחקה מהאור, וע"כ אנו מכנים זה בשם הרחקת מקום לא"ס ב"ה, עכ"ל, זאת אומר, האור א"ס מאיר בבחינת מקיף, אפילו למקומות שאין עדיין הכלי הראויה לקבל בעמ"נ להשפיע, אלא שנקרא הארה מצומצמת, משא"כ האור פנימי מאיר השפעה רחבה ובשפע, כמבואר שם.
ולכן במצב דשלא לשמה האדם מרגיש עצמו לבחינת מדרגת ישראל, משא"כ אם האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, כלומר, שיהיה לו כלים לקבל אור פנימי, שאז הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית.
אז באים לתוך גלות מצרים, זאת אומרת, שאז רואים איך שהאדם מרוחק מלהיות דבוק בהקב"ה בהשתוות הצורה, אלא, בין במוחא ובין בליבא, שולטת קליפת מצרים, ובמצב הזה כבר הוא רואה, איך שהוא רחוק מלהיות בחינת ישראל, אלא שהוא נמצא במצב של יעקב, מצב של קטנות, מלשון עקביים וסוף, כלומר, שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהוא רואה, שכל יום ויום הוא יותר מרוחק מהקב"ה, ואין לו אחיזה בקדושה.
וזה נקרא גלות מצרים, שזה ענין שפרעה בא לאדם ושואל מי ה', אשר אשמע בקולו, כלומר, שכל פעם באים מחשבות של פרעה, ושואלים לו את השאלה הזו, ואין לאדם, רק עצה אחת, שיצעק לה', שיעזור לו ממחשבות אלו, שזהו הסתרה, שמסתיר על אמונת ה', וזה נקרא מצר-מי, שמצריים שואלים את שאלת מי ה', אשר אשמע בקולו, וזהו מצר-ים.
ובמצב הזה הוא נמצא תמיד בשאלות, וז"ש "הבאים מצרימה, פירוש מצר-יה, את יעקב", שבאו למדרגת עקב, בחינת סוף וסיום של קדושה, שהרגישו שבבחינה יה, בזמן שהיו צריכים לקבל עליהם מלכות שמים, היה צר להם, שלא יכלו, מסיבת שאלות פרעה מלך מצרים, שהיה שולט עליהם עם השאלות של מי ומה, שהם בחינת מוחא וליבא, כלומר מי ה' אשר אשמע בקולו, ומה העבודה הזאת לכם, וז"ש "מן המצר קראתי יה", שהתפלה הוא מזה שמגיעים להם בחינת צרות מן המצריים כנ"ל, וז"ש "ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם", וידוע, שענין צר פירושו צר מחסדים, כלומר שלא היו יכולים לעסוק בעניני השפעה, זאת אומרת, בשעה שרצו לקבל על עצמם מלכות שמים, הנקרא יה בעמ"נ להשפיע, היו מרגישים בחינת צרות, שאין הם מסוגלים לעשות משהו בבחינת החסד.
שההבחן בין להשפיע או שהעבודה הוא בעמ"נ לקבל הוא מרחק רב, היות בזמן שרוצים להשתמש בכלים דקבלה, אז יכולים לקבל הנאה ותענוג, מזה שניתן מלכתחילה ניצוצות של אור בתוך הקליפות, שהם נקראים כלי קבלה, בכדי שיתקיים העולם, אי לזאת, כשהאדם רוצה להשתמש עם כלי הקבלה, יש לו מקום שמשם נמשך התענוגים, הנקרא בשם נהירו דקיק, המאיר בעולם, כנ"ל בכדי להתקיים, משא"כ כשהאדם לא רוצה להשתמש עם הכלי קבלה, וכלי השפעה עוד לא השיג, נמצא אז במצב לא נח, כי אין לו עוד המקום שמשם הוא יכול להמשיך הנאה ותענוג, אי לזאת, כשרוצה לעבוד בבחינת השפעה, ולקבל הנאה ותענוג בכלים דהשפעה, והיות כלים דהשפעה עדיין אין לו, לכן כשמרגיש את הגלות, אז צועקים "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", שענין רחב פירושו, כידוע, רחב בחסדים, שה' עוזר לו עם מידת חסדים, כלומר, שנותן לו כלים דהשפעה, וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקרא השתוות הצורה.
היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם, ועכשיו הוא כבר מקבל מלכות שמים לא בבחינת צר כמקודם לכן, אלא בהרחבה, וזה נקרא ענני במרחב יה, כנ"ל, ואז נקרא שהוא זכה לבחינת עבודה דלשמה.
נמצא, שיש להבחין ב' בחינות בעבודה, עוד מטרם שמגיעים לבחינת לשמה, אחד, בחינת ישראל, שהוא מרגיש, שיש לו שלימות מבחינת לי-ראש, וזהו בעבודה מבחינת הכלל, שאז הוא מקבל מבחינת מקיף כללי, המאיר מרחוק, שפירושו, שאף בזמן שהאדם עדיין מרוחק מה', כלומר שעדיין שקוע בהרצון לקבל לעצמו, וגם בשלא לשמה הזה, יש גם תענוגים, מצד שהם מעורבים ביחד עם העבודה שלו, שזה התענוגים שהוא מקבל משאר אנשים, שמכבדים אותו, ובכבוד, וכיוצא בו בשאר דברים, המקבל מאנשים בזכות שהם יודעים שהוא עובד ה', וכאן הוא מקבל תענוג מבחינת הנהירו דקיק, שניתן לתענוגים הגשמיים, שהם נקראו בכללות קנאה, תאוה וכבוד, ומשום זה הם מרגישים עצמם לשלימים, לבחינת ישראל.
בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחילים לרדת לגלות מצרים, שאז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהם בתוך הדעת, ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו, ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות.
היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו, הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה, ואז מתחלת סדר העבודה של חומר ולבנים, שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.
ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים", היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא קליפת מלך מצרים, שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא שליטת מלך מצרים, הוא בחינת מיתה, אלא שקבלו עליהם לעבוד לשם שמים, אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם, נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד, ז"ש "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", כלומר, מהו הפירוש ויזעקו שותעל שועתם היה מבחינת אלקים - מן העבודה, כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם יהיה לתועלת אלקים, ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היה הזעקות שלהם.
וידוע, שאין אור בלי כלי, כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות, אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו, זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שיהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שיהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזה כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.
וז"ש "וישמע אלקים את נאקתם", פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שיהיו להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של וישמע אלקים את נאקתם, כלומר, שאז התחיל הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים.
אולם ידוע, שצריכים ללכת בב' קוים, היינו גם בקו ימין, שפירוש, שהאדם צריך לתת תודה לה', בזה שהקב"ה נתן לראות מה שחסר לו, כלומר, זה שהיסורים שלו, הם במה שהוא מרוחק מאהבת ה', שרק זה הוא הצרות והמכאובים שלו, משא"כ שאר אנשים, אין הקב"ה נתן להם את היסורים האלו, אלא הצרות ויסורים שלהם, הוא במה שלא יכולים למלאות עצמם בצרכים גשמיים, השייכת לאהבה עצמית, זאת אומרת, שהמה נדמו כבהמות, שאין להם מושג יותר מקבלה עצמית, ועל זה היו בשמחה ונתנו תודה לה'.
אמנם זה היה עבודה קשה, היות שקו שמאל הוא המבטל לקו ימין, אי לזאת, יש תמיד עבודה חדשה, לבנות אותו מחדש, וז"ש "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים", שהעבודה שלהם היה בחומר, היינו בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה', ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים, וזה נקרא לבנים.