תוכן

תשמ"ט מאמר כד
הזה"ק (נשא דף ג' ובהסולם אות י') אומר, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, וזהו יומם יצוה ה' חסדו, ובמגילה (דף ט"ו) אומר שם לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, ויש להבין, מה זה בא ללמדנו בעבודת ה', כלומר כשלומדים באדם אחד, מהו הפירוש הדיוט, וקודם כל אנו צריכים להבין מהו הפירוש הדיוט בכלל, הנה במסכת מגילה (דף י"ב ע"ב) אמר רב כהנא מכאן, שהדיוט קופץ בראש, משמע, שהפירוש של הדיוט, מימרה בגנותו, הגם שהוא איש פשוט, מכל מקום אוהב להבליט עצמו ולהראות כחכם, א"כ בעבודה מה יש לפרש ברכת הדיוט.
וכמו"כ יש להבין מה שאומר הזה"ק, "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, וזהו יומם יצוה ה' חסדו", מהו הקשר בין ברכת הדיוט לחסדו.
ידוע שעבודת האדם הוא בב' קוים, הנקראים שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי, ויכריע ביניהם, וזה ע"ד שארז"ל (סוטה מ"ז) לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת וכו', עכ"ל. וע"ד עבודה יש לפרש ימין מקרבת, כשאדם הולך בעבודה, ורוצה להמצא עצמו במצב של התקרבות לה', ולא רוצה לראות שום חסרון על עצמו, כי הוא רוצה עכשיו לעסוק בשירות ותשבחות לה', ואם הוא יראה בעצמו איזה חסרון, כבר לא יהיה באפשרותו לתת תודה לה' בכל הלב, היות שיש לו חסרונות, שהוא רוצה שה' ימלא חסרונותיו, נמצא, שעל החסרונות הוא מתפלל עכשיו, שה' ימלא אותם, נמצא, שכבר יש לו חסרון בההודאה, כלומר, שבאמצע אמירת תודה רבה, הוא טוען, שה' עוד לא נתן לו הכל מה שחסר לו, לכן בעת שהוא רוצה לעסוק בבחינת שלימות, בכדי שהתודה שנותן לה' יהיה בכל הלב, אסור אז לראות שום חסרון אצל עצמו.
אולם יש להבין, איך האדם יכול לומר שאין לו חסרון, אלא הוא מודה ומשבח לה', בזה שהוא עובד ה', בזמן שרואה, שהעבודה שלו מלא חסרונות, ואיך אפשר לשקר, בו בעת שהוא רואה בעצמו האי שלימות שלו בתורה ועבודה, התשובה הוא, בזמן שהאדם עושה חשבון לעצמו, ורואה את שפלותו, איך שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הן בכשרון והן במידות, ומכל מקום ה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו בתו"מ, והוא יודע בעצמו, שגם השרות הקטן הזה הוא לא שוה, והוא רואה שיש הרבה אנשים שהם יותר חשובים ממנו, מכל מקום ה' לא נתן להם מחשבה ורצון לעשות משהו בדברים של קדושה, ולהם כן נתן מחשבה ורצון. וע"ז הם מודים ומשבחים לה', כאילו הם השיגו הון תועפות בגשמיות, לאיזה מצב רוח היה הדברים גשמיים מביאים אותם, ומהציור הזה הם מקבלים שמחה ואושר, ויש לו מזה הרחבת הדעת, ודבר זה גורם להם, שמקבלים ע"ז אח"כ אוזניים לשמוע דברים, שמקודם לכן היה להם אוזניים אטומות, ועכשיו ע"י השמחה כל האברים שלהם נעשו ערים ומבינים וחושבים לכל דבר, כי השמחה שבאה להם ע"י שמחה של מצוה, זה גורם להם שגם בגשמיות, שהאדם יהיה עכשיו לאדם אחר לגמרי, וזה הכל בא לו מצד שהחשיב דברים שבקדושה, אולם האדם צריך להאמין, שאפילו שהוא מעריך את חשיבות של קדושה בכל יכולתו, מ"מ עוד לא הגיע לתת את שיעור החשיבות, שיש שם החשיבות האמיתי, כי אין בידי אדם להעריך את מדת חשיבות של קדושה, שרק אלו שהם בני עליה, הם יודעים איך להעריך דבר רוחני.
אלא שרז"ל, הם היו יודעים לתת חשיבות לרוחניות, כשרז"ל (ברכות ז') וז"ל, אמר ר' זירא, אגרא דפרקא ריהטא, ופרש"י, עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם, הוא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים, והמרש"א מפרש וז"ל, ועוד יש לומר דאחכמים דאינן צריכין לפרקא, דכבר יודעין דברי הלכה, קאמר, דמ"מ אגרא שלהם ריהטא, היינו שכר המרוצה, אמר אביי אגרא דכלה דוחקא, ופרש"י וז"ל, שבת שלפני הרגל, שהכל נאספים לשמוע הלכות רגל, עכ"ל, שהפירוש הוא, ויש שאינם מבינים ההלכות, מ"מ יש להם שכר על זה שעומדים דחוקים, והמרש"א אומר גם על זה אם השומע ת"ח, ואין צריך לכך, יש לו אגרא דדוחקא.
ובהאמור אנו רואים, איך שרז"ל היו מעריכים את חשיבות של רוחניות, שאמרו אפילו שאין אנשים מבינים את מה שהחכם דורש, מ"מ יש להם שכר זה, שרצים לשמוע את דרשת הרב, ועוד יותר מזה, אנו רואים מה שהמרש"א אומר, אפילו אלו אנשים שהם בעצמם ת"ח, ויודעים את ההלכות לבדם, מ"מ אם הם באים לשמוע את דרשת הרב, יש להם שכר, ובטח שכר לא נותנים אלא על עבודה, נמצא שלפי זה, שהאדם צריך לשמוח בזה שזכה לעבודת ה', הגם שבא לבית המדרש או לבית הכנסת ואינו לומד, יש לו שכר הליכה, שפירושו, שזה נכנס בגדר עבודת ה', והראיה לזה, שמשלמים שכר על עבודה זו, א"כ יוצא, בזמן שהאדם הולך בקו ימין, שרוצה לעסוק בעבודה של זמירות ותשבחות לה', הוא צריך אז לראות שיש לו שלימות, כלומר, שהוא צריך להעריך את שפלותו, ואיך שהקב"ה נתן לו רצון וחשק לכל הפחות ללכת לבית המדרש, אע"פ שלא מבין שום דבר, ולומר שאין בכוחי להעריך את החשיבות שעלה בגורלי, שה' בחר בי לכל הפחות לאיזה שרות כל שהוא, ויהיה בשמחה, כאילו הוא מצא הון תועפות בגשמיות, איך הוא היה שמח, והשמחה הזו נותן כח להאמין בה', שהוא טוב ומטיב.
משא"כ בזמן שהאדם מתחיל לעשות חשבונות, כמה הוא הרויח ברוחניות ע"י יגיעה שכבר נתן, ומתחיל לראות שהוא לא התקדם, הגם מה שהוא רואה, הוא אמת לפי השגתו, אבל במצב הזה הוא נפרד מהקדושה, מטעם שבמצב הזה הוא מדבר לשון הרע על ההשגחתו ית', שאינו יכול לומר, שהנהגת הבורא הוא בבחינת טוב ומטיב. נמצא שעי"ז הוא נעשה יותר מרוחק מהקדושה, כלומר, כי כפי מה שהוא רואה שהוא בחסרון, ורואה את כל מה שחסר לו, וכמה וכמה פעמים הוא התפלל לה', וה' לא נתן לו שום דבר על בקשתו, תיכף הוא פוגם באמונה של כי אתה שומע תפלת כל פה, נמצא, שנעשה במצב הזה, שהוא אומר, שהוא הולך עכשיו על דרך האמת ולא רוצה לרמאות עצמו, שהוא איש שיש לו שלימות, ובטח הוא בטוח, בדרך שהוא הולך הוא דרך אמיתי, אולם אין אדם יכול לעשות לעצמו דרכים, אלא צריכים לקבל דרך מכפי שרבותינו סדרו לנו.
ועל ענינים כאלו אמר אאמו"ר זצ"ל, ושאל על מה שאנו אומרים (ב-אתה בחרתנו) "ורוממתנו מכל הלשונות", הלא אין בעולם רק לשון אחד של היצה"ר, לכן ורוממתנו מכל לשון היה צריך לומר, מהו מכל הלשונות, לשון רבים, ואמר, שיש מלאכים קדושים, וכמו כן יש מלאכים טמאים, היינו שיש לפעמים שהיצה"ר מונע אותו מלעשות דבר טוב, מכח שמסית לו, ואומר שאין לך שום צורך לעסוק בתו"מ, מטעם שלא יהיה לך מזה שום רווח, ולפעמים בא אליו ואומר לו, שלא כדאי לך לעשות הדבר הזה, היות שזה הדבר יפריע לך מלעסוק בתו"מ, נמצא, שהוא מדבר אליו להיפך, הוא רוצה שהאדם יעסוק בתו"מ, לכן הוא מיעץ לו לא לעשות את הדבר הזה, מה שהוא רוצה לעשות, או ללמוד, או לחשוב, וכדומה, נמצא, בזמן שהאדם צריך ללכת בקו ימין, אז בא אליו המלאך קדוש ואומר לו, תסתכל על שפלות שלך, תראה שחסר לך תורה וחסר לך אמונה, וגם בקיום מצוות אין אתה בסדר, ומוריד אותו לשאול תחתית, ומדבר אליו כמו מלאך קדוש, ומה נעשה, בסופו של דבר הוא בא לידי ירידה, שאין לו אז ראש לעשות שום דבר בקדושה, לכן בזמן שהוא צריך ללכת בקו ימין, הוא צריך להלחם עם כל אלו שמתנגדים לשלימות הימין, ולהאמין למעלה מהדעת, שהס"א מדבר אליו בלבוש של מלאך קדוש.
אולם אח"כ, האדם צריך לעבור אל קצה השני, הנקרא קו שמאל, ושם צריכים שמירה מעולה, והוא צריך להיות מוכן, בזמן שראה את העבר שלו, שהוא מלא חסרונות, שיהיה בידו יכולת לתת תפלה על החסרונות, אחרת אסור להכנס לעבודת של שמאל, וזה כמ"ש בזה"ק, שאסור להרים את הידים בלי תפלה ובקשה, שפירושו הרמת ידים נקרא, שהוא מסתכל בהידים שלו, היינו מה כבר יש לו בהידים מרוחניות, אם הוא התקדם משהו או לא, אסור להסתכל, רק באופן שהוא מוכן לתת תיכף על המקום תפלה ובקשה, אחרת הוא יפול לכלל יאוש, ועצבות, ומרה שחורה, ויהיה מוכרח לברוח מהמערכה, נמצא, במקום שהוא היה צריך לקבל מקו שמאל מקום לתפלה, שרק בגלל זה הוא צריך לעבור לקו שמאל, לכן, אם הוא אינו בטוח שיהיה ביכלתו תיכף לתת תפלה על המקום, הוא צריך להשאר בקו ימין, עד שיהא בטוח, שעי"ז הוא יקח כח להתפלל, שה' יעזור לו, ויהיה מאמין כי ה' הוא שומע תפלה, אחרת יש איסור בדבר, כי בטח תודה רבה במצב הזה שהוא נמצא לא יכול לתת, ותפלה ג"כ לא יכול לעשות, שיתפלל לה', שיוצאו מהמצב הזה, כי בזמן שהאדם נמצא במצב, שהוא מתחיל לדבר לשה"ר על ההשגחה, תיכף נאבד ממנו כח התפלה, שהגוף לא יכול להאמין, שה' הוא שומע תפלות כל פה, נמצא, שהוא נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, לכן הוא צריך להשאר בקו ימין ולא להכנס לקו שמאל.
וזה שארז"ל (יומא טז, ב) "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין", שפירוש של כל הוא בדרך כלל, כלומר, בדרך כלל האדם צריך ללכת בקו ימין, ובקו שמאל מותר ללכת רק בזמן שהוא בטוח שיהיה בידו להתפלל על החסרונות שלו, אחרת הוא צריך להשאר בימין, עד שירגיש בעצמו, שהוא מוכן לזה, לכן, אם נתעורר לו נגד רצונו מחשבות, שהוא לא בסדר, ואיך הוא יכול לדבר דיבורי תורה ותפלה לה', בזמן שהמחשבות שלו אומרים לו, הלא אתה מלא ליכלוך, ואיך אתה לא מתבייש לעסוק בדברי קדושה, על זה האדם לומר, שכתוב אני ה' השוכן אתם בתוך טמאותם, כלומר, אפילו שאני נמצא בשפלות הכי גרוע, מ"מ אני מאמין במ"ש, שה' שוכן אפילו בשפלות הכי גרוע, אולם אינו שורה אצל בעלי גאוה, כשרז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד", לכן כשהאדם מרגיש עצמו בשלימות, לפי הקו ימין, שהוא מעריך את שפלותו, ואומר, מ"מ ה' נתן לו קצת אחיזה כל שהו בקדושה, וקצת הזה לגבי הקדושה שהאדם צריך להשיג, בודאי נקרא זה הקצת קדושה לגבי קדושה אמיתית, בחינת הדיוט, ואם הוא אומר לפי שפלותו, אני מודה ומשבח לה' עבור זה, על זה יכולים לומר, כמ"ש "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", וכשהוא שמח מזה, יש לו הזדמנות לזכות לבחינת שהשכינה שורה אלא מתוך שמחה, נמצא, שע"י השפלות הזו, שמזה שה' נתן לו משהו אחיזה בקדושה, הוא יכול לעלות במעלות הקודש, אם הוא רק לוקח מזה שמחה ומחשיב את זה, אז האדם יכול לומר "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון", היינו, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, והוא דל, היינו עני, כשארז"ל (נדרים מ"א.) וז"ל, אמר אביי, נקטינין אין עני אלא בדעה, עכ"ל, שפירושו, מסורת מאבותינו, מנהג מאבותינו, שאין עני אלא בדעת.
וזה שאומר שהוא דל, היינו עני, שאין לו שום דעת בקדושה, הוא נקרא עני ודל, ואז, אם יש משהו אחיזה בקדושה, אע"פ שהוא דל, אומר מקימי מעפר דל, זאת אומרת, שאומר הלל, שאף שהוא דל, מכל מקום ה' מקים אותו, מאשפות ירים אביון, הגם שהוא מרגיש שהוא אביון, מכל מקום ה' הרים אותו, ועל זה הוא אומר הלל לה', ושיעור אחיזה בקדושה צריך להיות במשהו, כבר יכולים להגיד הלל ולתת שבח לה', ויכולים לפרש במ"ש (תהילים צ"ז) "שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו", שיש לפרש צדיקים, פירוש מי שאומר שה' הוא צדיק, היות שכל מה שיש לו איזה אחיזה בקדושה, כבר אומר ה' הוא צדיק, במה שנותן לעני ואביון כמוהו איזה אחיזה ברוחניות, והם נקראים צדיקים, כמ"ש איזה צדיק המצדיק את קונו, ושיעור אחיזה ברוחניות, הוא, שעל זה הוא יכול לומר, שאני שמח עם זה, אומר הכתוב והודו לזכר קדשו, שהם נותנים הודאה על זכר קדשו, זה שזוכרים את קדושתו ית', ע"ז הם נותנים הלל ושבח, ז"ש והודו לזכר קדשו, זאת אומרת, אם הם רק נזכרים משם הקדוש, כבר על זה לבד הם נותנים הודו לה', כלומר אפילו רק על זכירה לבד תיכף מתעוררים לתת הודאה לה'.
משא"כ מי שיש לו קצת גאוה, ואומר, שאר אנשים, שאין להם שכל, הם יכולים להיות עובדי ה' בלי שום שכל ודעת, משא"כ איש כמוני, שיש לו שכל ואיננו טיפש כשאר אנשים, הוא אומר, אם הבורא רוצה שאני יעבוד בשבילו, הוא צריך להתחשב עמי ולתת לי טעם בתורה ובתפלה, אחרת אני יכול להיות עובד כמו שאני מבין, ולא כמו שאתה דורש, ע"ז כתוב ה' מלך גאות לבש, היינו שה' מתנהג לגבי אלו אנשים בלבוש של גאות, ואינו מתפעל מהם, והם נשארים עם הגאות שלהם ולא יותר, לכן כתוב רם ה' ושפל יראה, עם שפלותו האדם יכול לראות, משא"כ וגבוה, מי שמחשיב עצמו שהוא יותר גבוה משאר אנשים, הוא נקרא וגבוה ממרחק, היינו הוא מתרחק מהקדושה.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", שהפירוש הוא, שבזמן שהאדם מרגיש שהוא הדיוט, שאין לו רק קצת מגע עם הקדושה, שזה נקרא הדיוט לגבי השלימות שהאדם צריך להגיע, מ"מ כשהוא עושה ברכה ונותן תודה לה', אל תהי קלה בעיניך, אלא האדם צריך להחשיב זה כאילו השיג הון תועפות, ולתת תודה וברכה לה' כאילו השיג שלימות אמיתי.