תוכן

שמעתי תש"א ירושלים
רז"ל אמרו על מ"ש (עמוס ה') וז"ל: "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה'? הוא חשך ולא אור". משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור, אמר לו התרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה? (סנהדרין צ"ח ע"ב) עכ"ל. שהפירוש הוא: היות שאין לעטלף עינים לראות, א"כ מה הוא מרויח מאור השמש? אלא להיפך, מי שאין לו עיניים, אור השמש מחשיך לו יותר.
ויש להבין את המשל הזה, היינו איזה שייכות יש לעינים, להסתכלות באור ה', ונתנו ע"ז משל מעטלף, שמי שאין לו עיניים נשאר בחושך. ועוד יש להבין, מהו יום ה', ומהו ליל ה', איזה הפרש יש ביניהם. בשלמא ביום של בני אדם, אנו מבחינים בזריחת השמש, אבל יום ה', במה אנו מבחינים זאת?
התשובה היא, כמו לגבי גילוי השמש, היינו שהשמש זורחת על הארץ, אנו קוראים אותו יום, ובזמן שהשמש אינה זורחת נקרא חושך. כמו כן אצל הקב"ה, יום נקרא גילוי, וחושך נקרא הסתרת פנים. זאת אומרת בזמן שיש גילוי פנים, שהדבר ברור אצלו כיום, זה נקרא יום. כמו שדרשו רז"ל (פסחים ב' ע"א) על מ"ש "לאור יקום רוצח, יקטול עני ואביון, ובלילה יהי כגנב". הא מדקאמר "ובלילה יהי כגנב", אלמא אור יממא הוא וכו', הכי קאמר: אי פשיטא לך מלתא כנהורא, דאנפשות קאתי, רוצח הוא, וניתן להצילו בנפשו וכו', עכ"ל. הרי אנו רואים שענין יום הוא אומרת הגמרא שהוא ענין דבר ברור כיום.
נמצא שיום ה' יהא פירושו, שההשגחה מה שהבורא מנהיג את העולם, יהיה ברור שהיא בבחינת "הטוב והמטיב". לדוגמא, כשהוא מתפלל, תיכף נענה על תפלתו, ומקבל את מבוקשו, על מה שהוא התפלל. ובכל מקום שהוא פונה, הוא מצליח, זה נקרא יום ה'. משא"כ חושך שהוא לילה יהיה פירושו, הסתרת פנים, שזה מביא לו ספיקות בהשגחת טוב ומטיב, ומחשבות זרות. כלומר שהסתרת ההשגחה מביאה לו כל אלה הדיעות והמחשבות זרות, וזה נקרא חושך ולילה. כלומר שהאדם מרגיש מצב שבו הרגשתו, שהעולם חשך בעדו.
ובזה יש לפרש מ"ש: "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חשך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה שהם מצפים שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת, שתהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה שכך הוא. היינו שה' משגיח על העולם בבחינת "הטוב והמטיב". כלומר שאין הם רוצים שהם יראו איך שה' משגיח בבחינת "הטוב והמטיב", כי ראיה היא נגד אמונה. כלומר אמונה היא דוקא במקום שהיא נגד השכל, והאדם עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים שההשגחה של הבורא עם הנבראים היא בבחינת "הטוב והמטיב", ומה שהם לא רואים זאת בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': אנחנו רוצים לראות את בחינת "הטוב והמטיב", בבחינת ראיה בתוך השכל. אלא הם רוצים שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. רק שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שתהא אמונה זו כל כך חזקה, כאלו הם רואים זאת בתוך הדעת. היינו שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה': יום ה'. כלומר שאם הם ירגישו זאת בבחינת ידיעה, אז אור ה' הנקרא שפע עליון ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא, וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך לרצון לקבל שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו, אלא הם רוצים להיות דבוקים בה', וזה יכול להיות רק ע"י השתוות הצורה.
אולם בכדי להגיע לזה, היינו שיהיה לאדם רצון וחשק להדבק בה'. והיות שהאדם נברא עם טבע של רצון לקבל רק לתועלת עצמו, אם כן איך אפשר להגיע לדבר שהוא ממש נגד הטבע? ולכן מוטל על האדם להשקיע עבודה רבה, עד שיקבל טבע שני, שהוא הרצון להשפיע. שעם הרצון להשפיע, בזמן שהאדם זוכה לזה, אז הוא מוכשר לקבל שפע עליון ולא לפגום, כי כל הפגמים באים, רק ע"י הרצון לקבל לעצמו.
היינו בזמן שהוא עושה משהו בע"מ להשפיע, יש שם בבחינה פנימית המחשבה שהוא יקבל משהו, איזו תמורה עבור מעשה ההשפעה שהוא עושה עכשיו. במלה אחת, אין בכוחו של אדם לעשות משהו אם לא יקבל תמורת זה משהו עבור המעשה היינו שהוא צריך להנות. וכל הנאה שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מוכרח להיות ע"י הנאה זו להיות נפרד מחיי החיים. ומפסיקו מלהיות דבוק בהבורא, היות שענין הדביקות נמדדת בהשתוות הצורה, לכן אי אפשר שתהיה השפעה נקיה בלי תערובת של קבלה מצד כחות עצמו.
לכן בכדי שיהיו לאדם כוחות דהשפעה, לטבע שני אנו צריכים, שיהיה באדם הכח להגיע להשתוות הצורה, היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע, ולא מקבל כלום, דאינו ח"ו בעל חסרון, כלומר שגם מה שהוא משפיע, אין זה מטעם חסרון, היינו שאם אין לו ח"ו למי להשפיע, מורגש דבר זה אצלו לחסרון. אלא שאנו צריכים להבין זאת כמו שחוק, כלומר שאין זה שהוא רוצה להשפיע הוא דבר הצריך לו, אלא הכל כמו משחק. וזהו ע"ד שארז"ל בענין מטרוניתא ששאלה, מה הקב"ה עושה לאחר שברא את העולם? התשובה היתה, יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו" (ע"ז דף ג' ע"ב). שענין לויתן הוא בחינת דביקות וחיבור, (מלשון "כמער איש ולויות"). היינו שהתכלית שהיא חיבור הבורא עם הנבראים, הוא רק בחינת שחוק ולא ענין של רצון וצורך. וההבדל בין שחוק לרצון הוא, שכל מה שבא ברצון הוא בהכרח, ואם אינו משיג את רצונו הוא בעל חסרון. משא"כ בשחוק אפילו כשאינו משיג את הדבר לא נחשב זה לחסרון. כמו שאומרים: "מה שלא השגתי מה שחשבתי, אין דבר, מפני שזה לא כ"כ חשוב, מטעם שכל הרצון שהיה לי להדבר היה רק בשחוק ולא ברצינות".
ובהאמור יוצא, שתכלית השלימות היא, שתהיה כל עבודתו בבחינת השפעה גמורה, ולא יהיה לו שום רצון וחשק לקבל הנאה תמורת עבודתו, וזוהי מדרגה גבוהה משום שהיא בחינה הנוהגת אצל השי"ת.
וזה נקרא יום ה', שיום ה' נקרא שלימות, ע"ד שכתוב [איוב ג' ט']: "יחשכו כוכבי נשפו, יקו לאור, ואין", שאור נבחן לשלימות. וכשהאדם משיג את הטבע השני, היינו את הרצון להשפיע, מה שהבורא נותן לו אחר הטבע הראשון שהוא רצון לקבל, ומקבל עתה את הרצון להשפיע. אז האדם מוכשר לעבוד את הבורא בבחינת השלימות, וזה נבחן ליום ה'.
לכן מי שעדיין לא זכה לטבע השני שיוכל לעבוד את ה' בבחינת השפעה, ומצפה שיזכה לבחינה זו היינו לבחינת השפעה, זאת אומרת שכבר התיגע ועשה מה שביכולתו לעשות, כדי לזכות לכח הזה, אז הוא נבחן שמצפה ליום ה', היינו שתהיה לו השתוות הצורה עם ה'. וכשבא יום ה', הוא בשמחה נפלאה, שהוא שמח בזה שיצא מתחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, שהוא היה מפרידו מהבורא, ועכשיו הוא מתדבק בהבורא, ונבחן זה אצלו שעלה עכשיו לראש הפסגה.
משא"כ מי שעבודתו היא רק בבחינת קבלה עצמית, הוא להיפך, שכל זמן שהוא חושב שתהיה לו איזו תמורה מעבודתו, הוא שמח, ובו בזמן שהוא רואה שהרצון לקבל לא יקבל שום תמורה עבור עבודתו, אז הוא בא לידי עצבות ועצלות, והוא בא לפעמים לידי "תוהה על הראשונות", והוא אומר: "אדעתא דהכי לא נדרתי". א"כ אדרבא, יום ה' שהוא משיג כח להשפיע, אם יגידו לו שזה יהיה הרווח שלך, בזה שאתה עוסק בתורה ומצוות, אז יגיד: "זה נקרא אצלי חושך ולא אור", משום שהידיעה הזו מביאה אותו לידי חשכות, כנ"ל.