תוכן

תשמ"ח מאמר ה
במגילה דף כט, כ"ש וז"ל, תניא ר"ש בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל, לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן, וכו', שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך, והשיב לא נאמר, אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהם מבין הגליות. עכ"ל.
ויש להבין זה בדרך העבודה. א', מה נותן לנו זה בעבודה, אם השכינה ג"כ בגלות. כלומר מהו התועלת זה שגם השכינה היא בגלות, כמ"ש חביבין ישראל, לפני הקב"ה בזה שגם השכינה היא בגלות, א"כ יש להבין מה מוסיף לנו זה בעבודה, כלומר מהו התיקון שאנו מוצאים מזה, שגם השכינה היא בגלות. ב', יש להבין מהו זה שאמרו ז"ל צער השכינה בזה שהיא בגלות, וחז"ל אמרו שאדם צריך להצטער בצער השכינה איך אפשר לומר שיש צער למעלה שאנו צריכים לבקש מהקב"ה לאקמא שכינתא מעפרא, זאת אומרת שאנו צריכים לבקש מהקב"ה שהוא יוקים אותה מהעפר. ג', יש להבין גם זה, מהו בעבודה, להבין שהשכינה מונחת בעפר, שהיא בעצמה לא יכולה לקום, אלא צריכים שהקב"ה יוקים לה, וגם זה להבין, בכדי שהקב"ה יוקים לה, אנו צריכים להתפלל על זה, וכאילו בלי תפלתנו, אין הקב"ה יכול להוציא אותה מעפר.
ולהבין כ"ז צריכים מקודם להבין לאיזה בחינה אנו קוראים קוב"ה, ולאיזה בחינה אנו קוראים שכינה.
אאמו"ר זצ"ל, אמר פשט על מה שכתוב בזה"ק איהו שכן, ואיהי שכינה. שיש לדעת מה שאנו מבחינים הרבה בחינת בעולמות העליונים, זהו רק מצד המקבלים, אבל מצד הבורא כתיב אני הויה לא שניתי ולפיכך, מבחינים את כל העולמות לב' בחינת, א', בורא שהוא השכן, ונקרא אור, ונקרא המשפיע והנותן והמחיה, ב', המקום שהבורא הוא מגולה, כלומר המקום שמרגישים אותו, ומשיגים אותו, לפי ערך הכלי, שיש לה ההשתוות הצורה, שתיקון הזה יצא לאחר הצמצום. לפי"ז יוצא, הוא אמר, שהמקום שהשוכן מגולה, המקום הזה נקרא שכינה, א"כ אין הם שני דברים, אלא זהו אור וכלי, שהאור נקרא שוכן, והכלי ששם מלובש האור נקרא שכינה.
ובהאמור לפי דבריו, יש לפרש, את כל ענין עבודה שיש לפנינו, בבחינת תיקון הבריאה, שהוא רק תיקון הכלים, פירוש איך שהשפע עליון, מה שרצונו ית' הוא להטיב לנבראיו, שהכלים יתאימו לקבל השפע והשפע לא תלך להחיצונים. רק זה הוא, עבודה שלנו ולא יותר.
נמצא לפי"ז בזמן שהשוכן רוצה להיות מגולה, כלומר שהטוב והעונג יהיה מגולה להנבראים, והיות מצד המאציל אנו מיחסים רק בחינת משפיע ונותן, כי זה היה מטרת הבריאה אבל מצד התחתונים, כלומר שהכלי ששם צריך להיות מגולה, את הטוב והעונג הואיל שחשקה בהשתוות הצורה לשורשו, כלומר שתהיה משפיע כמו השורש, לכן, אמרה שהיא לא רוצה לקבל בעל מנת לקבל, וע"ז עשתה צמצום, ורק בזמן שתהיה היכולת לכוון בעמ"נ להשפיע, אז היא תקבל את הטוב ועונג, וזה נעשה בעולמות עליונים, שהם נקראים בחינת השורשים להנשמות, כלומר שגם הנשמות לא יקבלו את השפע אלא בתנאים כאלו, הנקראים בעמ"נ להשפיע. זהו גורם עיכוב שלא יכול להתגלות את הטוב והעונג עד שהתחתונים יהיו ראויים לקבל השפע.
ובהאמור יוצא שהמקום שהשוכן צריך להיות מגולה, ואם אין התחתונים נותנים את המקום הזה, כי אין בכוחם לתת הכוונה, על המתנה מה שהשוכן יתן, שהקבלה תהיה בעמ"נ להשפיע, נמצא שזה נקרא צער השכינה, כלומר שאין הקב"ה יכול להשפיע את הטוב והעונג כרצונו ית', שרצונו הוא, להטיב לנבראיו.
נמצא שצער השכינה יהיה פרושו, שיש צער להקב"ה שהוא לא יכול לגלות את הטוב והעונג מסיבת שאין הנבראים נותנים את המקום המוכשר לקבל. כי אם יתן להם את הטוב והעונג, הכל ילך להס"א. אי לזאת נמצא שאינו יכול להשפיע את הטוב כמו שהוא חפץ.
ובזה נבין שהאדם צריך להצטער על צער השכינה, ושאלנו מדוע אין הקב"ה מקים אותה מעפרא אלא הוא צריך שהתחתונים יכוונו במעשיהם, כלומר מה שהם עושים, שהכל הוא צריך להיות, על הכוונה לאקמא שכינתא מעפרא, והתשובה הוא, כי כל מה שהקב"ה נותן הכל הוא טוב ועונג, שזהו מטרתו להטיב לנבראיו, משא"כ לאוקים השכינה מעפרא, כלומר שהקב"ה יהיה בידו לתן שפע, והשפע לא תלך להס"א, זה יכול להיות, רק בזמן שאין התחתונים רוצים לקבל לתועלת עצמם, אלא בעמ"נ להשפיע, זה שייך לעבודת האדם, ולא להבורא, להבורא שייך לתת, משא"כ לא לתת לא שייך להבורא אלא להנבראים כלומר שאין הנבראים רוצים לקבל לעצמם, אלא בתנאי בעמ"נ להשפיע.
וזהו כמ"ש רז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ופירש אאמו"ר זצ"ל, הכל הקב"ה נותן, הכונה הוא, הכל היינו כל השפעות טובות הבורא נותן, ויראת שמים, שהוא שלא לקבל לתועלת עצמו, זה רק האדם צריך לעשות. לכן על האדם מוטל לתקן את עצמו בכדי שיהא בידו של הקב"ה לתת את הטוב והעונג, נמצא בזה מה שהאדם עובד לתועלת ה', נשאלת השאלה, איזה תועלת, הקב"ה מקבל מעבודת האדם, כלומר מה חסר להבורא שאנו צריכים לעבוד לתועלת הבורא, יכולים לומר רק דבר אחד, היינו מקום, שיהא בידו להשפיע שם את הטוב והעונג, מה שהיה ברצונו בעת בריאת העולם שהוא להטיב לנבראיו.
אי לזאת כשאנו אומרים צער השכינה, הכוונה על זה שאין הקב"ה יכול לגלות להם את הטוב ועונג, נמצא שיש כביכול צער, על מה שהוא לא יכול להטיב להנבראים וזה נקרא צער השכינה, צער שאינו יכול להשפיע לתוך הכלים, כנ"ל שהכלים, נקראים שכינה, ששם שורה השוכן.
והסיבה שצריכים לכוון בכל מעשינו לצער השכינה, הוא היות שאנו צריכים להגיע לידי השתוות הצורה, הנקרא בעמ"נ להשפיע, ולא לקבל לתועלת עצמו, וזה כלל שאין האדם יכול לעבוד ללא מטרה, א"כ האדם צריך לשום לעיניו, מה הוא רוצה עם היגיעה שלו, כלומר מהו רוצה לקנות בחיים, שידע אם הוא ישיג את הדבר, הוא יהיה אדם המאושר בעולם.
לכן אומרים לו שאין דבר יותר גדול ויותר חשוב מזה שהוא ימלא את רצון הבורא, ולא הרצון לקבל לעצמו, ואז האדם צריך לדעת מה חסר מבית המלך שהוא יכול למלאות את החסרון הזה, כלומר מה אפשר לומר שיש להבורא צער שחסר לו את דבר הזה ואם יתנו לו יהיה שמחה לפניו. על זה בא התשובה, שהאדם צריך להצטער על צער השכינה, כנ"ל שיש צער להבורא כביכול, בזה שהוא לא יכול להשפיע טוב ועונג להנבראים, כנ"ל במשל המדרש, שאומר שזה דומה למלך שיש לו מגדול כל טוב ואין לו אורחים, ולהבין את משל המדרש יכול לומר משל, שזה דומה לאדם שעשה חתונה לבנו, והזמין באיזה אולם חמש מאות מנות, ואף אחד לא בא מאיזה סיבה שהוא, ובקושי קבץ מנין להחופה, איזה צער האדם מרגיש בזה שיש לו חמש מאות מנות עבור הקהל, והקהל לא בא.
ועל סיבה זו צריך האדם לעבוד, לזכות לעשות נחת רוח להבורא בזה שהוא מקבל ממנו טוב ועונג. והאדם שהגיע לדרגה זו, הוא האדם המאושר בעולם.
משא"כ אם האדם מקיים תו"מ בעמ"נ שהקב"ה ישפיע לו טוב להכלי קבלה, בעמ"נ שהוא רוצה להנות עצמו, האדם הזה מרוחק מהשפע, כי השפע עליון יכול לבוא רק בכלים דהשפעה, לכן צריך להיות הסיבה מה שהוא מקיים תו"מ הוא מטעם שעי"ז הוא יהיה בין האנשים שרוצים להנות את הבורא, כנ"ל בהמשל, אבל היות שהאדם נולד בכלי של קבלה עצמית, ואיך אפשר לשנות את הטבע, ולומר שהוא לא דואג עבור עצמו לשום דבר, רק מה כואב לאדם שהוא מצטער, זהו רק צער השכינה, שפירושו כנ"ל, מה שיש כביכול צער למעלה בזה שאינו יכול למלאות רצונו, כלומר היות שרצונו ית', הוא להטיב, ואינו יכול להוציא הטבה זו לפועל, כי אין להנבראים כלים מוכשרים שיוכלו לקבלו, והיות שע"י קיום תו"מ יהיו מסוגל לעשות כלים מוכשרים כרז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, זהו הסיבה שהוא עובד בכל כוחו לקיים תו"מ, שע"י הקיום של תו"מ הוא יצא מאהבה עצמית, ויזכה לכלים דהשפעה, ואז יהיה ביכלתו לעשות נחת רוח ליוצר, בזה שהוא מקבל ממנו את הטוב והעונג.
ובזה נבין שאלה הב', מה שייך לומר שיש צער וחסרון למעלה, התשובה הוא, היות שהוא רוצה לתת להנבראים כל טוב ואין הנבראים מסוגלים לקבל מפאת שינוי צורה, וזה שהוא לא יכול לתת להמקום שצריך להיות מגולה השוכן שנקרא שכינה, זה נקרא צער השכינה, פירוש צער שלא יכול להיות מקום להשראת השוכן, ששכינה נקרא הכלי ששם מגולה האור.
ובהאמור נבין את השאלה הג' ששאלנו מהו בעבודה שהשכינה מונחת בעפר, והקב"ה צריך שרק הנבראים יכולים לאוקים אותה מעפר כאילו כביכול הוא בעצמו לא יכול. ובהנ"ל יש לפרש היות המקום שהשוכן יכול להיות מגולה הוא שיש בהכלי, הכוונה דעמ"נ להשפיע, ואצל הנבראים שנולדו עם הרצון לקבל לעצמו, המקום דלהשפיע נקרא טעם עפר, מסיבת שהיא נגד הטבע שלהם, לכן כל פעם שהם רוצים לעשות על הכוונה בעמ"נ להשפיע, הם מרגישים בזה טעם עפר, מטעם שענין להשפיע הוא נגד הטבע כנ"ל, לכן מוטל על הנבראים שהם יעשו מעשים וסגולות שיוכלו לתקן את המקום שיהיה מוכשר לקבל את הטוב ועונג.
לכן כשמדברים בתיקון הכלים, כלומר שהתחתון צריך לתקן עצמו שיהיה מוכשר לקבל, וזהו לפי הכלל כל אחד צריך לראות שהוא יהיה בסדר, ושיוכל לעשות מעשים מה שהוא צריך לעשות, לכן מה שהמשפיע צריך לעשות שייך להמשפיע, ומה שהמקבל צריך לעשות שייך להמקבל, כלומר שהמקבל צריך להשתדל, שיהיה לו כלים מוכשרים, דהיינו שהקליפות לא יקחו ממנו מה שהוא יקבל, זאת אומרת שהמקבל צריך להשתדל שיוכל לכוון בעת הקבלה, הכוונה דלהשפיע, אחרת אין אור העליון יכול להגיע להכלים האלו מסיבת שנוי צורה. לכן מוטל זה על התחתון לאוקים מדת השפעה, בכדי לקבל השפעה עליונה.
ובהאמור, נבאר עתה מה ששאלנו, מהו הריוח מזה שארז"ל ישראל שגלו שכינה עמהם בעבודה.
הנה חז"ל אמרו (תנחומא נצבים א) ישראל כשהיסורין באים עליהם הן נכנעין ומתפללין, אבל אומות העולם, מבעטין בהן ואין מזכירין שמו של הקב"ה. עכ"ל. ויש לפרש זה על דרך העבודה, כי בדרך עבודה נקרא יסורים, בזמן שהאדם בא במצב של ירידה, והיסורים שלו הוא במה שאינו לו טעם וחיות בתו"מ, וכל העולם חשך בעדו, ואינו מוצא שום מרגוע לנפשו, ומתחיל להסתכל על העבר, כלומר מהו הסיבה שבא לידי מצב של שפלות, והוא לא מוציא בעצמו שום דבר, במה לתלות הירידה הזו, ועוד יותר מזה קשה לו להבין, מדוע מטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה מרגיש שהוא נמצא בעולם שכולו טוב ועבודה גדולה היה לו לקיים משרז"ל, מאד מאד הוי שפל רוח.
ועכשיו הוא רואה שהוא יותר גרוע מכל העולם, בזה שהוא רואה שכל העולם חיים, ונהנין מזה שהם עוסקים בתו"מ, וכשהם מתפללים, כל מילה ומילה שהם מוצאים מפה, הם מרגישים, שעושה רושם למעלה ומזה שהם מאמינים שעושה רושם למעלה עושה דבר זה רושם למטה, כלומר שכל אחד מרגיש בלבו, שעשה היום דבר גדול, בזה שהוא היה מתפלל, או שלומד תורה, ועל דרך זה הוא מוסיף והולך כל יום ויום. משא"כ הוא רואה עצמו, שהוא גרוע מכל העולם, היות שכל חשך בעדו, זאת אומרת שהשמש שמאיר להעולם, אינו מאיר לו, ואינו רואה לעצמו זכות קיום בעולם.
האדם עומד במצב הזה בפני הדילמה, או לומר שהוא בחינת ישראל, והוא מאמין בה' שהכל הוא בהשגחתו ית', כלומר שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו, הקב"ה שלח לו את הירידה זו והיסורים, מה שהוא נמצא במצב של שפלות הכל בא ממנו ית', זאת אומרת, שבטח הקב"ה רצה שהוא יעלה בדרגה, שלא ישאר במצב שכל עבודתו יהיה לתועלת עצמו שבזה הוא נפרד מדביקות ה', אלא שה' רוצה שהאדם יראה את מצבו אמיתי, איך שהוא מרוחק מלעבוד לתועלת ה', ומשום זה, ה' לקח ממנו את הטעם שהיה מרגיש בשלא לשמה. ולכן הוא נשאר בלי חיים, נמצא שהקב"ה מטפל בו ורוצה להכניס אותו בקדושה.
ולכן מוטל עליו עכשיו, להתפלל לה' שיעזור לו, היות, שיש לו עכשיו צורך לעזרתו ית', אחרת הוא רואה שהוא אבד מכל וכל, וזה נבחן שהשיג עתה כלי וצורך לעזרת ה' היות שעתה הוא רואה שממש הוא נפרד מה', כי אין לו שום חיים, כי מי שדבוק בה' יש לו חיים כמ"ש "כי עמך מקור חיים". ועכשיו בטח הוא יכול לתת תפלה מעומק הלב, שתפלה אמיתית נקרא דוקא מעומק הלב, ולפי"ז הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו מקום שיראה את מצבו האמיתי, ועכשיו הוא רואה שהוא נצרך לה' שיתן לו הסיוע הדרושה כשרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. והזה"ק מפרש במה מסייעין, ואומר בנשמתא קדישא, א"כ עכשיו הקב"ה נתן לי ההזדמנות, שיהיה לי להשיג בחינת נשמה קדושה, א"כ כמה הוא צריך להיות מאושר מהמצב של ירידה, והיסורים שהוא מרגיש במצב הזה לכן עליו לומר, שאין הוא נמצא במצב של ירידה אלא אדרבה, הוא נמצא במצב של עליה.
ובזה יש לפרש מה שרז"ל, "ישראל כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין". שפירושו בזמן שבאים במצב של ירידה, הם רואים את מצבם האמיתי איך שהם נמצאים בשפלות, זה נקרא שהם נכנעין מטעם שרואים את מצבם איך שהם נפרדו מחיי החיים, כי מי שיש לו דביקות בה' הוא חי, משא"כ הוא מרגיש רק יסורים, לכן ברור לו שעתה הזמן של תפלה מעומק הלב, וז"ש הן נכנעין ומתפללין.
ויש מקום לומר להיפך, שהוא טענה ששייכת לבחינת אומות העולם, ולא לבחינת ישראל, כלומר שאינו מאמין שהקב"ה שלח לו את המצב הזה שהוא רואה שהוא נמצא במצב ירידה, שהרגשה שלו הוא, שאין לו עכשיו שום טעם בתו"מ, אלא שנמצא במצב של יסורים, ובכלל אין לו טעם בחיים, והוא עתה תוהה על הראשונות, כלומר, שהוא מתחרט בזה שהוא היכנס עצמו ללכת בדרך של השפעה, זאת אומרת, שהוא אומר שבטרם נכנסתי לעבודה דלהשפיע, היה לי שמחה מעבודה שעסק בתורה ותפלה, ובעשיית המצות, כי אז היה יודע, שהוא לא צריך לעשות שום חשבונות, וכל דאגותיו היה איך להרבות בכמות, כלומר לתת יותר זמן לתפלה ולתורה, אבל על איכות העבודה, לא היה לי צורך לתשומת לב, לחשוב, על איזה מטרה הוא עובד עבודת הקודש, והיה סומך עצמו על הכלל, כי לא עלה אז על דעתו, שיש צורך לחשוב, על הסיבה שמחייבו לעסוק בתו"מ, לכן תמיד היה מרגיש עצמו שהוא נמצא בתכלית השלימות.
משא"כ עתה כשהתחיל לחשוב על הסיבה, שבשבילה הוא רוצה לקיים תו"מ, והוא רוצה לעסוק לשם שמים כלומר בעמ"נ להשפיע ולא בעל מנת לקבל לעצמו, אז העבודה נעשה לי יותר קשה, ויותר קשה לי להתגבר על היצה"ר שלי, והוא אומר במקום שרוצה ללכת על דרך האמת, אז הסברה נותנת, שהיצה"ר צריך להיות נכנע, ויותר חלש ועכשיו הוא ממש להיפך, שכל דבר שבקדושה שהוא רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע, היצה"ר מתגבר עליו, וקשה לו להתגבר. והוא שואל איפוא הוא הצדק, ומרוב עבודה מה שהוא צריך להתגבר בכל פעם, הוא בא לידי ירידה, ואז הוא בא לטענת מרגלים, ואומר נמאס לו עבודה זו ובורח מן המערכה, כי הוא טוען במקום שהוא היה צריך להתקדם, הוא הולך אחורה, לכן הוא תוהה על הראשונות כנ"ל, ובועט על הדרך הזה, שצריכין לעבוד עם כוונות, ולא מספיק מעשים אלא עיקר הוא הכוונה, כמ"ש "טוב מעם בכוונה, מהרבות שלא בכוונה". והוא אומר שעבודה זו לא בשבילו.
ובהאמור יש לפרש מה שארז"ל, "אבל אומה"ע [כשהיסורים באים עליהם] מבעטין בהן ואין מזכירין שמו של הקב"ה". שפירושו הוא. שבזמן שבא עליהם יסורים היינו בזמן שמרגישים יסורים בעת הירידה בזה שלא מרגישים שום טעם וחיות בתורה ועבודה. והיסורים כל כך גדולים עד שכל העולם חשך בעדם והוא לא מוציא בעצמו שום עצה אלא לברוח מהמערכה. שזה נקרא שהם מבעטין בהן, ויש לדעת, שהבריחה הזו נובע, רק מסיבה אחת, כמ"ש "אבל אומה"ע מבעטין בהן, ואין מזכירין שמו של הקב"ה. שפירושו, שעל מצב של ירידה שמרגישים שם יסורין אין מזכירין שמו של הקב"ה לומר, שהקב"ה שלח להם את המצב הזה של ירידה, בכדי שידעו את מצבם בבירור גמור, עד כמה שהם מסוגלים לעבוד לשם שמים. ושירגישו שעכשיו הם רואים שבלי עזרתו יתברך אי אפשר לצאת משליטת הקבלה לעצמו, ועתה אין הם צריכים להאמין בדברי חז"ל שאמרו שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו כי עתה הוא רואה שהוא זקוק לסיוע מן השמים, ועכשיו הוא הזמן שהוא יכול לתת תפלה מעומק הלב. כי תפלה אמיתית הוא דוקא מעומק הלב כלומר שהתפלה שלו בכל הלב שהלב מבין שבלי סיוע מלמעלה הוא אבוד.
והתפלה שצריך להיות מעומק הלב, ענין זה מפרש אאמו"ר זצ"ל בפרי חכם (ח"ב דף קס"א) וז"ל, אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות, ותרופה אין, כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית', שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כח עבודה, מצדו עצמו, אין תפלתו שלימה, כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת עכ"ל.
ויש לפרש מה שאומר "כי היצר הרע מקדים עצמו ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו" משמע לכאורה שהוא מדבר כמו צדיק, ומדוע נקרא זה שיצר הרע אומר לו, התשובה הוא, כי היצר הרע אומר לו דברים טובים, אבל מה כוונתו באלו הדבורים היפים, שאין לו צורך להתפלל לה'. יש לך עוד זמן לבקש מה'. לכן כשכבר עשה מה שביכלתו אין היצר הרע יכול לבוא אליו בטענה שיש לך זמן להתפלל לה' האדם משיב תיכף להיצר הרע, כבר אין לי עוד מה לעשות שלא עשיתי, ולא עזר לי, לכן עכשיו הזמן הכי מוכשר להתפלל לה' ?
אולם בשעה שהאדם כבר עשה מה שביכלתו, ואין ליצר הרע דיבורים להגיד לאדם שיש לו עוד זמן להתפלל, כי יש לו עוד מה לעשות, מטעם שכבר עשה הכל מה שביכלתו, אז יש ליצר הרע, דיבורים אחרים יותר גרועים והם דיבורים עם יותר רעל וסם המות, והיינו כנ"ל "ואין מזכירין שמו של הקב"ה". כלומר שאינם אומרים שהקב"ה שלח להם המצב של יסורים, מה שהם מרגישים בזמן של ירידה, אלא מה הם עושין בזמן הירידה, כמ"ש "אבל אומה"ע [בזמן הירידה שמרגישים יסורין] מבעטין בהן", כלומר שעוזבים את המערכה ובורחים מהעבודה דלהשפיע.
ובהאמור נבין את השאלה ששאלנו מהו הפירוש ישראל שגלו שכינה עמהן, כמ"ש ר"ש בן יוחאי, "שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן" מה הריוח מזה בעבודה, שאומר ע"ז כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה. יש לפרש כנ"ל שהאדם בזמן שהוא מרגיש שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה, טעם של גלות ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש שהאדם צריך להאמין שבכל מקום שגלו שכינה עמהן, כלומר שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות, עמהן יהיה פירושו שהשכינה דבוקה עמהן, ואין הם ח"ו בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר שזו בחינת ירידה, אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמו בלבוש של ירידה וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר שהעבודה דלהשפיע, אינו בשבילו, משום שהוא רואה תמיד שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש.
משא"כ אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי רז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך. עם שאר אנשים הסדר העבודה שלהם הוא כסדרן, כלומר שהם מרגישים עצמם לשלימים, כלומר שהם רואים ב"ה, הם מקיימים מצות ומתפללין ולומדין תורה, ומה חסר להם עוד, זאת אומרת שאין להם מלמעלה טיפול מיוחד, על כל צעד ושעל, שיגידו להם אם דרכי עבודה שלהם הוא בסדר או לא.
וזה דומה לאנשים שלומדים בכולל, נגיד שיש שם בהכולל, מאה אנשים, ובאיזה עיר צריכים לרב, ובני העיר שולחו לראש הכולל, שישלח להם רב, אז ראש הכולל, בוחר צוות שיעשו בחינה מי מהם מסוגלים להיות שם [להיות] רב, והסדר הוא שמבין המאה בני הכולל, בוחרים המצוינים מהם, נגיד שלוקחים חמשה אנשים, ומבחינים אותם ובהבחינה שואלים שאלות, שהם צריכים לענות עליהם אבל הם לא מוכרחים לענות על כל השאלות, אלא אם עונים תשעים אחוז כבר נקראים שכבר הם ראויים להיות נבחר מעם. ויש שעונים פחות מתשעים וכו', האם אפשר לומר אלו הבני כולל שלוקחים אותם לראות את מצבם בתורה וחכמה, הם אנשים פשוטים, משא"כ התשעה ותשעים מבני כולל, שלא מבחינים אותם לראות את מצבם האם הם בסדר בתורה וחכמה, והוא מטעם שהם יותר גדולים, שלא צריכים לבחון אותם. כמו כן כאן בסדר העבודה, יש כלל, נגיד ע"ד משל שהם תשעה ותשעים אחוז מעובדי ה'. שלא מבחינים אותם אם הם בסדר, כלומר שלא מראים להם את מצבם אם הם בסדר בתורה ועבודה שלהם, זאת אומרת אם לא מבחינים אותם בטח כל אחד חושב בעצמו שהוא בסדר, אלא נגיד אלו החמשה אחוז, שהם מוכשרים להגיע לשלימות להכניס אותם בהיכל המלך, לאלו אנשים מכניסים אותם להבחן, והם אלו שמראים להם מלמעלה את מצבם האמיתי בתורה ומצות, בכדי שידעו מה לתקן, שהתיקונים נקראים אמונה. תפלה. יגיעה. והוא כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, על פסוק "ויאמר הראני נא את כבדך וכו', ויאמר ה', הנה מקום אתי. ואמר ז"ל אתי ראשי תיבות אמונה. תפלה. יגיעה. כלומר שעל ידי תיקונים אלו יכולים להגיע לשלימות האמיתי.
ובהאמור אנו רואים מהו הדרך האמיתי בתורה ומצות, הדרך הוא להגיע לדביקות ה' הנקרא השתוות הצורה. שעי"ז זוכים לחיים, כמ"ש "כי עמך מקור חיים, ועליות וירידות זה נותנים להמוכשרים שהם מסוגלים יותר להכנס בהיכל המלך.
ובהאמור יש לפרש, מה ששאלנו מה מוסיף לנו בעבודה הידיעה הזו, שגם הקב"ה ישוב מגלות כמו ישראל, שדרשו רז"ל על פסוק ושב ה' אלקיך את שבותך", ואמרו והשיב לא נאמר, אלא ושב מלמד שהקב"ה שב עמהם מבין הגליות.
אולם קודם כל יש להבין מה שייך לומר אצל הקב"ה גלות, שגלות משמע, שיצא ממקומו שהיה והיה מוכרח ללכת למקומות זרים, ולהיות תחת שליטתם, של שאר מלכים, ואין לו שום בחירה אלא מוכרח לעשות ולמלאות כל רצון של כל שליט, שהוא נמצא תחת שליטתו, והלא אנו צריכים להאמין כמ"ש "מלא כל הארץ כבודו", א"כ מה שייך לומר גלות אצל הקב"ה.
ועוד יש להבין כלפי מי אנו אומרים שהקב"ה נמצא בגלות, בערך עצמו, אי אפשר לומר, כי אין אנו יודעין מחשבותיו ית', כמ"ש בזה"ק, לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל. אלא כל מה שמדברים מהבורא, הכל הוא מבחינת ממעשיך הוכרנוך. א"כ מוכרחים לומר שהקב"ה נמצא בגלות הוא כלפי ישראל, כלומר שעם ישראל רואים שהקב"ה הוא בגלות, בין העמים לכן יש להבין זה, במה הוא מבטאת שהוא נראה לעם ישראל שהוא בגלות.
אולם גם יש להבין מהו גלות, ואח"כ נוכל להבין שמי שנמצא בגלות, טועם טעם של גלות. וגם יש לדעת בענין גלות, אנו מוצאים ב' בחינות. א', שעם ישראל היו בארץ הקודש והיה להם ביהמ"ק, ובא נבוכדנצר והחריב את ביהמ"ק, וגלה את ישראל מן הארץ כמ"ש ​(אסתר ב) ​איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי וכו', אשר הגלה מירושלים, וכו'. נמצא שגלות נקרא, שגלו אותם ממקום אושר ושלוה ללכת ולסבול להיות נע ונד, שלא יהיה להם מנוחת הנפש.
בחינה ב' אנו מוצאים בגלות מצרים, שלא גלו מאיזה מקום שלוה, אלא במקום שהיו, התחילו להרגיש שהם נמצאים בגלות, והם ראו שהם משועבדים לפרעה מלך מצרים, כלומר מה שמלך מצרים היה דורש מהם לא היה להם בחירה חופשית, אלא היו מוכרחים למלאות את רצונו בכל מה שדרש מהם.
לפי זה מה יהיה הפירוש שה', גלה ממקומו הלא כתוב מלא כל הארץ כבודו, א"כ איך שייך לומר אצל הקב"ה שגלה ממקומו למקום אחר. ולפי פירוש הב' של גלות כדוגמת גלות מצרים שפרעה מלך מצרים שלט על בני ישראל, בזה הרגישו גלות. ומה שייך לומר אצל הקב"ה שח"ו שיש מי שהוא שהוא שולט עליו שנוכל לומר שהקב"ה הוא בגלות.
אלא ודאי מה שאנו מדברים גלות אצל הקב"ה, הוא רק בערך הנבראים, כלומר לפי השגת הנבראים, נוהג ענין של גלות וגאולה, שלפעמים הם משיגים את הקב"ה שהוא מלך גדול ויושב בהיכלו, ושרפים וחיות ואופני הקודש עומדים סביביו וכו', ולפעמים הם משיגים אותו שצורתו הוא כמלך שגלה אותו מהיכלו, ויושב בשביה תחת שליטת מלך אחר, וזה נבחן שהמלך נמצא בגלות. ולפי"ז יש לפרש שעם ישראל יצאו מארץ ישראל ונחרב ביהמ"ק, ועל דרך עבודה יש לפרש, טעם ישראל יצאו לחוץ, ואינם מרגישים טעם בתו"מ, והלב שלהם שהיה מקום להרגשת הקדושה המכונה בית המקדש המקום הזה נחרב, והמלך השני הנקרא מלך זקן וכסיל כבש את לבם, וכל הכלים דקדושה, הוציא משם, שפירושו שכל המחשבות דקדושה שהיה בלבם, הוציא משם, והכניס לתוכה צלם בהיכל ה', שפירושו שמקודם לכן היה שם קדושה, והוא הוציא את כל המחשבות דקדושה, שקדושה נקראת מחשבות לשם שמים, והוא כבש את לבם והכניס ללבם מחשבות, שהם רק לתועלת עצמם, שזה נקרא, שהמלך זקן וכסיל כבש את ביהמ"ק, וגלה ישראל מתוכם כלומר שבחינת ישראל כבר לא נמצא אצלם, בתוך גופם, וזהו כמ"ש (תהילים עט) מזמור לאסף, אלקים באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים וכו'. כלומר שבחינת ישראל יצאו מלבם, ובאו במקומם גוים.
ולפי"ז יהיה הפירוש שגם הקב"ה גלה עמהן, כלומר שיצא מהיכלו לגבי ישראל, היינו שכך הם מרגישים, שאין לו החשיבות כמו שהיה מרגישים, מטרם שהם גלו מארץ ישראל. ומהו הריוח מזה שגם הקב"ה גלה עמהן, את זה יכולים להבין, כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, על מה שרז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ועל זה מקשין העולם, ומדוע נכנס רוח שטות בכדי שיחטא, ואמר, היות שיש כלל "עין רואה והלב חומד" נמצא שאם ראה איזה דבר רע, הן ראיה בעינים, או ראיה במחשבה, הוא מוכרח לבוא לידי חמדה, לכן הגם שעל העין אין בידו למנוע זה, כי הן במחשבה והן בהסתכלות בא בלי שום הכנה, לכן זה עוד לא נחשב לחטא, אלא מזה באים לידי חטא שנקרא חמדה. ואם האדם עושה תיכף תשובה על הראיה, ממילא לא יבוא לידי חמדה, ואין חטא בידו. משא"כ אם האדם אינו עושה תיכף תשובה על הראיה, אז הוא מוכרח לבוא לידי חטא הנקרא חמדה, ונעשה תיקון מלמעלה בכדי שהאדם לא יפגום בהמלך הכבוד, שהוציא ממנו את רוח החכמה, והכניס בו רוח שטות. ואנו רואים שגם בבית דין של מטה, להשוטה אין נותנים אותה עונש, כמו שנותנים לאדם שהוא שפוי בדעתו. נמצא שכאן שנכנסו גוים בלבו, ואין הוא מרגיש טעם של חיים בתו"מ, נבחן אצלו שגם הקב"ה הוא בגלות, שאין לו אז באותו מצב את האמונה בהקב"ה, כמו שהיה לו מטרם שקבל את הירידה, לכן אין הפגם גדול כל כך. ויש עוד פירוש בזה, שגם ה', עמהם בגלות. שבזמן שעם ישראל בגלות, שהגויים שולטים עליהם גם הקב"ה בגלות, לכן אנו מבקשים עבור הקב"ה שהוא יצא מהגלות.
היות שאנו צריכים להזהר שלא יתפללו על אהבה עצמית, אלא הכל יהיה לתועלת ה', לכן כשמבקש לה', שיוציא את עמו מהגלות, נמצא שהוא מבקש לתועלת הנבראים ולא לתועלת ה', ומשום זה שאנו מאמינים שגם ה' בגלות, לכן אנו מבקשים לתועלת ה', היינו אנו מתפללים על כבוד שמים, וזהו כמ"ש אומרים (בתחנון) חוסה ה' עלינו, וכו', למה יאמרו הגויים איה נא אלקיהם, למענך עשה עמנו חסד, ואל תאחר. נמצא בזה שיודעים שגם הקב"ה סובל מהגלות, בזה ניתן לנו מקום להתפלל עבור תועלת ה', ולא לתועלת עצמו.
אולם איך אנו יכולים לומר, שגם הוא נמצא בגלות, ושהגוים כביכול שולטים עליו. כמו ששולטים על עם ישראל, התשובה הוא כנ"ל. היות שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, ועל הטוב הזה, מה שהנבראים צריכים לקבל נעשה תיקון, שיכוונו בעמ"נ להשפיע, לכן בזמן שישראל בגלות בין העמים, שפירושו, שמונחים תחת שליטת של קבלה עצמית, לכן אין הם מסוגלים לקבל את הטוב והעונג המלובש בתו"מ, ומשום זה אין הם יכולים לטעום את טעם החיים שיש בקדושה, היות שהגלות של האומות העולם שורה עליהם, ומשום זה כל מה שיקבלו יטעמו טעם של הסתר פנים, והיות שהבורא רוצה בקיום העולם, לכן הוא מוכרח להתלבש עצמו בלבושים, שאינם דקדושה, כלומר, שהוא משפיע להעולם חיות בלבושים של גשמיות, כלומר שרק בדברים גשמיים הוא משפיע להעולם תענוגים וחיים, זאת אומרת, שהעולם יכולים לקבל הנאה ותענוג, רק בלבושים הנקראים הקנאה, והתאוה, והכבוד. זאת אומרת שמאיר ומחיה את העולם בלבושים דקליפות, שהם לבושים שמפרידים אותם מהקב"ה, היות שהתענוגים האלו באים מלובשים בכלים דאהבה עצמית.
נמצא שהקב"ה סובל מזה שבזמן הגלות, היינו, שבזמן שהם מונחים תחת שליטת אוה"ע, הקב"ה מוכרח להסתיר עצמו נגד הבנים שלו, ושלא יכירו אותו, שהוא המשפיע אותם טעם גלות בתורה ומצות, וכל החיים הם מוצאים בכלים דקבלה, זאת אומרת התיקון הזה, שיהיה תענוג בכלי קבלה, ולא יוכלו להרגיש את הטעם בתו"מ הקב"ה עשה התיקון, בכדי שלא יפגמו בקדושה ושלא ילך הכל להקליפות, שפירוש הדבר שהם לא יתרחקו יותר מהקדושה, עי"ז שירגישו יותר טעם בקבלה עצמית, כי כל מקום שהתענוג גדול ביותר מתרחקים יותר לכלי קבלה, שזה מפריד אותם מהקדושה.
נמצא לפי"ז שעי"ז, שהאדם יודע שהקב"ה הוא בגלות, שמוכרח להסתיר עצמו, וכאילו הוא בגלות, מזה יכול האדם לדעת שאין שום קליפה בעולם, אלא על הכל האדם צריך לבקש רק מה' ואין כח אחר.