תוכן

תשמ"ט מאמר מ
על הפסוק, היום הזה ה' אלקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת לעשות אותם, בכל לבבך ובכל נפשך, דרשו חז"ל (רש"י, תבוא, שלישי, ת"ב יתרו י"ג, י') בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאלו קבלתים היום מהר סיני, כאלו בו ביום נצטווית עליהם.
ויש להבין, מה מוסיף לנו זה כאלו היום נצטווית, ולמה לא מספיק בפשטות, כמו שהיה בהר סיני קבלו אז התורה, אלא אנו צריכים לקבל על עצמנו כאלו היום נצטווית עליהם, מה מוסיף לנו זה בעבודה.
הנה בשער הכונות (חלק ב' דף ט') אומר וז"ל, ענין הקריאת שמע והתפלה, שמתפללין בכל יום תמיד ג' פעמים, ערב ובקר וצהרים, בחול, ובשבת, ויום טוב, דע לך, כי יש הפרש ושינוי גדול בין התפלות של חול, אל תפלת השבת, וראש חודש, ואל תפלת היו"ט, ואל חול המועד, ולא עוד, אלא אפילו ביו"ט עצמם, אין תפלת חג הפסח שווה לתפלת חג השבועות וכו', ולא עוד, אלא שבימי החול עצמם יש שינוי גדול בין תפלת יום זה לתפלת יום של אחריו וכו', ואין לך שום תפלה, מיום שנברא העולם עד סוף העולם, שתדמה לחברתה וכו', [ואין אדם דומה לחבירו, ויתקן זה מה שלא יתקן זה], לפי שתכלית מצות התפלה היא לברר הבירורין של ז' מלכי אדום, שמתו, ובכל יום ויום, ובכל תפלה ותפלה מתבררים בירורי נצוצות חדשות, עכ"ל.
ובכדי להבין את ענין השבירה שהיתה בז' מלכי אדום, שאנו צריכים לבררם ע"י תורה ומצות ותפלה, אנו צריכים לזכור את ב' דברים, הידועים לנו, א', מטרת הבריאה, ב', תיקון הבריאה, שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג, ותיקון הבריאה הוא, שבעת שיקבלו את הטוב ועונג, שלא ירגישו את ענין הבושה מחמת שינוי צורה, שיש בין המקבל להמשפיע, והעצה הוא, שנעשה תיקון, שעל מנת לקבל לעצמו כבר אין האור מאיר, לכן בזמן שהאדם נמצא משוקע בכלים דקבלה עצמית, שורה עליו בחינת העלם והסתר, ואינו מסוגל להרגיש את החשיבות של הקדושה, היות שקדושה שורה דווקא במקום שרוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו, אולם מטרם זה, כלומר, שכל זמן שהוא עדיין לא זכה לכלים דהשפעה, שרק בכלים האלו שורה אור העליון, אז האדם מוכרח לקבל הכל באמונה, היינו להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, ולהאמין בגדלות ה', בגין דאיהו רב ושליט, ולהאמין שזה זכיה גדולה, בזה שמשמשים למלך גדול, וענין זה, להגיד שזה זכיה גדולה, אין הפירוש להגיד בפה, אלא האדם צריך להרגיש הנאה גדולה, בזה שהוא משמש את מלך גדול, כלומר, מתי האדם יכול לומר, שהוא משמש מלך גדול, זהו בזמן שיש לו הנאה גדולה, ואם עדיין לא מרגיש הנאה, מזה שהוא משמש את המלך, זה סימן, שהוא עוד לא בא לידי מדרגה, שיאמין, שהוא משמש מלך גדול.
ואנו צריכים להאמין למ"ש ומלכותו בכל משלה, שאמר אאמו"ר זצ"ל, שאין שום כח אחר בעולם, אלא שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים, והקדושה מחיה את הקליפות, שאין להקליפות שום חיות, אלא מה שהקדושה נותן להם, וזהו מ"ש ואתה מחיה את כולם, והפירוש ומלכותו בכל משלה הוא, שמלכות דאצילות נותנת חיים להם, אחרת לא היה יכולים להתקיים, ולפי זה יוצא, מה שאנו לומדים, זה שהבורא ברא את הרצון לקבל, שיקבל תענוג, הוא מוכרח לקבל תענוג והנאה, אחרת אין לו זכות קיום בעולם, כלומר, הגם שנעשה צמצום והסתר על הרצון לקבל לעצמו, שאין הטוב ועונג מגיע לשם, אבל בכדי שיתקיים הרצון הזה, שאם יתבטל, לא יהיה מה לתקן, לכן, בכדי שיתקיים, הוא מקבל חיות מועטת, שלא יתבטל, וזה החיות שהם מקבלים, באה מכח שבירת הכלים, שנפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, כדי שיקבלו חיות, שלא יתבטלו.
ובהאמור יוצא, שבלי תענוג לא יכולים לחיות, אלא כל זמן שהאדם עדיין לא קבל על עצמו עול מלכות שמים, האדם הזה מקבל חיות רק מהבורא, אבל האדם אין לו האמונה בה', שיגיד שהבורא נותן לו את החיים, לכן האדם אומר, שיש לו חיים מהטבע, ואנו צריכים לומר, שהאמת הוא, שהבורא מסתיר עצמו באלו הלבושים כלפי החילוניים, אבל הם לא מאמינים בזה, כלומר, שהבורא מסתיר עצמו כלפי האדם הזה, שהאדם לא יוכל להאמין, שהבורא הוא המשפיע, אלא שהבורא הסתיר עצמו בלבוש של פירוד, לכן התענוג של הבורא בא לידי אדם מלובש בלבושים, שבהלבושים האלו מלובש התענוג.
וזהו כדוגמת, אנו רואים שיש מאכל אדם שהוא יושב ואוכל סעודה, מבשר ודגים וכדומה, ומזה האדם נהנה, ומה שנשאר פסולת מהאוכל, הוא זורק זה לפח הזבל עבור החתולים, שיאכלו את הפסולת הזו, ובטח החתולים נהנים מהפסולת, ואנו רואים, שיש להם סיפוק גמור מהאוכל, מה שהם מוצאים בהזבל, לכן אנו רואים, שהכלבים, והתרנגולים, וכדומה, כולם נהנים מהאוכל, אלא שיש הבדל, בין האדם, שהנאתו הוא לא מהפסולת, משא"כ הם כן מספיק להם מאכלים של פסולת, וכמו כן בעבודת ה', יש אנשים, שהם נהנים מזה שנהנים מהפסולת, היינו מהקליפות, מה שהקדושה נותן להם נהירו דקיק, ומזה יש להם סיפוק גמור, ויש אנשים, שהנאה שלהם, מה שהם מקבלים כדוגמת כל הכלל, שהם מבחינת פסולת דקדושה, אולם אין האוכל הזה מספק להם, מטעם שיש להם דחף פנימי, שמרגישים, שלא כדאי להיוולד ולקבל הנאה מפסולת, היינו שהם מרגישים, שלא יכול להיות, שאותה מאכל שניתן לבעלי חי, היינו לבהמות, ולחיות, ולעופות, וכדומה, שזה יהיה מאכל בשביל בני אדם, שיש לו תואר בחינת מדבר, שיהיה דומה לבעלי חי, כלומר, שמאותו דבר שמתפרנסים בעלי חי, יתפרנסו בחינת מדבר, וההרגש הזה לא נותן להם מנוחה, ומתחילים לחפש מקום פרנסה אחר, שיוכלו לומר, שבשביל זה כדאי להיוולד ולהנות מהחיים.
ודבר זה גורם להם, שיחפשו רוחניות, וזה מביא להם, שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, ועול תורה ומצות, וגם כאן, היינו לאחר שקבלו עליהם עול תו"מ, יש מהם שמקבלים סיפוק מבחינת השלא לשמה, כמ"ש הרמב"ם, שמתחילה מלמדין להם לעסוק בתו"מ על מנת לקבל שכר, וכך צריך להיות, שלא ישנו את סדר העבודה שלהם, אלא עד שתרבה דעתם ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להן רז זה מעט מעט, ונשאלת השאלה, מאיפוא אנו יודעים, שהם נמצאים בבחינת "עד שתרבה דעתם", התשובה הוא כנ"ל, שהוא מקבל דחף פנימי, ומרגיש, שאי אפשר לומר, שזה שהוא מ"ש "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", אז רואים, שכבר נתרבה לו הדעת, וכבר אצלו הוא, כמ"ש הרמב"ם "ויתחכמו חכמה יתירה", היינו שהוא נעשה חכם, שהתחיל להרגיש, שיש גם בחינת פנימיות בתו"מ. אז מגלין לו רז זה, היינו שצריכים לעבוד גם על כוונה, שפירושו, שהאדם צריך להשתדל, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, שאז האדם מגיע לידי דבקות בה', ואז האדם זוכה להטוב ועונג של מטרת הבריאה, ואז האדם ניזון מהאוכל המתאים לאכילת אדם, ולא לבחינת פסולת, מה שהקדושה זורק להקליפות, שיהיה להם במה להתפרנס, אבל זה הוא רק נהירו דקיק כדי קיומם, היינו שלא יתבטלו מהעולם, כי אם הרצון לקבל יתבטל מהעולם, לא יהיה את מי לתקן, וכמו שאנו לומדים, שעיקר הבריאה הוא הרצון לקבל, וזהו כל החומר שבהבריאה, אלא כנ"ל, שיש ענין של תיקון הבריאה, כלומר שהבריאה נקרא רצון לקבל, שבחינה זו נברא מכוח מטרת הבריאה, היינו שהרצון להטיב לנבראיו ברא יש מאין רצון לקבל, ותיקון הבריאה הוא, שנותנים עליו את הכוונה בע"מ להשפיע, ואז האדם ראוי לקבל את הטוב ועונג, ואז, עי"ז שזוכים לדביקות, שהוא השתוות הצורה, אז באים לדרגת "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כלומר שרק בזמן שיוצאים משליטת העמים, הנקרא רשות הרבים, ומגיעים לרשות היחיד, שאין להאדם אלא רשותו של הקב"ה, אז זוכים לאור החכמה ובינה.
אולם הגם שהאדם כבר קבל דחף פנימי, שרוצה לעבוד בע"מ להשפיע, ולא סתם בבחינת המעשה בע"מ לקבל שכר, והשכל מחייב, שהאדם צריך ללכת קדימה, וכל יום היה צריך להיות יותר חזק מיום דאתמול, ולמעשה מתחיל כאן סדר חדש, שהוא ממש נגד השכל, היינו שמתחיל כאן סדר של עליות וירידות, שלפעמים אדם אומר, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, וזה יכול להיות ביום אחד כמה עליות וירידות, או בשבוע אחד כמה עליות וירידות, עד כדי כך, שהרבה פעמים האדם בא לידי יאוש, ואומר, שהוא לא רואה, שיהיה פעם מציאות, שיהיה באפשרותו לצאת משליטת הרע, ורק מוכרח להיות נכנע תחת הרצון לקבל, והיות שעיקר העבודה בתו"מ, כבר הגיע לידי הכרה, שזהו לא כל כך חשוב, כי עיקר החשיבות של קיום תו"מ צריך להיות לשם שמים, זאת אומרת, מזה שהוא בא לידי הכרה, שעיקר הוא לעבוד לשם שמים, הידיעה הזו גרם לו, שיקבל בחינת פחיתות, היינו בלתי חשוב לעבוד בבחינת המעשה בלי כוונה, והגם שהוא יודע ממה שארז"ל לעולם ילמוד שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה, אז הרע שבאדם נותן לו להבין, זה נכון, שזה חשוב, מטעם שמתוך שלא לשמה באים לשמה, משא"כ אתה, אומר לו הרע שבאדם, הלא אתה רואה, שאין אתה מסוגל להגיע לשמה, וזה אתה רואה בעצמך, כלומר, מקודם הרע שבו נותן לו להבין, שהוא צריך להתייאש מלהגיע לידי דרגה, שיהיה בידו לעבוד לתועלת ה', ולאחר שנתן לו מחשבות של יאוש, הוא אומר לו, עתה, שכבר הגעת לידי ידיעה, שעיקרה הוא לש"ש, ממילא אתה מבין, שלא לשם שמים אין לו ערך, לכן הוא נותן לו להבין, שאין צריך לתת כל כך כוחות, בכדי לקיים כל המעשים, הלא כבר אתה יודע בעצמך, שהשלא לשמה לא כל כך חשוב, לכן אתה יכול להקל בתורה ובתפלה, וכדומה, נמצא, שבזמן הירידה, האדם מתדרדר והולך לפי מה שהשכל שלו נותן לו להבין, והאדם, כשהוא נמצא במצב הירידה עם כל השפלות שלו, הוא עוד מתגאה, ואומר, אלו אנשים, שאני רואה, שהם כן שומרים את התו"מ בכל הדקדוקים, אע"פ שאני רואה, שהם אינם עושים לשם שמים, אני לא יכול להיות כמוהם, על זה הוא מתרץ בתירוץ של גאוה, היינו, הם עוד לא הגיעו לידי ידיעה כל כך חשובה, שעיקר הוא לעשות הכל לתועלת ה', משא"כ אני עומד במדרגה יותר גבוה מהם, ואני כן יודע, שעיקר הוא לשם שמים, לכן אני לא רואה בזה, היינו בקיום המעשה לבד בלי הכוונה דלשם שמים, כל כך תועלת, שיהיה כדאי לתת כוחות לקיים אותם בכל הדקדוקים, וזה נקרא עבירה גוררת עבירה, כלומר, עבירה דיאוש גורם לו להשפיל את העבודה דשלא לשמה, ואחר שהשפיל את עבודה דשלא לשמה, זה גרם לו להגיע לידי דרגה של גאות, היינו, שהוא מחזיק עצמו לבחינת מובחר מעם, שהוא מבין יותר משאר אנשים, שאין הם מבינים את האמת, כפי שהוא מבין.
ואם אין האדם על כל פנים לא בורח מהמערכה, היינו שלא מגלה את חטאיו ברבים, עובר זמן מה, עד שמרחמים עליו מן השמים, ונותנים לו עוד איזה התעוררות, ומקבל שוב עליה, ואז עוד פעם בא לו הרע להתווכח עמו, והולך עוד הפעם אותו סדר, והעצה הוא, לא לברוח מהמעשים, שהוא היה רגיל בהם, אלא להיפך, היינו להרבות יותר מעשים, וזה הוא יכול לעשות רק למעלה מהדעת, והאדם צריך להאמין, שעבודה זו שהוא עושה בזמן הירידה, והוא מוסיף מעשים בחיצוניות על בסיס של למעלה מהדעת, בזה הוא עושה פסיעות גדולות להגיע להמטרה, הנקרא דביקות בה', ועל נקודה זו אמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו מ"ש "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה, ופושעים יכשלו בם", ובמצב הזה של הירידה, אם הוא יכול להוסיף מעשים על בסיס למעלה מהדעת, היות שהדעת שלו מראה כנ"ל סדר של עבירה גוררת עבירה, והוא מתחזק למעלה מהשכל, אז הוא מקרב את זמן העבודה שלו, ויכול להגיע להמטרה בזמן הקרוב ביותר.
אי לזאת, מוטל על האדם בזמן העליה לסדר את ענין המעשה וענין הכוונה, כלומר, שבזמן, שמרגיש שעיקר הוא הכוונה, אז הוא צריך לחשוב, שגם המעשה הוא דבר חשוב מאד, היות שהאדם מקיים מצות המלך, ואין לנו השגה, כמה חשוב המעשה לפניו ית', כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שעד כמה שאנו יכולים להעריך את חשיבותה של לשמה, עוד הרבה יותר חשוב לפני הבורא את השלא לשמה, והחשיבות של לשמה אין בידינו להעריך, לכן בזמן העליה, האדם צריך לזכור שלא לזלזל בהמעשה שהוא עושה.
אולם יחד עם זה, האדם צריך להשתדל לעשות את המעשים שלו, שיהיו כולם לשם שמים, ויש כלל, בכל דבר שהאדם רגיל, כבר נעשה אצלו כמו מנהג, כלומר שאינו צריך לדעת בשביל מה הוא המעשה הזה, וזו נקרא מצות אנשים מלומדה, שפירושו, שהוא רגיל בהם, והיות שענין תו"מ ניתן לצרף בהם את הבריות, נמצא, שהוא צריך לכוון בעת עשיית המצות, שהעשיה זו יביא לו לידי מצב של דביקות בה', נמצא, שהאדם צריך לדעת, מהו הוא רוצה מזה, לכן אם האדם עושה מטעם רגילות, אז אין הוא צריך לשום תמורה, נמצא, מצד אחד שמירת תו"מ מטעם הרגילות גם זה ענין גבוה, כידוע משרז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה, היינו שבזמן שהאדם זוכה למחשבה טובה, שהוא זוכה היינו שכבר יכול לכוון את מעשיו בע"מ להשפיע, אז כל המעשים שעשה, שעוד לא היו על הכוונה לשם שמים, הקב"ה מצרף לכל המעשים שהיו מקודם, ונכנסו כולם לקדושה, נמצא, מה שיש לו יותר מעשים טובים, שורה אח"כ עליהם את המחשבה דלש"ש.
ובהאמור נבין מהו שרז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאלו קבלתים היום מהר סיני, כאלו בו ביום נצטווית עליהם", יש כאן ב' מובנים, א', כמו שאז היה להם הכנה לקבלת התורה, כמו כן בכל יום האדם צריך הכנה לקבלת התו"מ. שע"י ההכנה יכולים להגיע להשיגה, משא"כ בלי הכנה, שהאדם עושה מחמת רגילות, הגם שגם זהו דבר גדול, אבל במקום שיכולים להכנס עי"ז לדרגת "דע אלקי אביך" וכו', בטח שזהו ישר להמטרה, לכן אמרו, שיהיו כחדשים, שעי"ז יזכה לדביקות ה', ב', שאם לא יהיו בעיניו כחדשים, וזה יהיה אצלו כמצות אנשים מלומדה, היינו מצד הרגילות, אז הוא כבר לא יכול לקיים את התו"מ מבחינת למעלה מהדעת, כי ע"י זה שהוא עובד למעלה מהדעת, הוא מוכשר אח"כ לזכות לדעת דקדושה, נמצא, בזמן שהוא עובד מטעם רגילות, כלומר שהוא מרגיש, שהוא צריך לקיים תו"מ כמו מנהג, שנהוג לסדר סדר היום שלו, נמצא, שאין לו מקום להתקדם, לכן אמרו בכל יום יהיו כחדשים, שעי"ז האדם יגיע לזכות לבחינת מטרת הבריאה, שהוא בכדי שהנבראים יזכו לקבל את הטוב ועונג.
ולפי מה שכתוב בשער הכוונות, הפירוש יהיה בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, משום שכך הוא האמת, היינו שבכל יום האדם מתקן בחינות חדשות, ממה שנפלו בשבירת הכלים, כמו שמבואר שם, נמצא, שאין האדם חוזר על מה שקבל התורה מהר סיני, חוזר על אותו הדברים, אלא התורה שנתנה בהר סיני, עם התורה הזו הוא מוכרח לתקן כל יום בחינת חדשים, נמצא, שהוא כאילו היום נצטווית, היינו שבכל יום יש מה לתקן עם התורה בחינות אחרות, ומכאן נמשך מה שהאדם צריך לאכול כל יום, ולא מספיק מה שאכל פעם בשנה, שיהיה לכל הפחות מספיק על שנה, אלא לפי דברי האר"י הק' הוא, שבכל אכילה מתברר בחינות חדשות מן השבירה, הגם שלא כל אחד מרגיש, אולם זה ניתן להכלל ישראל, וכל הפרטים שבהכלל צריכים לבוא לידי דרגה זו, כמ"ש כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם.