תוכן

תשמ"ט מאמר לג
הזה"ק (שלח דף ח' ובהסולם אות י"ח) כ"ש וז"ל, מקרא זה הסתכלתי בו, כיון שאמר שלמה, "כי מקרה בני אדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה, כן כמות זה, ורוח אחד לכל" וכו', כי נמצא כאן פתח לאלו שאינם בני אמונה וכו', ומשיב, אלא שחזר על אלו הדברים, שטפשי עולם אומרים וכו', אומרים שהעולם הזה הולך במקרה, ואין הקב"ה משגיח עליהם, אלא מקרה האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם וכו', ומה השיב להם שלמה וכו', ואמר, ומי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה, ורוח הבהמה, היורדת היא למטה לארץ וכו', העולה היא למעלה למקום עליון וכו', ורוח הבהמה, היורדת היא למטה לארץ וכו', שכתוב בו בצלם אלקים עשה את האדם, וכתוב נר ה' נשמת אדם וכו', עכ"ל.
נמצא, השאלה הוא, כיון שאמר שלמה כי מקרה אחד להם, כמות זה כן כמות זה, ורוח אחד לכולם, שואל הזה"ק, נמצא ששלמה נותן פתח לאלו שאינם בני אמונה, ומשיב, ששלמה אמר זה לדעת הטפשים וכו', וכששלמה הסתכל על הטפשים קרא אותם בהמה, כמ"ש "אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלקים ולראות שהם בהמה המה להם", לברם, שבררם אותם אלקים שיהיו לבדם, ולא יתחברו עם בני אדם שלא יביאו דעה זו לבני אדם.
ומה השיב להם שלמה, ומי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה, היינו למקום עליון, למקום קדוש, להזין מאור העליון, ורוח הבהמה, היורדת היא למטה לארץ, ואינו לאותו מקום, שהיא לכל בני האדם.
ויש להבין זה בדרך העבודה, כלומר איך לומדים זה באדם אחד, שיהיה כלול מכל אותם המצבים, היינו שיהיה לו כל השאלות.
אלא הענין, כי בזמן שהאדם רוצה להתחיל לקיים תו"מ, אז האדם שולח מרגלים לרגל את ענין עבודת ה', את הכדאיות, אז היצה"ר מראה לו תמונות של אלה שעוסקים בתו"מ, שהם דואגים אך ורק לתועלת עצמם, והם אומרים, שהם עובדי ה', והוא רואה, שהם עובדים עבור עצמם, ורק ההבדל הוא בזה, שהם אומרים, שהם רוצים, שה' ישלם תמורת עבודתם, והחילוניים אומרים, שמספיק להם לקבל שכר תמורת עבודתם מאדם כמוהו, אבל כולם עובדים לתועלת עצמם, ואנחנו שמענו, כי אתם אומרים, שחז"ל אמרו שרשעים בחייהם נקראים מתים, מסיבת שהיות הבורא הוא המשפיע, לכן אלו אנשים שעובדים לתועלת עצמם, הם נפרדים מחיי החיים, לכן נקראים מתים, ועוד הם מביאים ראיה לדבריהם, במה שאחז"ל (ברכות י"ז) כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא, לכן על המרגלים של אדם, אומר הזה"ק, שאמר שלמה עליהם, היינו שחזר על אלו הדברים, שטפשי עולם אומרים, שהעולם הזה הולך במקרה ואין הקב"ה משגיח עליהם, אלא מקרה האדם ומקרה הבהמה כמות זה כן כמות זה, ורוח אחד לכולם, כלומר ששניהם נקראים מתים, היינו בין דתיים ובין חילוניים, כולם עובדים לתועלת עצמם.
ושלמה אמר "ומי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה, ורוח הבהמה, היורדת היא למטה", פירוש, שאנו צריכים להאמין בדברי רז"ל, שאמרו (פסחים נ') "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", לכן, הגם כשמתחילים בעבודה, הוא מתחיל שלא לשמה, היינו לתועלת עצמו, כדמיון האנשים שהם בבחינת הבהמה, היינו שעוסקים רק בתאות בהמיות, אולם אלו שעוסקים בתאות בהמיות, בסופו של דבר לאיזה מדרגה הם יגיעו, על זה אמר שלמה, שהם יגיעו לדרגת רוח הבהמה יורדת למטה לארץ, כלומר שהם ישארו בארציות, היינו בכלי קבלה לתועלת עצמם, שהוא דבר הנמוך ביותר, הנקרא ארץ, משא"כ אלו שעוסקים בתו"מ, הגם שזה הוא שלא לשמה, היינו לתועלת עצמם, מ"מ מתוך שלא לשמה בא לשמה, לכן הם יצאו מאהבה עצמית ויגיעו לידי השתוות, הצורה הנקרא דבקות בה', שיזכו לבחינת חיים, כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, וז"ש שלמה ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה למקום עליון, שפירושו ומי יודע היינו שצריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו ומתוך שלא לשמה בא לשמה והבא לטהר מסייעין אותו, א"כ ומי יודע להעריך את זה ולהאמין בדברי חז"ל, לכן ממילא הם יבואו לדבקות ה', שזה נבחן לרוח של האדם, היינו, אלה שעוסקים בבחינת אדם, והגם שהם עדיין בבחינת בהמה, כלומר שעדיין הם עוסקים רק לתועלת עצמם, ואאמו"ר אמר פירוש על מ"ש "יהיב חכמתא לחכימין", וקשית העולם הוא, שהיה צריך לכתוב יהיב חכמתא לטפשים, על זה תירוץ, כי מי שרוצה להיות חכם, כבר נקרא חכם, משא"כ מי שאין לו חשק בחכמה, הוא נקרא טיפש, כמ"ש "לא יחפץ הכסיל בתבונה", לכן אלה אנשים שרוצים להיות בחינת אדם, כשרז"ל אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם, שענין אומות העולם פירושו, שענין אהבה עצמית שיש באדם נקרא בחינת אומוה"ע, משא"כ בחינת ישראל הוא כידוע בחינת ישר-אל, שפירושו, אצל ישראל כל מה שיש לו הוא ישר לאל, לכן כנ"ל, מי שרוצה ללכת בדרך להגיע לבחינת אדם, כבר נאמר עליו הפסוק "ורוח בני האדם העולה היא למעלה, למקום העליון, היינו לה'", שכתוב בו "בצלם אלקים עשה את האדם וכתוב נר ה' נשמת אדם".
שפירושו בצלם אלקים הוא, כמו שה' הוא המשפיע, כמו כן האדם צריך להגיע לדרגה זו להיות משפיע, והגם שהאדם מתחיל את העבודה בשלא לשמה, ואיך האדם יכול להגיע לדרגת משפיע, והתשובה הוא כשרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל הזה"ק במה, ומשיב בנשמתא קדישא, היינו שה' נותן לו נשמה וע"י הוא מקבל את הסיוע, וזהו פירוש נר אלקים נשמת אדם.
וז"ש "אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם", שמפרש הזה"ק לברם, שבררם אותם אלקים, שיהיו לבדם ולא יתחברו עם בני אדם, שלא יביאו דעה זו לבני אדם, שפירושו בבחינת עבודה הוא, שהאדם צריך להזהר מטענת המרגלים שלו, שרוצים להביא להם דעת הבהמה, ולומר, שאל ישגיחו על דעת האדם, היינו שהגוף יכול להגיע לבחינת האדם, שהדעת הבהמי שלהם לא נותן להם להסתכל על דעת האדם, לכן שלמה מזהיר אותם, שצריכים שמירה יתירה, שלא יהא נמשכים אחרי הדעה שלהם, וז"ש לברם, היינו שבררם, שיהיו לבדם, כנ"ל, כלומר, שהמרגלים באים בטענות, כי מקרה אחד להם, היינו ששניהם נשארים בבחינת מות, היינו בבחינת הפירוד, כנ"ל, כי שניהם עובדים לתועלת עצמם, ושניהם נקראים רשעים בחייהם נקראים מתים, וצריכים להתחזק ולא לשמוע בקול המרגלים, ולא להסתכל על הדעה שלהם, מה שהם אומרים, שחבל על העבודה, שבין כך ובין כך אתה תשאר בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים, א"כ מה לך לתת עבודה בחנם, אם אתה לא תרויח כלום, ובכח זה שולטים אלה הטפשים, שהם בחינת בהמה, על גופו של אדם.
ובעיקר טענת המרגלים הוא, שנכון שהיה כדאי לעבוד לתועלת ה', אם היה מגולה הטעם בתו"מ, עכ"פ בשיעור שמגולה תענוג בתאות הבהמית, ואנו רואים שעל התו"מ, שאנו אומרים כי הם חיינו ואורך ימינו, אין לנו שום טעם והרגש, ובתאות הבהמית אנו כן מרגישים טעם, א"כ מדוע הקב"ה עשה לנו הסתרה כל כך גדולה, הלא היה יותר טוב, אם הקב"ה היה מגלה את עצמו לתחתונים, ובשביל מה אנו צריכים לעבוד הכל בבחינת אמונה, שדרך האמונה מרחק את האנשים מללכת בדרך ה', לכן המרגלים אומרים, שבכלל אין הדרך הזה מתקבל על הדעת.
ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאם היה מגולה את הטעם של תו"מ, אז לא היה שום מציאות לעשות בחירה, היינו לעשות משהו לתועלת הבורא, כי אנו רואים בתענוגים גשמיים, ששם אמר האר"י הק', שכל הטעם שיש בגשמיות הוא רק נהירו דקיק ממה שיש ברוחניות, ואיך קשה לכוון אותם בעמ"נ להשפיע, ובטח על תענוגים גדולים לא יהיה שום אפשרות לקיים אותם בעמ"נ להשפיע.
ואין לשאול, אם היה מגולה את השגחתו ית' בבחינת טוב ומטיב, היו כל הנבראים בטלים אליו כנר בפני אבוקה, והתשובה הוא, כי בזמן שמורגש את הטוב ועונג, אז הרצון לקבל לא היה יכול להסתכל על הבושה, אלא היה רוצה לקבל אפילו שיש בושה, כמו שאנו בתאוות גשמיות, שאין האדם מסתכל על שום בושה, אלא התשוקה דוחף אותו לקבל, רק אח"כ האדם מתחרט, היינו לאחר שהתשוקה עבר ממנו, אז הוא מתחיל להתבייש, איך שהוא היה מקודם כמו בהמה, בלי שום בושה, שזה ענין משרז"ל "רשעים מלאים חרטות", שענין רשע בעבודה הפירוש שהאדם בעצמו בא לידי הרגשה שהוא רשע, אז האדם מתחיל להתביש על מה שהוא עשה, כמו כן ברוחניות, אם היה מגולה את הטוב והעונג, היה האדם מקבל אותו בע"מ לקבל, רק אח"כ, לאחר שמילא את תשוקתו, היה מתביש, ולא היה לו שום עצה לתקן את עצמו, מש"כ בזמן שיש הסתרה, והאדם מתחיל לעבוד באמונה למעלה מהדעת, אז האדם מתחיל לעשות תרגילים על ענין איסור של קבלה עצמית, לכן לאחר שהשקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, והגם שאין האדם יכול להגיע לידי דרגה זו בלי עזרה מלמעלה, אולם האדם כשהוא מבקש עזרה, הוא מבקש שיתנו לו עזרה, שיהיה בידו כח לקבל בע"מ להשפיע, לכן לא שייך לומר, שהאדם היה רואה את גדלות ה' היה מתבטל אליו, אלא היה מקבל תענוג של רצון לקבל לעצמו, משא"כ כשאדם עובד מקודם בזמן הסתרה בע"מ להשפיע, הוא אומר להבורא, אני רוצה לעבוד לפניך בלי שום תנאים, היינו אפילו שאני לא ארגיש גדלותך, אלא אני רוצה להאמין, שאתה גדול וכדאי לעבוד בשבילך, נמצא, שהוא מסכים לעבוד לה' בלי שום תנאי, והגם שהוא לא יכול, אבל הוא מבקש מה', שיתן לו הכח הזה, שיעבוד אפילו בלי שום הרגש, רק בלתי ה' לבדו.
וזה, כשהאדם בא לידי דרגה זו, שהוא מוכן לעבוד בלי שום תמורה, זה נקרא בלשון חז"ל, שהוא לומד תורה לשמה, בלי שום תמורה, ואז הוא זוכה לגלוי רזי תורה, שאז מתחיל עבודת המסכים, היינו שכבר הוא מסוגל לראות הסעודה, אבל הוא צריך אז לעשות חשבון, כמה שהוא יכול לקבל מהסעודה בע"מ להשפיע, את שיעור הזה הוא יקח ולא יותר, נמצא, שיש כאן להבחין, לדוגמא, שכבר הוא רואה שנותנו לו, למשל, חמש מנות לאכול, אבל הוא רק רואה אותם, ואיזה טעם שיש להם, זה הוא לא יודע, כיון שעדיין לא טעם מהם כלום, אבל היות שהוא איש נאמן, היינו שכבר בטוח שלא יקבל בעמ"נ לקבל, אז כבר הוא יכול לראות את הסעודה, כיון שכבר הגיע לדרגה שלא יקבל בע"מ לקבל, לכן, הגם שהוא רואה את הסעודה, אבל עדיין לא טעם מטרם שעשה זווג דהכאה, המכונה הכוונה, כמה שהוא יכול לקבל מהסעודה בע"מ להשפיע, ולאחר שעשה את הזווג דהכאה, אז הוא טועם מהסעודה, משא"כ אם הוא עדיין לא מסוגל לקבל בע"מ להשפיע, אז עדיין הצמצום וההסתר שורה עליו ואינו רואה שום דבר.
לכן, דוקא בזמן שהאדם מסוגל לעבוד בלי שום דעת ושכל, רק הכל למעלה מהדעת, ושזה נקרא לשמה, אז הוא זוכה לגלוי רזי תורה.
נמצא, שעיקר החטא של המרגלים הוא, הגם שהם לא אומרים שקר אלא האמת, שאומרים הוא דוקא לפי השכל והדעת שלהם, לכן כל החטא הוא במה שלא מאמינים, שה' עוזר לכולם, שצריכים להאמין "שסומך ה' לכל הנופלים", ואם האדם אומר, שהוא כל כך בשפלות, שאין הקב"ה יכול לעזור לו, נמצא שהוא פוגם באמונה, שאינו מאמין, שה' הוא כל יכול, ומאוד קשה לאדם במצבים כאלו, בזמן שבאים לאדם המחשבות כאלו, והכי קשה הוא, במה שהאדם חושב, שהוא רואה את האמת, שהוא ח"ו לא מאשים אף אחד, במה שהוא בורח מהמערכה, אלא שאומר, נכון שה' הצדיק, אבל מה אני יכול לעשות, שאין לי כח התגברות על הרצון לקבל שלי, היות שאין המדות רעות שלי דומות לאחרים, לכן אני מוכרח לעזוב את העבודה, ואין לי עוד על מה לקוות, ולפעמים הוא אומר אחרת, כלומר, שאין אני אומר שהחברים שלי הם יותר טובים, אלא הם לא כל כך רואים את האמת, והם חושבים, שהם עושים משהו ברוחניות, לכן אין הם מרגישים את הענין במצב הקיים, שהם לא זזים שום שעל קדימה, לכן הם יכולים להמשיך בעבודה, ולא ניכר עליהם שום חסרון בעבודה שלהם, לכן הם תמיד שבעי רצון, ולא חשוב מהו הסיבה שהאדם בורח מן המערכה, אלא העיקר שקשה אז להאדם שיאמין שה' יכול לעזור לכולם, שכנגדו ית' אין שייך לומר שרק לגדולים הוא יכול לעזור, משא"כ לקטנים לא, נמצא, בזה הוא פוגם באמונת ה', אלא שהאדם צריך להאמין כנ"ל בסוד "סומך ה' לכל הנופלים".
ובהאמור יוצא, כי ענין מרגלים הוא מחוסר אמונה, כלומר, שכל החסרונות מה שהם אומרים לאדם, א', שזה קשה, מטעם שהוא נגד טבע הגוף, היות שהגוף רוצה להתקיים, וכאן אומרים לו, שצריכים לעבוד את ה' בכל לבבך ובכל נפשך, וזהו בבחינת ליבא, ב', שצריכים להאמין, כלומר שכל העבודה מבססת על יסוד שהוא למעלה מהדעת, א"כ איך יש מציאות שהאדם יוכל ללכת בדרך הזה, א"כ אנו רואים שהמרגלים הנ"ל אינם אומרים שקר, א"כ איזה חטא יש בדברי המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, כמ"ש הזה"ק, שארץ ישראל הכוונה על מלכות שמים, שנקראת ארץ ישראל, וזה שייך רק לבחינת ישראל, אבל הם אמרו, אין אנחנו רואים שיש מציאות לזכות לזה מב' טעמים הנ"ל, אלא החטא הוא, שלא היו מאמינים בגדלות ה', שהוא כל יכול, ולא היו מאמינים באמונת חכמים, שאמרו הבא לטהר מסייעין אותו, לכן התיקון הוא להתפלל לה', שרק הוא יכול לעזור על זה, ולהאמין "כי אתה שומע תפלת כל פה", כמ"ש אאמו"ר זצ"ל כל פה, אפילו הפה השפל ביותר שאין למטה הימנו.