תוכן

שמעתי כ"ד מנחם אב תש"ה
כתוב [שמות כ' ג']: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", והזה"ק [כי תישא אות ד'] מפרש שצריך להיות "אבנין למשקל בה". ושאל על זה, איך שוקלים את העבודה באבנים, שעל ידי זה, ידע את מצבו בדרכי ה'? והשיב, זה ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד יותר ממה שהוא רגיל, אז הגוף מתחיל לבעוט ולהתנגד בכל כוחו לעבודה זו, היות שבענין להשפיע הוא אצל הגוף בבחינת לעול ולמשא, שאינו יכול לסבול את העבודה הזו. וההתנגדות של הגוף מתראה אצל האדם, בצורה של מחשבות זרות, והוא בא ושואל, את שאלת מי ומה. וע"י השאלות האלו, האדם אומר שבטח שכל אלו השאלות, הס"א שולח לו בכדי להפריע לו בעבודתו.
ואמר שאז אם האדם אומר, שהן באים מצד הס"א, אז האדם עובר על מה שכתוב, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". והטעם הוא, שהאדם צריך להאמין שזה בא לו מצד השכינה הקדושה, "כי אין עוד מלבדו". אלא השכינה הקדושה מראה לאדם את מצבו האמיתי, איך הוא הולך בדרכי ה'. זאת אומרת שעל ידי זה, שהיא שולחת לו אלו השאלות הנקראות מחשבות זרות, (היינו שע"י המחשבות זרות האלו היא רואה איך שהוא מתרץ את השאלות, שהן נבחנות למחשבות זרות. ומכל זה האדם צריך לדעת את מצבו האמיתי בעבודה, כדי שידע מה לעשות. וזה דומה למשל, חבר אחד רוצה לדעת עד כמה חבירו אוהב אותו, ובטח פנים בפנים חבירו מסתיר עצמו מטעם בושה, לכן האדם שולח מישהו שידבר לשון הרע על חברו, ואז הוא רואה את התגובה של חברו, בזמן שהוא נמצא מרוחק מחברו, אז האדם יכול לדעת את האמת, את מדת האהבה של חברו. והנמשל הוא: בזמן שהשכינה הקדושה מראה את פניה להאדם, שפירושו שה' משפיע להאדם חיות ושמחה, במצב כזה האדם מתבייש לומר, מה דעתו על העבודה דלהשפיע, ולא לקבל כלום לעצמו. משא"כ שלא בפניה, היינו שהחיות והשמחה מתקררים, זה נבחן שלא בפניה, אז האדם יכול לראות את המצב האמיתי שלו בבחינת בע"מ להשפיע. ואם האדם מאמין ש"אין עוד מלבדו", אלא שכל המחשבות זרות הבורא שלח אותם, היינו שהוא הפועל, בטח כבר יודע מה לעשות, ואיך לתרץ את כל הקושיות, וזה נראה כאילו היא שולחת לו שליחים, לראות איך הוא מדבר עליה לשון הרע, על המלכות שמים שלו. כן אפשר לפרש את הענין הנ"ל).
והאדם יכול להבין שהכל בא מהבורא, כי ידוע שהבטישות מה שהגוף בוטש באדם, עם המחשבות הזרות שלו, היות שהן אינן באות לאדם, בזמן שהוא לא עוסק בעבודה, אלא הבטישות האלו, שבאות לאדם בהרגשה גמורה, עד כדי כך שהמחשבות האלו רוצצות את מוחו. הן באות דווקא אחרי הקדם של תורה ועבודה למעלה מהרגילות. וזה נקרא "אבנין למשקל בה", היינו שהאבנים האלו, מה שהוא רוצה להבין, השאלות האלו, נופלות לו במוחו, שהולך אח"כ לשקול את מטרת עבודתו, אם באמת כדאי לעבוד בע"מ להשפיע, ולעבוד בכל מאודו ונפשו. ושכל מאויו יהיו רק לקוות, שיש מה לרכוש בעוה"ז, והוא רק במטרת עבודתו בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא בשום ענינים גשמיים. ואז מתחיל וכוח חריף, שרואה שיש פנים לכאן ופנים לכאן. וע"ז מזהיר הכתוב: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", שאל תאמרו, שאלהים אחרים נתן לכם את האבנים, לשקול בהם את עבודתכם, אלא "על פני", אלא שהאדם צריך לדעת שזהו בחינת "פני". והטעם הוא, בכדי שהאדם יראה את הצורה האמיתית של הבסיס והיסוד שעליו בונים את הבנין של העבודה.
ועיקר הכבידות שיש בעבודה היא, משום שהם ב' כתובים המכחישים זה את זה, שמצד אחד אדם צריך להשתדל שכל עבודתו היא להגיע לדבקות ה', ושכל רצונו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלום לתועלת עצמו. ומצד ב' אנו רואים, שאין זו המטרה העקרית, היות שמטרת הבריאה לא היתה שהנבראים ישפיעו להבורא, כי הוא ח"ו אינו בעל חסרון, שהנבראים יתנו לו משהו. אלא להפך, שמטרת הבריאה היתה, מטעם רצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג ממנו ית'. ולפי שב' ענינים אלו הם שני דברים הסותרים זה את זה מקצה אל הקצה, שמצד אחד, האדם צריך להשפיע, ומצד הב', האדם צריך לקבל. זאת אומרת יש בחינת תיקון הבריאה, שהוא להגיע לידי דביקות שהיא בחינת השתוות הצורה, שהיא שכל מעשיו יהיו רק בע"מ להשפיע, ואח"כ יכולים להגיע לידי מטרת הבריאה, שהיא לקבל טוב ועונג מהבורא.
לכן בזמן שהאדם הרגיל את עצמו ללכת בדרכי השפעה, אז ממילא אין לו כלים דקבלה, ובזמן שהולך בדרכי קבלה, אין לו כלים דהשפעה. לכן על ידי "האבנין למשקל בה" הוא קונה את שניהם ביחד, משום שאחרי דין ודברים שיש לו בזמן העבודה, ובזמן שהוא מתגבר ומקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת השפעה במוחא וליבא, זה גורם לו, שבזמן שהוא הולך להמשיך שפע עליון, היות שכבר יש לו יסוד מוצק, שצריך הכל להיות בבחינת השפעה, לכן אפילו כשמקבל איזו הארה, כבר מקבל אותה בע"מ להשפיע, וזהו מטעם שכל יסוד העבודה שלו, נבנה אך ורק על בחינת השפעה, וזה מכונה שהוא מקבל בע"מ להשפיע.