תוכן

תש"ן מאמר כו
הזה"ק (תזריע, דף י"ג, ובהסולם אות ל"ז) אומר וז"ל, אשה כי תזריע וילדה זכר. ר' יהודה פתח, אין קדוש כה', כי אין בלתך, ואין צור כאלקינו. מקרא זה קשה, שכתוב, אין קדוש כה'. משמע שיש קדוש אחר על כל פנים, הגרוע מעט מה', משכתוב כה'. וכן אין צור כאלקינו משמע, שיש צור אחר, אלא שהוא גרוע מעט מה'. ומשיב, אלא יש הרבה קדושים. יש קדושים למעלה, דהיינו מלאכים, וכו'. וכן ישראל קדושים, וכו'. ואין קדושים כה'. ומהו הטעם כי אין בלתך. אלא קדושתו של הקב"ה הוא בלי קדושה שלהם, של המלאכים ושל ישראל. כי הוא לא צריך לקדושה שלהם, אבל הם אינם קדושים בלתך. ואין צור כאלקינו פירושו הוא, וכו', שהקב"ה צר צורה בתוך צורה, דהיינו צורת העובר בתוך צורת אמו, עכ"ל.
ויש להבין מהו הקשר אשה כי תזריע וילדה זכר למה שכתוב אין קדוש כה', ואין צור כאלקינו. וכמו כן, איך סלקא דעתך לומר, שעם ישראל משפיעים קדושה לה', שבגלל זה צריך הכתוב להשמיענו כי אין קדוש כה', וכו'. וכמו כן מהו הפירוש בעבודה, מה שמפרש אין צור כאלקינו, שהקב"ה צר צורה בתוך צורה, בעבודה.
ידוע, שסדר העבודה הוא, שאנו צריכים להגיע לדביקות ה', כמ"ש קדושים תהיו, כי קדוש אני. שפירושו, שכמו שהקב"ה קדוש ומובדל מקבלה, שהבורא הוא רק משפיע ולא מקבל ח"ו, א"כ גם אנחנו צריכים להיות קדוש ומובדל מקבלה, ושכל מעשינו יהיו אך ורק להשפיע לה'. אולם היות שאנו נולדנו בטבע של קבלה עצמית, איך אנחנו יכולים לזכות לבחינת קדושה, שאנחנו יהיו נבדלין מאהבה עצמית. ובחינה זו של הרצון לקבל לעצמו נקרא בשם יצר הרע. ועל זה ארז"ל, אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין. היינו על ידי זה שהאדם יעסוק בתורה ומצות, בכדי להגיע לשמה, אז המאור שבתורה יחזירו אותו למוטב. שפירושו, שיצא משליטת הרע ויעשה טוב. היינו, שיהיה בידו לעשות מעשים טובים, הנקרא מעשים של השפעה. נמצא לפי זה, שרק המעשים של האדם, בזה שעסק בתו"מ, זה גרם לו שיזכה לקדושה. היינו, שיהיה קדוש ומובדל ממעשים של קבלה עצמית. ויהיה בבחינת מה הוא רחום, אף אתה רחום, שהיא בחינת השתוות הצורה. ושזה נקרא קדושים תהיו, כי קדוש אני. נמצא לפי זה, שהאדם מכוחות עצמו זכה לקדושה. כמו שארז"ל אם אין אני לי מי לי. כלומר לפום צערא אגרא, שפירוש, לפי היגיעה שהאדם נתן בכדי לזכות להשכר, כך בשיעור הזה הוא מקבל שכר. וכמו שרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. א"כ משמע מכאן, שאין הקב"ה נותן סיוע מלמעלה, היינו קדושה מלמעלה, עד שהאדם נותן קדושה מלמטה. כלומר זה שהאדם מקדש עצמו ובא לטהר, אז הקב"ה יכול לתת לו קדושה מלמעלה. נמצא לפי זה, שאין הקב"ה יכול לתת קדושה מלמעלה עד שהנבראים נותנים קדושה מלמטה.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, על מה שהזה"ק מתרץ על השאלה אין קדוש כה'. שמשמע, שיש קדוש אחר, הגרוע מעט מה'. ומשיב, ז"ש אין קדוש כה' מטעם כי אין בלתך. אלא קדושתו של הקב"ה הוא בלי קדושה שלהם, וכו', כי הוא לא צריך לקדושה שלהם, אבל הם אינם קדושים בלתך. ושאלנו, איך יעלה על דעתך לומר, שקדושה שיש להקב"ה הוא לוקח זה מלמטה, מישראל. היתכן לומר כך. אלא כנ"ל, שהמדובר הוא מבחינת עבודה, הגם שמשמע מכל המקומות בדברי רז"ל, זה שהקב"ה נותן קדושה לעם ישראל, הוא נצרך להם, היינו שצריך להיות מקודם בחינת התעוררות מצד האדם, שיהיה לו רצון להקדושה, אז הקב"ה יכול לתת קדושה. נמצא, שהקב"ה נצרך לקדושה מלמטה, ואח"כ הוא יכול לתת להם קדושה. ועל זה בא הזה"ק להשמיענו אין קדוש כה'. שפירושו, אין שום קדושה לאדם. כלומר, הקדושה מה שהבורא נותן, אין הוא נצרך לקדושה של האדם. היינו, שהאדם צריך מקודם להיות הבא לטהר, אז הקב"ה יכול לתת לו קדושה. על זה אומר כי אין בלתך. כי אין מי שיסייע לך, לתת קדושה משלהם. היינו, שהם יתנו לך קדושה מלמטה, מטעם כי אין בלתך. כי אין שום כח בעולם חוץ מהקב"ה. היינו, שאנו צריכים להאמין בהשגחה פרטית, כמ"ש (בי"ג עיקרים, המובא בסדור אחר עלינו) וז"ל, "אני מאמין באמונה שלימה, שהבורא יתברך שמו, הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה, ועושה, ויעשה לכל המעשים". זאת אומרת, לאחר שהאדם עשה מעשים טובים, שעל ידם יזכה לבחינת קדושה כנ"ל, שיזכה להיות קדוש, היינו שכל המעשים יהיו אך ורק להשפיע. מזה משמע, כאילו האדם עזר להקב"ה. על זה אומר הזה"ק כי אין בלתך. אלא הכל עושה ה', ואין הוא צריך לקדושה של האדם, שיעזור לו. אלא כנ"ל, שהוא לבדו עשה, ועושה ויעשה לכל המעשים, ואין להאדם שום חלק בזה.
אבל יש לפרש א"כ, מהו הפירוש הבא לטהר מסייעין אותו, שמשמע, שכן האדם עושה. וזה יש לפרש, שהאדם צריך להאמין, את זה שהוא בא עכשיו לטהר, ולא מקודם לכן, הפעולה הזו, מה שהאדם בא עתה לטהר, זה בא מהסיוע מלמעלה. כלומר, מקודם היה התעוררות מלמעלה, שנתן לו רצון וחשק שיבוא לטהר ולקדש עצמו. נמצא, שמה שהוא בא לטהר, זה לא מכוחו של אדם, אלא זה בא מלמעלה. ועל דרך זה יש לפרש מה שרז"ל (אבות, פרק ה', כ"ז) בן הא הא אומר, לפום צערא אגרא. שפירושו, כפי רוב הצער, שהאדם סובל בקיום תורה ומצות, כן יהיה שכרו מרובה. משמע מכאן, שכן האדם עושה משהו, שבגלל שהאדם עושה, הוא מקבל שכר. אולם גם זה יש לפרש על דרך הנ"ל. שהאדם צריך להאמין, שהצער והיגיעה שיש לאדם, בזה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מדביקות ה', והוא שקוע באהבה עצמית, הצער הזה, זהו המכונה, שכר. כלומר, שהבורא נתן לו התעוררות, שלא ירצה להישאר במצב של כל הכלל, שהולכים עם זרם העולם, ואינם נותנים חשבון לעצמם, במה הם במדרגה גדולה יותר משאר בעל חי. כלומר, מאותם דברים שבעלי חי ניזונים, גם הם ניזונים. ולא מרגישים שהם נבראו בצלם אלקים. כלומר, שיש להם שייכות לבחינת אלקות, שהם צריכים לקבל מזונות מרוחניות, המתאים לבחינת מדבר, ולא לבחינת בעל חי. וזהו שכר. היינו היגיעה והצער שמרגישים, זהו ממש שכר, שהבורא נותן להם. ולא לחשוב שזהו יגיעה הבא מצד עצמו, שהאדם מתיגע. אלא זהו שכר, מה שהבורא קורא אותם לעבודת ה', ולאחרים לא קורא. אם כן, יחד עם הצער והיסורים, מה שהם מרגישים, הם צריכים להיות בשמחה, בזה שהבורא רוצה להתחבר עמהם.
ובהאמור יש לפרש לפום הצער הוא השכר. כלומר, כמה האדם צריך להעריך שהבורא נותן לו שכר. התשובה הוא, לפי הצער והיגיעה שהוא יכול להרגיש, מזה שהוא מרוחק מה'. זהו גודל השכר. זאת אומרת, כשרוצים לדעת, כמה היה הרווח של השכר, אז האדם צריך להעריך, כמה יסורים וצער היה לו, מזה שהוא מרוחק מעבודת ה'. שזהו השיעור של השכר. כלומר, שאי אפשר להעריך חסרון של רוחניות, מטרם שהאדם מרגיש את חשיבות של הרוחניות. וכפי ערך החשיבות של רוחניות, בשיעור זה האדם יכול להרגיש את החסרון לזה. נמצא, שהרגשת החסרון זהו כבר שכר. לכן יש לפרש דברי בן הא הא, שאומר לפום צערא. שמה שהאדם מצטער, מזה שהוא מרוחק מעבודת ה', אינו בא מצד האדם, אלא הקב"ה הוא נתן לו להרגיש זה, ולא האדם מכח עצמו, כנ"ל. זאת אומרת, מזה שהקב"ה האיר לו את חשיבות של הרוחניות, בשיעור זה הוא מצטער, בזה שהוא מרוחק מרוחניות. לכן אין לומר, שהאדם, מה שבא לטהר, הוא עבודה מצד האדם. אלא הקב"ה נתן לו מחשבה ורצון לבוא ולטהר. נמצא, שזהו לא מצד עבודה האדם. שנוכל לומר, שהקדושה, מה שה' נתן לו, קדושה מלמעלה. גם האדם עזר לו. אלא אין בלתך. כי כנ"ל בדברי הזה"ק, שאין הבורא צריך קדושה משלהם, היינו מתחתונים, אלא הכל הוא עושה.
ועל דרך זה יש לפרש דרשת חז"ל, על מ"ש (תשא, שני) ועתה הניחה לי. ופרש"י וז"ל, עדיין לא שמענו, שהתפלל משה עליהם. והוא אומר, הניחה לי. אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם, לא יכלם, (שמ"ר).
ויש לפרש דברי חז"ל, במה שאמרו "אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם, לא יכלם". שפירושו, שהקב"ה הודיעו לו, היינו שנתן לו רצון להתפלל על ישראל, שהוא ימחול להם על החטא של העגל. נמצא, זה שהקב"ה הודיעו, שיתפלל, יהיה הפירוש, שנתן לו כח להתפלל. זאת אומרת, אם אין הקב"ה נותן כח להתפלל, אין האדם מסוגל להתפלל. נמצא לפי זה, שגם זה שהאדם מתפלל לה', שימחול לו על חטאיו, גם זה בא מצד ה', שה' נותן לו כח ורצון להתפלל. נמצא כנ"ל, שהכל עושה ה'. כלומר, אפילו זה שהאדם מתפלל לה', שימחול לו על חטאיו, גם על זה רמזו כנ"ל אין קדוש כה' מטעם כי אין בלתך, שיהיה לו כח של קדושה. אלא הכל בא מה'. אולם לא לשכוח, הגם שאנו אומרים הכל בא מה', אבל האדם צריך לומר אם אין אני לי מי לי. אלא הכל תלוי במעשי בני אדם. ואע"פ שזוהי בסתירה להנ"ל, אנו צריכים להאמין שכך היא (כנ"ל במאמר כ"ה) כדברי הרמב"ם.
ובהאמור יש לפרש מה שאנו אומרים בשבת בשיר של "כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת כדת מחללו, שכרו הרבה מאוד על פי פעלו". שלכאורה קשה להבין, מה הוא החידוש במה שאומר שכרו הרבה מאוד על פי פעלו. הלא זהו דבר פשוט, שכך הנהוג שבעולם, שמשלמים שכר לפי ערך עבודתו. א"כ, מה משמיענו בזה שאומר, ששכרו הרבה מאוד לפי פעלו. הכי אפשר להיות אחרת. אלא אם היה אומר, שמי ששומר תורה ומצות, אפילו שעובד קצת, מקבל הרבה שכר, זה, אם היה כך, יש מה לשמוע חידוש. אבל אם אינו מקבל שכר יותר מכפי שעובד, זה טבעי, שגם בגשמיות נהוג כך.
אלא כנ"ל, שהחידוש הוא, כשבא שבת, שאז האדם, כשזוכה לבחינת שבת, הוא מרגיש את האמת, שהעבודה בעצמה היא השכר, שהבורא נותן להאדם, היינו שנותן להאדם מחשבה ורצון לקיים תו"מ, ולבוא ולטהר עצמו, כנ"ל "שהבא לטהר". נשאלת השאלה, מדוע בא עכשיו לטהר, היינו בשעה זו ולא לפני זה. אלא בשעה שהאדם מקבל סיוע מלמעלה, אז האדם בא לטהר, ולא לפני זה. נמצא, שהפירוש שכרו הרבה מאוד על פי פעלו, היינו כנ"ל, שזה שהאדם עובד ומתיגע בתו"מ, זהו שכרו. נמצא, אם הוא עובד הרבה, זה הוא השכר שהבורא נתן לו. היינו, שנתן לו מחשבה ורצון לעבוד עבודת הקודש. א"כ אין כאן כמו שנהוג בגשמיות, בשיעור שהאדם עובד, כל פועל מקבל שכר. היינו, תמורה עבור פעולתו. אלא כאן החידוש הוא, שהשכר הוא העבודה. ולפי זה נמצא, שהפירוש שכרו הרבה מאוד, הוא, כמה הוא שיעור השכר, אין כאן ענין שנותן לו יותר שכר או פחות שכר. כי זה שייך לומר, דוקא בזמן שהאדם עובד בכדי לקבל שכר תמורת עבודתו, שייך ענין יתרונות וגרעונות. משא"כ אם השכר הוא העבודה בעצמה, ואין כאן ענין שיקבל שכר תמורת עבודה. לכן כדי לרמז על זה, הוא אומר שכרו הרבה מאוד, דוקא לפי פעלו, משום שרק העבודה הוא השכר.
ובזה יש לפרש מ"ש (ואתחנן, ראשון) "לא תוסיפו על הדבר, אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו, לשמור את מצות ה' אלקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם". על דרך העבודה יש לפרש, מהו שאומר לא תגרעו אנו מבינים, אבל אסור להוסיף, מדוע. יש לפרש על דרך העבודה, שאם האדם רוצה לקבל יותר שכר, העצה שלו יכול להיות, שיוסיף על התו"מ. אלא לא תוסיף ולא תגרעו. כי השכר הוא העבודה בעצמה, מה שה' נותן להאדם מקום שישמש את המלך. וכח הזה הוא השכר. לכן יש רמז לא תוסיף ולא תגרעו. שאי אפשר להוסיף יותר, היינו לקבל יותר שכר, אלא שזהו בדיוק, היינו העבודה והשכר הם כמו שתי טיפות מים. וזה דוקא בבחינת עבודה. היינו, שהאדם רוצה לעבוד על דרך האמת, שהיא עבודה בע"מ להשפיע, והגם שהפירוש הפשוט הוא על מצות מעשיות, שבבחינת המעשה, הכוונה שלא תוסיף ולא תגרעו. אולם בבחינת הכוונה, היינו בזמן שהאדם עובד בע"מ להשפיע, נוהג ענין זה של בל תוסיף. היינו, שאי אפשר להוסיף על השכר יותר ממה שהוא עובד. אלא כנ"ל, שהשכר והעבודה הם שקולים. ואי אפשר לקבל יותר שכר, רק כפי עבודה, כנ"ל.
ובהאמור יש לפרש, מה שהזה"ק מתרץ, על מ"ש "אין צור כאלקינו. שפירוש הוא, שהקב"ה צר צורה בתוך צורה, דהיינו צורת העובר בתוך צורת אמו". ובהעבודה, מהו צר צורה בתוך צורה. אלא כנ"ל, זה שהאדם מקדש עצמו, היינו שרוצה לעשות בע"מ להשפיע, אין הקדושה באה מצד האדם, שהאדם עוזר משהו לה', שה' ישפיע לו קדושה כנ"ל הבא לטהר מסייעין אותו. אלא שהכל עושה ה', שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים. וז"ש צר צורה בתוך צורה. דהיינו צורת העובר בתוך צורת אמו. שפירושו, צורת האם היא הבסיס, שעם צורה זו האדם נולד. וזה נקרא צורת אמו. ואח"כ, כשהאדם מתחיל בעבודה, ורוצה ללכת בדרך של השפעה, מתחיל מקודם מהמדרגה הראשונה של קדושה. כידוע, שיש ג' בחינות הנקראות: א' עבור, ב' יניקה, ג' מוחין. והתחלה הראשונה, שהאדם נכנס בקדושה, מתחיל מבחינת העובר. וזהו פירוש, שה' צר צורת השפעה בצורה הקודמת, שהיא האם, הנקרא כלים דקבלה. ובכלים דקבלה האדם נולד. ואח"כ האדם עובר לבחינת קדושה, שהוא, שכל מעשיו יהיו לתועלת הבורא. נמצא, מי נתן לו הכלים דהשפעה. כמו שאנו לומדים, שעביות דכתר נקרא עביות דשורש, ונקראת עביות דעובר. שפירושו של שורש היינו הבורא, שרצונו להטיב לנבראיו. ובזמן שהאדם מקבל את הבחינה הראשונה של קדושה, הוא שמקבל כלים דהשפעה. היינו שיכול לכוון בע"מ להשפיע בכלים דהשפעה. זה נקרא, שה' צר צורה, היינו צורת השפעה. שהוא, שנותן לו הכח שיוכל להשפיע בתוך צורת אמו, שהיא מצב הקודם, מטרם שבא להתחבר עם הקדושה. שהמצב הקודם נקראת אם, ומצב הב' נקראת עבור. שאחר העובר יש בחינת לידה, עד שמתגדל הולד, ונעשה ע"י תיקונים לבחינת גדול, הנקרא, שזכה לבחינת מוחין דקדושה. כי יש לפרש עובר מלשון עובר, שהוא המצב הא', שעובר מבחינת השימוש עם כלים דקבלה לדרגת קדושה, הנקרא ששם משמשים רק בכלים שיכולים לכוון בע"מ להשפיע, אחרת לא משתמשים עם הכלים. נמצא, שעיקר הוא בחינת העיבור. כמו בגשמיות, בזמן שהאשה נעשית מעוברת, בטח שהיא תלד גם כן. אלא כל הדאגות היא, שהאשה צריכה להתעבר. ואח"כ בדרך כלל האשה כבר תלד ג"כ. אלא לפעמים יש יוצא מהכלל, שהאשה מפלת את העיבור, מסיבת איזה קלקול. כמו כן בעבודה, עיקר שקשה לנו בעבודה להכנס לעובר, שפירושו, שהרצון לקבל יקבל בתוכה רצון אחר, הנקרא רצון להשפיע. ובזמן שהאדם זוכה לבחינת עובר, היינו שבתוך הרצון לקבל נכנס רצון להשפיע, שזה נקרא שהקב"ה צר צורה בתוך צורה. ויש להבין, מהו הפלאי הזה שצר צורה בתוך צורה. ולפי שפירשנו, זהו חידוש גדול, ממש מעשה נסים. היות שזהו נגד הטבע, שרק הקב"ה יכול לשנות את הטבע, ואין זה בידי אדם. וזהו החידוש, שהקב"ה צר צורת השפעה בתוך צורת האם, שהיא צורת קבלה. וזה נקרא קדושה, מה שה' נותן. וזהו כנ"ל אין קדוש כה', מטעם כי אין בלתך. כי אין מי בעולם שיכול לשנות את הטבע, ולעשות בתוך הכלי שבא לאדם מצד הטבע, רצון לקבל, שיהיה לו אח"כ טבע אחר, הנקרא רצון להשפיע. וזהו כל החידוש של צר צורה בתוך צורה.
ועכשיו יש לפרש ענין הסמיכות של אשה, כי תזריע וילדה זכר. שר' יהודה פתח במ"ש "אין קדוש כה', כי אין בלתך" וכו'. ידוע שענין זריעה היא כמו, למשל, שלוקחים חיטים או שעורים וכדומה, ונותנים אותם בקרקע עד שירקיבו. ואח"כ יוצא מהם את התבואה, מה שצריכים. הנה בעבודה אשה נקרא בעלת העבודה, שהיא צריכה להוליד. לכן, אם האשה, שהיא בחינת נקבה, היינו כלי קבלה, אם זורעים את בחינת אשה, היינו נקבה, שהיא הרצון לקבל, בארץ, שירקב, מזה יצמח אח"כ תולדה, שהוא בחינת זכר. כלומר, אם האדם זורע את בחינת הנקבה שלו בארץ, היינו הכלי קבלה, יצמח מזה כלים דהשפעה, המכונה זכר. ואם איש מזריע תחילה, היינו שהוא רוצה, שהכלים דהשפעה שבו הם ירקבו בארץ. היינו זה שהוא עוסק בתורה ומצות, הכוונה שלו הוא, שזה שהוא משפיע ועוסק בתו"מ, כוונתו הוא, שהמעשים דהשפעה יכנסו לתוך הארץ וירקיבו. אז וילדה נקבה. היינו, שבחינת הרצון לקבל שלו נגדלת, שזה הוא ענין וילדה נקבה. כלומר, שהמעשים של השפעה יביאו לו בחינת תועלת עצמית, הנקראת נקבה.