תוכן

תשנ"א מאמר כ
חז"ל אמרו (ב"ר ס"ח, ט) וז"ל, מפני מה מכנין שמו של הקב"ה, וקוראין אותו מקום. שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו. מן מה דכתיב, הנה מקום אתי. הוי הקב"ה מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו, עכ"ל. וכן אמרו (אבות ד, ג) אין לך דבר שאין לו מקום. ויש להבין מה בא זה ללמדינו בעבודה.
הנה מקום בעבודה יש לפרש מקום חסרון. כלומר, אם יש לאדם איזה חסרון, יש לומר, שיש לו מקום לקבל מילוי על החסרון. אבל אם אין לו חסרון, לא שייך לומר שיכול למלאות, היות שאין לו למי למלאות. כדוגמת, שאם אינו רעב, אין הוא יכול לאכול. שזה נקרא, שאין לו מקום בשביל למלאות רעבונו, או אם אינו צמא, אין הוא יכול לשתות מים, מסיבת שאין לו מקום לקבל את המילוי.
ובהאמור יש לפרש, מהו ההבדל בין מקום העולם לברוך המקום, היינו למקומו של הקב"ה. ובבחינת עבודה יש לפרש, שהקב"ה הוא מקומו של עולמו. כלומר, שהתיקון הבריאה הוא, שהמקום של הבורא, היינו החסרון, הנקרא מקום של הקב"ה, הוא שהבורא רוצה להשפיע, היינו החסרון. מה שאפשר לומר לגבי הבורא חסרון, הוא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו. והרצון הזה להשפיע, בזמן שהעולם יהיו בבחינת חסרון, מה שהם רוצים להשפיע כדוגמת הבורא, אז העולם יתקיים בבחינת השלמות. שאז הבורא יכול להשפיע להם טוב ועונג. למה. מטעם שקבלת טוב ועונג יהיה על דרך התיקון. אולם, אין עולמו מקומו. היינו החסרון, היינו הרצון שיש בעולם, הוא הוא הרצון לקבל, זה אינו שייך להבורא, כי הוא ממי יקבל. לכן הוא, היינו הרצון להשפיע שיש להבורא, את זה צריך עולמו לקבל על עצמם, ולא להשתמש עם הטבע של הרצון לקבל, שעם החסרון הזה נולד הבריאה, שהיא נקראת יש מאין, שזה נקרא מקומו של עולם.
ועבודת האדם הוא רק איך לצאת מהטבע של הרצון הנמצא בעולם, ולקבל רצון אחר, שהוא הרצון להשפיע. והוא עבודה קשה. וזה יכולים להשיג רק ע"י תורה, כשרז"ל אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין, שדוקא ע"י התורה יכולים לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, ולהשיג רצון להשפיע, היות שזהו טבע שני, שרק אור התורה עוזר לזה. נמצא, שהוא, היינו הבורא, מקומו של עולם, היינו שהעולם צריך להגיע ולהשיג את החסרון של הבורא, שהוא הרצון להשפיע. אולם אין עולמו, שהיא הרצון לקבל, היינו החסרון מה שיש להעולם מצד הבריאה, שהוא הרצון לקבל לעצמו, אין זה חסרונו של הבורא.
לכן אומרים ברוך המקום. היינו בזמן שהאדם זוכה לקבל את בחינת חסרון של הבורא, שהוא רצון להשפיע, אז האדם נותן תודה לה' עבור זה שהבורא נתן לו את המקום שלו, היינו שהוא הרצון להשפיע, שזה יש להבורא. והאדם צריך להגיע לדרגה זו, היינו שיהיה לו הרצון להשפיע. לכן אומרים ברוך המקום, עבור זה שנתן לנו את המקום, היינו החסרון שלו, שהיא הרצון להשפיע, שברצון הזה של הבורא יכול הבורא למלאותו עם טוב ועונג.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו אין לך דבר, שאין לו מקום בעבודה. והפירוש הוא, שדבר זה שהאדם רוצה להשיג, היינו את הרצון להשפיע, שזה הדבר שהאדם מרגיש שחסר לו. אז האדם צריך לעבוד מקודם, שהדבר הזה, שהוא רוצה להשיג, היינו הרצון להשפיע, צריך שיהיה לו מקודם מקום, היינו חסרון אמיתי. והוא מתבטא בשני אופנים, א' שירגיש שחסר לו. ב' שירגיש, שרק ה' יכול לעזור לו, והאדם בעצמו אינו מסוגל בשום אופן לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו. וזהו שאין לך דבר, שאין לו מקום. כלומר, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך מקודם להכין את המקום, היינו החסרון, ואח"כ ה' נותן לו המילוי על חסרונו.
אולם יש לדעת, הגם שעיקר עבודתו של אדם היא להגיע לידי ידיעה שחסר לו את הרצון להשפיע, ולהתפלל לה' שימלא את חסרונו, שיתן לו את הרצון הזה, אבל האדם צריך ללכת גם עם קו ימין, שהיא נבחן לבחינת שלימות. היינו, שהאדם ירגיש עצמו לאיש שלם. וזהו בכדי שיהיה בידו לתת תודה לה'. כי בזמן שהאדם מתפלל על איזה דבר, שה' ימלא את חסרונו, הוא נקרא ארור, ואין ארור מתדבק בברוך. לכן אמרו רז"ל (ברכות ל"ב) "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואח"כ יתפלל". וזהו מטעם, שבזמן שהאדם מסדר שבחו של הקב"ה, בטח שאם האדם רואה בשבחו של הקב"ה, משבח אותו, ונמצא אז האדם במצב של שלימות, היינו שהאדם נמצא במצב של ברכה, וממילא הברוך מתדבק בברוך, אז האדם יכול להמשיך מלמעלה ברכה.
והסדר צריך להיות, שהאדם צריך למצוא בעצמו איזה דבר טוב שה' נתן לו. והגם שעכשיו הוא בחסרון, אבל צריך לעורר בעצמו רשימות, ממה שהיה לו איזה דבר טוב מהבורא, שיכול עבור זה לתת תודה לה' על זה. לא חשוב ממה שהאדם היה נהנה, אלא חשוב שהאדם היה נהנה מזה. והוא נותן עתה תודה לה' על זה. ממילא הוא נמצא במצב של שלימות. כלומר, שהיה אז בשלום עם הבורא, מזה שהבורא היה מהנה אותו. אז כבר האדם יכול להיות בשמחה ממה שהיה לו. ועתה הוא יכול לבוא להבורא, שיעזור לו, היות שהוא לא נמצא עתה במצב של עצבות, שהוא מרגיש עתה, שרע לו יותר מכל אנשים, שזה נקרא, שהוא במצב של ארור, ואין הארור מתדבק בברוך. אלא עתה הוא בבחינת ברוך. לכן האדם צריך לחפש אצלו איזה דבר, שיהיה בידו לתת תודה לה'.
וז"ש ולא יראו פני ריקם. שיש לפרש כנ"ל, היינו שבזמן שהאדם בא לבקש מה' משהו, אין האדם צריך להיות ריק, היינו שאין לו כלום, אלא האדם צריך להשתדל מקודם, למצוא משהו אצלו, שהבורא נתן לו, שעל זה הוא מברך את ה'. ואח"כ הוא יכול לבקש מה', כנ"ל, היות שהוא חושב על מה שקבל מה'. אם כן כבר יש לו קשר עם ה', שהבורא נתן לו משהו, לא חשוב מהו, אלא חשוב שהוא יכול לתת תודה לה' על זה, כבר יש קשר עם ה', בזה שהוא שבע רצון מה', על זה שהבורא השפיע לו. לכן, כיון שהוא עכשיו בשלימות עם ה', זהו סגולה שה' ימלא משאלותיו. כי זהו כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, כי בזה ברוך מתדבק בברוך. לכן צריכים מאד להיזהר, שלא ליפול בקליפה של עצבות, שאז האדם בפירוד עם הבורא, משא"כ כשהוא במצב של בחינת ברוך.
והעיקר שהאדם צריך להשתדל להיות זכה. היינו שיתפלל לה', שיהיה זכה. כי בזמן שהאדם הוא בבחינת זכה, אז יש לו חשק לתורה ולתפלה. וכל דבר שבקדושה שהוא רואה, הדברים האלו מוציא חן בעיניו. ומקבל מזה מצב רוח מרומם, היות שהוא מרגיש טעם חיים בכל דבר ששייך לקדושה. משא"כ כשהוא לא זכה, הוא ממש להיפך. היינו, שאין לו חשק לתורה ולתפלה. ובכל דבר שבקדושה, כשהוא עושה, הכל אצלו בדרך הכפיה. וממש, כשהוא עושה חשבון לעצמו, הוא אומר על כל דבר, שיש לו שייכות לקדושה, זהו אצלו בבחינת סם המות, שהוא רוצה מהר לברוח מכל אלו הדברים שנמצאים בסביבתו. הגם שהוא רואה, שאנשים הנמצאים בסביבתו, כן עוסקים בתורה ומצות, ויש להם מצב רוח בעת עבודה, שהם עוסקים. אז הגוף שלו מתרץ, שאם היה להאנשים האלו אותו טעם מה שהוא מרגיש, בטח שהם לא היו יותר טובים ממנו. ולפעמים אין הוא חושב אפילו לתרץ, מדוע הם כן מסוגלים והוא לא. זאת אומרת, מה שהם כן עוסקים בהתלהבות בעבודה, הן בתורה והן בתפלה, זה עוד לא מספיק עבורו, שיקבל מטעם זה חשק בעבודה. ובאמת צריכים לומר, היות שהאדם הזה הוא בבחינת לא זכה, אז תורתו נעשית לו סם המות.
ובהאמור יש לפרש משרז"ל (יומא ע"ב) וז"ל, אריב"ל מה דכתיב, וזאת התורה אשר שם משה. זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם מיתה, עכ"ל. ויש לפרש בדרך עבודה כנ"ל, שאם האדם בעל זוכה, אז תורתו נעשית לו סם החיים. כלומר, שהוא מרגיש טעם חיים בתורה ותפלה, ובכל דברים שבקדושה. וכשהוא ח"ו לא זכה, אז תורתו נעשית לו סם המות, היינו שהוא מרגיש בתורה ועבודה בחינת סם המות, היינו טעם של סם המות, ורוצה לברוח הן מתורה והן מעבודה, וכל מה שהוא כן עושה, הוא רק בדרך הכפיה.
אולם יש לדעת, כי סדר עבודת האדם הוא בב' בחינות, א' שלא לשמה, ב' לשמה, היינו בע"מ להשפיע. וכמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ט) וז"ל, ותדע שעבודתנו במשך ע' שנותינו מתחלקת לד' חלוקות, חלוקה א' הוא להשיג את הרצון לקבל המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה לנו, הרצון לקבל וכו', לא נוכל כלל לתקנו. כי אין לך מי שיתקן דבר, שאין בו וכו', שהקליפות תהינה שולטות עליו, ותתנה לו מאורותיהן וכו', דהיינו בכדי להמציא להאדם כל החומר שהוא צריך לעבוד בו ולתקנו. וזהו עד י"ג שנים.
חלוקה ב' הוא מי"ג ואילך, שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שה"ס אחוריים של נפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו מעת לידתו. אלא שאינה מתחלת להתעורר רק אחר י"ג [שהוא מטעם הנ"ל]. ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה. ועיקר גדלות הרצון לקבל מצוירת רק ברוחניות וכו'. ועם כל זה הוא מדרגה חשובה לאין ערך יותר מהראשונה וכו', הנה היא המדרגה המביאתו לשמה, כמ"ש חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה. וע"ד שאמר הפיטן, בזכרי בו אינו מניח לי לישון וכו'.
חלוקה ג' הוא עבודה בתורה ומצות לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס, שעבודה זו מטהרת את הרצון לקבל לעצמו שבו, ומהפכתו ברצון להשפיע. אשר בשיעורי טהרה של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י וכו', עכ"ל.
ובהאמור אנו רואים, שאנו צריכים לעבוד מקודם בשלא לשמה, דהיינו להשיג את הרצון וחשק להאור התענוג המלובש בתורה ומצות. שהעבודה זו היא, שהאדם צריך לעבוד רק לתועלת עצמו. כלומר, זה שהוא עוסק בעבודה, היא מטעם להנות את הרצון לקבל עם תענוגים יותר גדולים מתענוגי גשמיים. נמצא, שהעבודה זו, שנקרא שלא לשמה, הוא מטעם שעובד רק בכדי לקבל סיפוק נפשי, ולא מטעם להשפיע נחת רוח ליוצרו. כלומר, הוא עובד בעבודה של קיום תו"מ לתועלת עצמו, ואינו חושב על תועלת ה'.
ובזמן שהאדם מתחיל לעבוד בשלא לשמה, בכדי להשיג סיפוק נפשי, אז האדם מתחיל להרגיש טעם בתורה ועבודה, ויש לו מצב רוח מרומם, ומתחיל להרגיש אהבת ה', ויש לו אז חן דקדושה. אולם בזמן שהוא רוצה להכנס לעבודה דלהשפיע, היינו לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, אז לוקחים ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בזמן שהיה עובד רק לתועלת עצמו. וזהו בכדי שירגיל עצמו לעבוד לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. והיות שהאדם היה רגיל להרגיש טעם בעבודה, במצב דחלוקה ב', ועכשיו אינו מרגיש אותו טעם של מתיקות, שהיה מרגיש במצב העבודה דשלא לשמה, האדם חושב, זה שאינו מרגיש טעם בעבודה, כמו שהיה לו לפני כניסת בעבודה דלשמה, היא מסיבת שהוא נעשה עתה יותר גרוע ממה שהיה אז. לכן הוא אומר, שהוא רואה, שהעבודה הזו אינו בשבילו, ורוצה לברוח מהמערכה.
והאמת הוא, שהאדם צריך להאמין, שזה שאינו מרגיש טעם בעבודה, אינו מטעם שהוא ירד עכשיו ממדרגתו, שהיה לו לפני זה. אלא עכשיו מדריכים אותו מלמעלה, שהוא ירגיל עצמו לעבוד לשם שמים, ולא להשגיח על עצמו, אם יש לו תענוג מהעבודה זו. אלא שהוא ירגיל עצמו לעבוד לשם שמים. היינו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל (מובא בסדר עבודה שלו), שהאדם צריך להאמין, בזמן שהאדם מיחס את עבודתו לה', אז הקב"ה מקבל עבודתינו, ולא חשוב איזה צורה יש להעבודה שלנו. נמצא, שהאדם, בזמן שאין הוא מרגיש טעם בעבודה, אז האדם צריך לומר, שעכשיו יש לו הזדמנות, שיכול לעבוד רק לתועלת ה', היינו שה' יהנה מעבודתו, היות שעכשיו אין האדם מרגיש טעם בעבודה, שיגיד שהטעם מושך אותו.
אולם בזמן שהאדם מתגבר, ועובד בע"מ שה' יהנה מעבודתו, האדם צריך להשתדל להנות מזה שיש לו עכשיו מקום לעבוד רק לשם שמים. ומזה האדם צריך לקבל מצב רוח מרומם. שעל עבודה זו אמרו עבדו את ה' בשמחה. היינו במקום שהאדם רואה, שיש לו עבודה, היינו שהוא רואה, שיש לו מקום להתגבר, היות שהגוף רוצה, שדוקא שהרצון לקבל יהנה מעבודתו, והאדם צריך להתגבר, שיעשה דוקא מטעם שה' יהנה מעבודתו, היות שעכשיו אין האדם מרגיש טעם בעבודה, שיגיד שהטעם מושך אותו, זה נקרא עבודה. מהעבודה זו האדם צריך לקבל שמחה, מזה שהוא רואה, שעתה יש לו הזדמנות לעשות עבודה, שיהיה רק בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו. אבל כאן מתחיל העליות וירידות, מטעם שכל פעם נותנים לאדם להרגיש את האמת, איך שהוא באמת מרוחק מזה, היות שהוא נגד הטבע.
אבל יש לשאול, מדוע עשה ה' כך, שהאדם לא יהיה בכוחו עצמו להתגבר על הכלי קבלה שלו, אלא שיהא נצרך להבורא, שיעזור לו. על זה אמר אאמו"ר, שלולי זה שאין האדם יכול להתגבר בעצמו בלי עזרת ה', אז האדם רואה, שהוא ישאר מחוץ להקדושה. ואמר, שהטעם הוא, כי אם האדם היה יכול להתגבר על הרע שבו, וממילא היה טועם טעם בעבודה, והיה מסתפק במועט. היינו, כי האדם היה מרגיש בעצמו, ב"ה הוא עוסק בתורה ומצות, ומרגיש בעצמו שעושה הכל לשם שמים, אם כן מה חסר לו עוד, אי כך, אין הוא רואה, מה יש לו עוד להוסיף עוד, כי באמת הוא היה באמת עובד ה'. והיות בלי חסרון אין האדם מסוגל לעבוד, היה נשאר בבחינת קטנות דקדושה.
משא"כ אם האדם רואה, שאין בידו להתגבר לעשות משהו לשם שמים, וכל פעם יש לו ירידות ועליות, שעל ידי זה האדם רואה, שהוא זקוק לעזרת ה'. והעזרה מה שהבורא נותן, הוא כמ"ש הזה"ק על מ"ש הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל במה מסייעין אותו. והשיב בנשמתא קדישא. היינו, כל פעם הוא זוכה לנשמה יותר גבוהה, כפי העזרה שהאדם מבקש. היינו מקודם אור הנפש, ואח"כ רוח, עד שזכה לבחינת נרנח"י שבנשמתו. נמצא לפי זה, העליות וירידות שהאדם מקבל, הוא בא מלמעלה בכוונה תחילה, שעי"ז הוא יגיע להשיג מה ששייך לבחינת נשמתו.
אולם בזמן שהאדם עוד נמצא בשלא לשמה, ואפילו שעוד לא השיג את השלא לשמה מבחינה התאוה הגדולה לה', כנ"ל בחלוקה הב', היינו בזכרי בו אינו מניח לי לישון, גם כן צריך להתחיל בעבודה דלהשפיע, ולא לחכות עד שיגיע לבחינת שלא לשמה, הנקרא בזכרי בו אינו מניח לי לישון. כי האדם יכול להשאר בבחינה זו לעולמים. אלא שלאחר שהגיע לבחינת שלא לשמה, ומרגיש טעם בעבודה, כבר אז נותנים לו מלמעלה התעוררות, שירצה משהו לעשות בע"מ להשפיע. ואז מתחיל העבודה אמיתית, עד שמלמעלה נותנים לו הרצון להשפיע.