תוכן

תשנ"א מאמר ז
הזה"ק (וירא אות א), אומר וז"ל, הנצנים נראו בארץ. פירושו, כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה. והכל היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם, עד שנברא האדם. כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם, שהארץ גילתה פירותיה וכו'. כעין זה, לא נתנו השמים, כחות להארץ, עד שבא אדם וכו'. והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין וכו'. כיון שנראה אדם, מיד הנצנים נראו בארץ, עכ"ל.
ויש להבין זה, מה בא זה ללמדינו, אלא שצריכים לדעת, שענין מטרת הבריאה היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. אלא מטעם בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, היה צמצום והסתר, שאין הטוב מגולה להנבראים, מטרם שיזכו לעשות לשם שמים. אחרת נוהג ענין הבושה, מטעם שינוי הצורה שיש בכלי קבלה של הנבראים. לכן אין האדם יכול לקבל מטרת הבריאה, שהוא הטוב ועונג, מטעם בושה. וזה נקרא בחינת פירוד וריחוק מה'. כלומר, הענין נהמא דכסופא, מובן לנו בבחינת פירוד מה', עד כדי כך, שהשינוי צורה זו עושה אותה לבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים.
לכן עבודת האדם הוא, לצאת מבחינה הבהמית, ולהיות בחינת אדם. וזהו על דרך שרז"ל (יבמות ס"א) ר' שמעון בן יוחאי אומר, וכו', ואתן צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם. וכבר פירשנו מה הוא החשיבות של אדם, שאין אומות העולם נקראים אדם, זהו על דרך שרז"ל (ברכות ו) "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". מאי כי זה כל האדם, אמר ר' אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה וכו'. היינו, מי שיש לו יראת אלקים, נקרא אדם. ומי שאין לו יראת אלקים, משמע, שהוא בהמה ולא אדם.
ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם זוכה, שיהיה לו יראת אלקים, היינו שיעשה הכל לשם שמים, עוד לא נקרא בדרגת אדם, אלא בדרגת בהמה, היינו שהכל מה שהם עושים, הוא רק לתועלת עצמם, כמו בהמות. והיות שהיה צמצום והסתר על הרצון לקבל לתועלת עצמו, לכן, הגם שמצדו ית' הטוב ועונג כבר מגולה בקדושה, מטעם שיש שם השתוות הצורה בין אור לכלי, אבל לגבי התחתונים שנבראו, הם עדיין אין להם בחינת אדם, כמ"ש עיר פרא אדם יולד. נמצא, שהוא מונח תחת הצמצום וההסתר, שאין שם גילוי אור. נמצא, שכל טוב ועונג מה שיש במטרת הבריאה, הגם שמאתו ית' הכל יצא ונתגלה, אולם לגבי התחתונים הכל נסתר, ולא רואים שום טוב ועונג, אלא רק בחינת נהירו דקיק מקדושה, שנפלו לקליפות, מזה מתפרנסין כל העולם הגשמי.
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מה שהזה"ק מפרש על הכתוב הנצנים נראו בארץ. כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה, והכל היה בהארץ. אבל לא הוציאה פירות בעולם, עד שנברא האדם. יש לפרש, הגם מצד הבורא הכל כבר יצא, אבל היו הכל תחת הצמצום והסתר, היינו שלא היה מי שיכול להנות מזה, כי ההסתר סותם הכל, ולא ראו שיש טוב ועונג בעולם. עד שנברא אדם. אז הארץ הוציא את פירותיה, שפירושו, לאחר שהאדם נעשה לבחינת אדם, היינו שכבר יש לו בחינת ירא אלקים, היינו שכל מה שהוא עושה, הוא הכל לשם שמים, אז מסתלק ממנו ההסתר, ואז הוא רואה כל הפירות שישנם בעולם, מה שלא ראה לפני שנעשה בחינת אדם. וז"ש "כעין זה, לא נתנו השמים כוחות להארץ, עד שבא אדם". פירוש, שמטרם שזוכים לבחינת אדם, אין האדם יכול להאמין בקביעות, שנותנים כוחות להארץ. כלומר, משמים נותנים כוחות למטה להנבראים, שיוכלו להתעלות במעלות הקודש. משא"כ אח"כ, כשזוכה לבחינת אדם, אז הוא רואה, שכל מה שיש בארץ, היינו בהתחתונים, הכל בא משמים, ואין הוא צריך אז להאמין בזה, היות שאז הוא משיג זה. וזה נקרא, כשבא בחינת אדם הכל מתגלה בעולם. זאת אומרת, שכל מה שנתחדש עתה, היה זה גם מקודם, אלא הוא לא ראה את זה. וז"ש "והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין", שפירושו, שמטרם שנתגלה בחינת אדם, היה אומר שהוא מתפלל לה' כל פעם, ולא עונים לו מלמעלה, שזה נקרא והשמים נעצרוולא המטיר, היינו שלא מקבל שום דבר על התפלות שלו. והסיבה, שהוא לא יכול לראות, אם עונים לו, הוא משום שאין לו עוד בחינת אדם. לכן הכל אצלו בהסתרה. ורק הוא צריך להאמין, שה' כן שומע תפלת כל פה. משא"כ אח"כ, שנראה אדם, מיד הנצנים נראו בארץ. כלומר, נראו כל הדברים מה שהיו עד כאן בהסתר. בזמן שבא בחינת אדם, הכל נראה, היינו שאז רואים את הטוב ועונג, מה שהיה במטרת הבריאה, כבר נתגלו בעולם.
לכן האדם צריך להיזהר, לא לברוח מהמערכה, ולומר, שאין הבורא רוצה לעזור לו, היות שהוא ראה, שכבר הרבה פעמים בקש ממנו, שיעזור לו. והאדם חושב, כאילו לא מסתכלים עליו מלמעלה. אלא, בין שהוא נותן תפלה, בין שהוא לא נותן, הכל הוא אותו דבר, ללא כל שינוי. אם כן, אין הוא רואה שום דבר שיעזור לו. אלא הוא רואה, שהוא ככלי ריק, שאין לו שום דבר, ומאי שה' רוצה לעשות, הוא יעשה. אבל האדם מצדו, אין לו שום כח לעשות משהו. כי יש כלל, במקום שלא רואים שום התקדמות, אין האדם יכול לתת שום יגיעה. אז אין להאדם שום עצה, אלא הוא צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שאנו צריכים להאמין, שכך הוא סדר עבודה, שאין לאדם לראות מה שהוא עושה. ויאמין שזהו לטובתו ההסתר הזה, שזה יביא לו לזכות לדביקות ה', אם הוא יתגבר ויאמין, שהכל הוא לטובתו, וה' כן שומע תפלת כל פה, רק שצריך להיות אתערותא דלתתא, וישועת ה' כהרף עין, כלומר, שבזמן שמתקבצים כל הניצוצין, מה שיש לאדם לברר ולבקש עליהם, שהם יכנסו לקדושה, אז הוא מקבל את העזרה בפעם אחת.
אולם בזמן שהאדם מרגיש עצמו בריקנות, כלומר שהוא מרגיש שאין לו לא תורה, ולא מצות, ולא שום מעשים טובים, ומה הוא יכול לעשות, אז האדם צריך לבקש מה', שיאיר לו, שיהא בידו להשיג גדלות ורוממות ה', למעלה מהדעת. כלומר, שהגם שאין הוא עדיין ראוי להרגיש את גדלות ורוממות ה', משום שהוא עוד לא זכה לבחינת אדם, וממילא שורה עליו את הצמצום וההסתר על ה', כמ"ש "אל תסתר פניך ממני", מכל מקום הוא מבקש מה', שיתן לו הכח, לקבל גדלות וחשיבות ה' למעלה מהדעת.
וזהו כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, על מה שארז"ל (עירובין י"ט) שאפילו הריקנין שבך מלאין מצות כרימון. ואמר, שהפירוש הוא, רימון מלשון רוממות, שהיא בחינת למעלה מהדעת. לכן יהיה הפירוש, שהריקנין שבך מלאים מצות. ושיעור המילוי הוא, כפי שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. כלומר, שענין ריקנות יכול להיות דוקא במקום שאין ישות, והוא מרגיש עצמו, שהוא ריק מתורה ומצות, וממעשים טובים. שזה נמשך בזמן, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכל לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה'. היינו, שיבקש מה', שיתן לו כח להאמין למעלה מהדעת, בגדלות ה'. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה', אין הכוונה שהוא אומר, שאם אתה תתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה', אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה' יתן לו כח להאמין בגדלות ה', בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה.
נמצא, שלולי הריקנות, היינו שלולי אם הוא היה עובד בדרך להגיע לדביקות, היינו בהשתוות הצורה, הנקרא בע"מ להשפיע, אלא בבחינת הכלל, שמספיק להם בחינת המעשה שהם מקיימים, אין אלו אנשים מרגישים בעצמם בחינת ריקנית, כנ"ל. אלא שהם מלאים במצות. אלא דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' יתן להם כח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' יתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצות. וזהו "מלאים מצות כרמון".
ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק (וירא נ"ב, ובהסולם אות קס"ז) וז"ל, שלמדנו, בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה. ומה היא המתנה, עני, כדי שיזכה על ידו. וכיון שזכה על ידו, הקב"ה ממשיך עליו חוט של חסד, הנמשך מצד ימין, ופורש על ראשו, ורושם אותו, כדי אשר יבוא הדין לעולם, יזהר בו המחבל להזיקו וכו', משום זה הקדים לו הקב"ה דבר, במה שיזכה לזה, עכ"ל.
ויש להבין זה על דרך עבודה, מהו עני, ומהו חוט של חסד, ומהו דין שבא לעולם. ידוע שעני נקרא, עני בדעת. ומהו בעבודה עני בדעת. היות שיש ב' בחינות בעבודה, א' בחינת הכלל, שהוא בעיקר בחינת המעשה. ועל הכוונה, שיהיה כלי לשם שמים, לא שמים לב לזה. ועוסקים בתו"מ, הם בדרך כלל שלמים, ואינם מרגישים חסרון בעצמם. אלא מטעם שחז"ל אמרו, שהאדם צריך להיות שפל, הם מחפשים אצלם חסרונות, בכדי לקיים מאד מאד הוי שפל רוח וכו' (אבות ד, ד). ב' אלו שרוצים לעבוד בע"מ להשפיע, ועוסקים בתו"מ, שזה יביא להם, שיוכלו לעשות הכל בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמם. וזהו על דרך שרז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". אם כן, העובדים האלו מבינים, שכל יום הם צריכים להתקדם, להיות עשירים בדעת. היינו, להבין כל פעם, איך שכדאי לעבוד רק בע"מ להשפיע. ולמעשה הם רואים, שכל יום, שהם רוצים ללכת בדרך, שהכל יהיה רק לתועלת ה', הגוף מבין כל פעם אחרת, שמתחיל להבין, שיותר כדאי לעבוד לתועלת עצמם, מלעבוד לתועלת ה'. אז הם תמהים על זה, מדוע יוצא לנו את ההיפך, מה שאנחנו חשבנו. והם מתפללים לה', שהוא ישלח להם את ההבנה ודעת, שהגוף יבין, שכדאי לעבוד לתועלת ה', והם רואים אחרת, והרבה פעמים הם באים לידי יאוש, כי ח"ו אין הקב"ה שומע תפלה, ויש לפעמים, שהם רוצים לברוח מהמערכה.
התשובה הוא, אומר הזה"ק, "בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה. ומהי המתנה, עני". כלומר, זה שהאדם רואה, שהוא עני בדעת, שאין הגוף מבין, בשביל מה הוא צריך לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, המחשבה והרגשה שהוא עני, הקב"ה שלח לו את המתנה, מטעם שאוהב אותו. ומדוע הקב"ה אוהב אותו. הוא מטעם, שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה'. לכן הקב"ה אוהב אותו. אלא שהוא לא יכול, אע"פ שהוא רוצה. וזהו מטעם, שהוא נגד הטבע. שהאדם נברא עם רצון לקבל לתועלת עצמו. והיות שיש תיקון, שהוא, שכל זמן, שאין האדם מוכן ללכת בדרך האמת, שלא יוכל לראות את האמת, מטעם שזה יזיק לו. לכן אלו אנשים, שאין בדעתם ללכת בדרך להשפיע, אין מגלין להם את האמת, איך שהם לא מסוגלים ללכת נגד הטבע של הרצון לקבל. והם חושבים, שחסר לו רק רצון. זאת אומרת, אם הוא יסכים ללכת בדרך של לשם שמים, זה הוא בידו לעשות הכל לשם שמים. לכן כל דבר שהאדם חושב, שזה הוא בידו לעשות, אינו סובל מזה, שהוא לא עושה, מטעם שזהו דבר קל. לכן אין לו יסורים מזה שהוא לא עושה לשם שמים, הגם שהוא יודע, שצריכים לעשות הכל לשם שמים. וזה נובע מהכלל, שאמרו רז"ל, כל העומד לגבות, כגבוי דמי [כל חוב, שהאדם עומד לקבל חזרה מיד הלווה, כאילו כבר לקח את חובו, מטעם הבטיחות, שיודע שיקבל]. לכן, כיון שהוא יודע, מתי שהוא רוצה, הוא יכול לעשות הכל לשם שמים, לכן אינו מרגיש חסרון, אע"פ שעדיין לא עושה. וזהו התיקון לאלו אנשים שעובדים בבחינת הכלל.
אולם, אלו אנשים, שבאמת הם רוצים ללכת בדרך, שיעשו הכל בע"מ להשפיע, אלו אנשים, הקב"ה אוהב אותם, כנ"ל בזה"ק, הקב"ה שולח להם מתנה. ומה הוא המתנה, עני, היינו עני בדעת. כלומר, שאין הגוף מבין, איך יכול להיות דבר כזה, שנוכל לעבוד לתועלת ה', הלא זהו נגד הטבע. ורואה אז, שהוא עני אפילו במעשים, לאו דוקא שהוא עני בדעת, אלא הוא עני גם במעשים. כלומר, שהוא רואה אז, שאין לו אפילו מעשה אחד, שיהיה לתועלת ה', אלא הכל לתועלת עצמו. אז האדם נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו, היות שהוא עני מכל, היינו בין מבחינת מוחא, ובין מבחינת ליבא. שהוא רואה אז, פשוט שהוא רשע ממש, כלומר שאין בידו להצדיק את הקב"ה, איך שהוא מתנהג עמו, ורואה, שאפילו התפלות שהוא מתפלל להבורא, הם כאילו, אין הקב"ה ח"ו שומע תפלתו. ויש הרבה פעמים שהוא בא לידי יאוש. אולם שהאדם צריך להאמין, שכל אלה ההרגשות, מה שהוא מרגיש, בא לו מלמעלה, שהקב"ה שולח לו, וזהו מתנה משמים.
וז"ש "ומהו המתנה, עני, כדי שיזכה על ידו". השאלה היא, איך יכולים לומר, שעניות היא מתנה, ועל זה משיב, כדי שיזכה על ידו. כלומר, שעל ידי זה שהאדם רואה, שהוא עני, שאין לו כלום, אז יהיה בידו חסרון שלם, היינו רצון שלם שהקב"ה יעזור לו. כי כדי לקבל מילוי מהבורא, צריכים רצון שלם. כלומר, שהאדם רואה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הבורא. נמצא, שע"י העניות, הוא מקבל צורך לזַכוֹת את הכלי קבלה שלו, שהבורא יתן לו רצון להשפיע במקום הרצון לקבל.
וז"ש "וכיון שזכה על ידו", היינו שע"י העני קיבל צורך וחסרון שלם, אז "הקב"ה ממשיך עליו חוט של חסד, הנמשך מצד ימין". פירוש, הקב"ה נותן לו הרצון להשפיע, הנקרא חסד, היינו משפיע, שזה נקרא ימין, היינו שמקבל הטבע שני, הנקרא רצון להשפיע. וז"ש "ופורש על ראשו". ראש נקרא בחינת דעת. והחסד, שהאדם מקבל, הוא על ראשו, היינו למעלה מראשו, כלומר למעלה מהדעת. שע"י חוט של חסד, הוא יכול ללכת כבר למעלה מהדעת. וז"ש "כאשר יבוא הדין לעולם, יזהר בו המחבל להזיקו". פירוש, היות שהחוט של חסד הוא על ראשו, היינו שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, לכן, כשבא הדין, היינו הרצון לקבל, שעליו יצא הדין, שאין שום אור מאיר בו, והוא רוצה להזיק את האדם, עם שאלותיו, והיות שעל ראשו של אדם משוך חוט של חסד, הנקרא אמונה למעלה מהדעת, כבר לא יכול להזיקו, כיון שהמחבל הבא עם טענותיו של הרצון לקבל, שנקרא מידת הדין, שזהו, שהוא טוען עם הדעת שלו, לכן כשהוא כבר זכה לחוט של חסד, בין במוחא ובין בליבא, ועל הכל הוא הולך למעלה מהדעת, מכח החוט של חסד, לכן לא יכול להזיקו.
אולם, במצב שהאדם כבר מרגיש שהוא עני, כלומר שאין לו שום יראת הכבוד, בזמן שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', אלא להיפך, שהוא רואה אז, איך שאצלו שכינתא בעפרא, שיש לה אצלו צורה של עפר, שענין עפר הוא, כמ"ש אצל הנחש, שהקב"ה אמר להנחש, "ועפר תאכל כל ימי חייך", שדרשו חז"ל, שכל מה שהנחש אוכל, הוא טועם טעם עפר, שבענין עבודה יהיה הפירוש, שכל זמן שהאדם לא תיקן את החטא של עץ הדעת, הוא טועם טעם עפר, בזמן שהוא רוצה לעשות את המעשים שלו בע"מ להשפיע, שזה מכונה שכינתא בעפרא, אסור לו לספר לגופו, הנקרא רצון לקבל. היינו, שאין לו להגיד להרצון לקבל לעצמו, שהוא אינו מרגיש שום יראת הכבוד ברוחניות, אלא הוא בכלל לא צריך לדבר בעניני עבודה עם הרצון לקבל שלו. היות שהאדם צריך לדעת, שלא יעזור לו שום ויכוחים עם הרצון לקבל. לכן האדם, בעת שהוא בא למצב של עני, הוא צריך רק לבקש מה', שיעזור לו, היינו שיתן להאדם כח, שיוכל להתגבר עליו.
וזהו על דרך שארז"ל (אדר"נ ספ"ז) וז"ל, "אדם בא לבית המדרש, ולא נהגו בו כבוד, אל ילך ויספר לאשתו". ויש להבין, מה בא זה ללמדינו בעבודה. ועוד, וכי מותר לאדם לדרוש כבוד, הלא ארז"ל, מאד מאד הוי שפל רוח. ויש לפרש, כנ"ל, אדם בא לבית המדרש ללמוד תורה, ובטח התורה הוא בחינת כי הם חיינו ואורך ימינו, היינו שהתורה הוא מכובדת, היות שכל הדברים טובים נמצאים בה. והוא בא לבית המדרש, והתורה לא נהגו בו כבוד, היינו התורה נסתרה ממנו, ולא הראה לו שום כבוד וחשיבות שיש בהתורה, אלא הוא טועם טעם של עפר. לכן הוא רוצה להתייעץ עם הרצון לקבל שלו, אם כדאי להמשיך. אומרים, אל תספר לאשתו, היינו להרצון לקבל, אלא יספר הכל לה', היינו שה' יפקח לו את עיניו, ויזכה לכבוד התורה.