תוכן

את מהות הדת וצורתה הכללית הנרצית מעבודת ה' - כבר ביארתי בכמה מקומות ואחזור על כך בקיצור. אין מטרתה של הדת אלא להביא את האדם לידי אהבת הזולת. על ידי קיום של תורה ומצוות לשמה, מתעלה האדם משפלותו האנוכית וזוכה להיות מרכבה אל השי"ת, שהיא השלימות המקווה הנקראת "דביקות". משנשתגרה מלה זו בפיות ההמון אבד ממנה כל תוכנה. אך נעריך נא ונצייר היטב את העניין האלוקי, ואת מיעוט ערכו של הנברא השפל, ואז נעמוד על ערך ההפלאה הגדולה שבמלה "דביקות": מי שחי בלעדיה ואחר כך זכה לה, הרי הוא כאבר שנתדלדל ונפסק מן הגוף החי והיה אבר מת, ובא רופא מומחה בתרופות טובות, וחיבר אותו חזרה אל הגוף. על ידי כך כל אור החיים שבגוף מאיר גם באבר זה, וכך זוכה החלק האלוקי שבאדם הזוכה להידבק בשורשו, שכל השורש מאיר בו^[1].

וכך יובן כיצד המצווה היחידה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) כוללת את כל המצוות, הן את המצוות שבין אדם למקום והן את המצוות שבין אדם לחברו. שכן כולן מכוונות לדבר אחד והוא להביא את האדם אל המטרה הסופית שהיא דביקות ודעת את ה'. ואפילו מן הצד המעשי, שני החלקים הנזכרים הם בבחינת אחד ממש; שעה שאדם עושה מעשיו לשמה, בלי תערובת של אהבה עצמית ותועלת מה לעצמו, לא ירגיש כל הבדל במעשיו בין שיעשה למען אהבת חברו, ובין שיעשה למען אהבת המקום. כי אכן טבע הוא באדם שכל הנמצא מחוץ לגופו דומה עליו כדבר ריק ובלתי מציאותי. אך בהגיעו ביגיעה גדולה לקיום המצוות לשמן, הוא יוצא ונפרש מחיק הבריאה הטבעית ומתעלה לאט לאט, עד שקונה טבע שני של אהבת זולתו וזוכה להגיע אל המטרה הסופית שהיא הדביקות.

אכן, במונח 'אנוכיות' אין אני מתכוון למידת אהבת עצמו הטבועה בכל נברא, שהיא תנאי הכרחי לקיומו, ובלעדיה לא היה כלל עצם נבדל וקיים בפני עצמו. אלא שעם זה, חלילה לה לאנוכיות לסתור כליל את מידת אהבת הזולת. ראוי לתחום לאנוכיות גבולות חזקים, כדי שתהיה שמורה להבטחת קיומו המינימלי של הפרט, ובכל העולה על ההכרחי לקיומו המינימלי, עליו לוותר לטובת זולתו. וכמובן שכל הנוהג כך, נחשב לאוהב את הזולת. ואילו וויתורו של הפרט על המינימלי לטובת זולתו הוא בלתי טבעי, ואי אפשר לקיימו אלא פעם אחת בחיים.