תוכן

תשמ"ט מאמר טו
בזהר (שמות דף קי"ז ובהסולם אות ש"ע) כ"ש וז"ל, "דודי לי ואני לו, הרועה בשושנים", מה השושנים, קוצים, מצוים בתוכם, אף הקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים, מה השושנים, אלמלא הקוצים אין השושנים מתקיימים, כך אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים וכו', עכ"ל.
ויש להבין, שמכאן משמע, שצריכים את הרשעים רק בכדי שיהיה היכר לצדיקים, השאלה הוא, לגבי מי אנו צריכים את ההכר הזה, לגבי הבורא אי אפשר לומר כך, הלא הוא יודע כל הנסתרות, ואי לגבי העולם, הלא כתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך", כלומר, שהאדם צריך להסתיר את מעשיו בפני בני אדם, אלא משמע לגבי אדם עצמו, נשאלת השאלה, בשביל מה האדם צריך, שיהיה לו היכר לצדיקים ע"י הרשעים, ההכר הזה למה לי, כלומר, מה נעשה, בזה שיש לו הידיעה וההכר בין צדיקים לרשעים, זאת אומרת, שלא מספיק בזה שהוא עושה מעשים של צדיקים, אלא הוא צריך לדעת את ההכר, שיש בצדיקים ע"י הרשעים דוקא, כאילו אחרת לא אפשר להיות צדיק.
ידוע שבדרך העבודה מדברים הכל בגוף אחד, כלומר הן הרשעים והן הצדיקים שניהם נמצאים בגוף אחד, א"כ יהיה השאלה, לאיזה צורך צריכים רשעים וצדיקים בגוף אחד, שהזה"ק אומר, שהקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים, א"כ היות שכל אדם הוא עולם קטן, בטח יותר טוב היה, אם היה מנהיג עולמו ע"י צדיקים לבד, הרשעים למה לי, והתשובה הוא, בכדי שיהא הכר להצדיקים, אז צריכים להבין, מהו התועלת, מזה שיש היכר לצדיקים ע"י הרשעים, כלומר מה מרויחים מההיכר הזה.
והענין הוא, ידוע שיש מעשה מצוות וכוונת המצות, כלומר, מה הוא רוצה עבור עבודתו, כשהוא מתיגע בקיום בתו"מ, שלמדנו, שעל זה יש שכר בשני אופנים, א', נקרא שלא לשמה, ב', נקרא לשמה, ושלא לשמה נקרא, שבשביל העבודה שלו יתנו לו שכר, הן בעוה"ז והן בעוה"ב, וכמ"ש בזה"ק, שהעבודה הזו לא נקרא עיקר, כמ"ש בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה ובהסולם אות ק"צ) שהיראה דשלא לשמה לאו עיקר יראה, ובאות קצ"א אומר וז"ל, היראה שהיא עיקר, הוא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט וכו', והכל נחשב כאין לפניו וכו', וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה, עכ"ל.
ומזה יצא לנו, שיש שני מיני כוונות בעת עשיית המעשים, הן בלימוד התורה והן בעשיית המצוות, שהעבודת הכלל הוא בבחינת לקבל שכר, ועבודת הפרט הוא לש"ש, וזהו השכר שלהם, אם הם יכולים לשמש את המלך, כלומר, שכל התענוג שלהם, שנותן להם חמרי דלק, שיוכלו לעבוד בע"מ להשפיע, הוא בזה שהם מרגישים, שהם עושים נחת רוח למלך, ונותנים שבח והודאה למלך, בזה שנתן להם מחשבה ורצון לעבוד בשבילו, ולא מטעם לקבל שכר אחר תמורת עבודתם, כי כדי לקבל שכר, הם אומרים, שאין אנו צריכים להרגיש את גדלות המלך, אלא אנו צריכים להסתכל על גדלות וחשיבות השכר, שיקבלו תמורתן, אם יקיימו את התו"מ, אבל הבורא יכול להשאר אצלם באותו גדלות וחשיבות, כמו שהיה אצלם בתחילת עבודתם.
משא"כ אם כוונתם הוא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, באם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו ית', בשיעור זה הם יכולים להבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לש"ש, כמ"ש בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", כל אחד ואחד לפום מה דמשער בלביה, אי לזאת, יש לאלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם חמרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' הוא שמחייב אותם לעבוד בשבילו, וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם.
לכן אלו אנשים, שלפעמים הם חושבים, שמספיק להם את שיעור האמונה, שיש להם בה', והם חושבים לעצמם, שהם כבר צדיקים, ואין להם צורך להרבות באמונת גדלות ה', ובזמן שה' מתנהג עמהם בבחינת צדיקים, היינו שנותן להם קצת התקרבות, שמקבלים רצון וחשק וטעם בעבודה, הם חושבים את עצמם, שהם כבר אנשים שלמים, ולא חסר להם אמונה להאמין בגדלות ה', ואין להם צורך להתקדם, רק במעשים לבד, ובגדלות ה' מספיק להם כמה שיש להם, זה נקרא, שהקב"ה מתנהג עמהם בבחינת צדיקים.
לכן, בכדי שהאדם יתקדם בדרך ה', שיזכה להגיע שכל מעשיו יהיו לשם שמים, והוא מרגיש עכשיו שהוא במצב עליה, ומה עליו לעשות עוד, לכן הקב"ה מנהיג את עולמו עם רשעים, כלומר שהקב"ה נותן לו אז מחשבות של רשעים, היינו, שלא כדאי לעבוד בשבילו, אלא רק לצורך עצמו, וע"י זה הוא מקבל ירידה, והאדם חושב אז, זה שקבל ירידה, אינו מטעם שזה ניתן לו, בכדי שיתקדם בדרך ה', לזכות לבחינת דעת דקדושה, אלא שהוא חושב, שהוא הלך אחורה, מטעם שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט. אלא שהוא צריך לעבוד בבחינת הכלל, והיות שמהכלל יצא, נמצא, שהוא נשאר בבחינת קרח מכאן וקרח מכאן, היות שאין הוא מסוגל להכנס שוב לכלל, לכן נמצא האדם אז, במצב העומד בין שמים וארץ, והוא מרגיש שמצבו יותר גרוע משאר אנשים, ואז האדם יכול לבקש מה' בכל הלב, ויכול לתת התפלה כמ"ש "חנני ה' כי אמלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ואתה ה' עד מתי", כלומר, עד מתי אני אשאר במצב, שאני מרגיש, שמצבי יותר גרוע מכל אדם, שאין לי שום אחיזה ברוחניות.
לכן אין לו שום עצה, אלא שהוא צריך להאמין במ"ש "כי אתה שומע תפלת כל פה", ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שה' שומע תפלת כל פה, היינו אפילו פה הכי גרוע בעולם, שאי אפשר להיות יותר שפל וגרוע בעולם, מ"מ ה' שומע אותו, וזהו כמו שארז"ל, הבא לטהר מסייעין אותו, וע"ז מפרש בזה"ק, שנותנים לו נשמתא קדישא, נמצא לפי"ז, מה שה' נותן לו את המחשבות של הרשעים, הוא בכדי שיהיה לו מקום לבקש, שה' יעזור לו, אחרת הוא היה נשאר במצב, שהיה בתחילת עבודתו, והיה נשאר בזה כל ימי חייו.
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים, ושאלנו, אצל מי צריך להיות ניכר הצדיקים, ולשם איזה צורך צריכים את ההכר הזה, והתשובה הוא, היות שהקב"ה "מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים", שגם על זה יש לשאול, בשביל מה הוא צריך להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים, הלא היה מספיק אם היה מנהיג עולמו בצדיקים לבד, בכדי שיוכל להוציא לאור את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לבראיו, כי השכל מחייב, אם היה מנהיג עולמו בצדיקים לבד, היה יותר קל להוציא את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, א"כ הרשעים למה לי.
ועל זה בא התשובה אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים, שפירושו, שלא היה ניכרים הצדיקים, את שלימות וגדלות שבהם, לאיזה דרגה שהם מגיעים, אלא הצדיקים היו נשארים בדרגה של תחילת עבודתם, ולא היה בהם שום התקדמות בדרגת הצדיקים, לכן, בכדי שיהא ניכר מעלות וגדלות של הצדיקים, היה מוכרח להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים, היות שעי"ז שהקב"ה שולח להאדם בחינת צדיקים, היינו שמקרב אותו לעבודת ה', האדם, אם לא היה לו בחינת ירידה, היה מוכרח להשאר בבחינה זו בכל ימי חייו, ולא היה לו שום התקדמות בבחינת שכל התורה, ששם גנוז את הטוב והעונג, שהיה במטרת הבריאה, ולא היה ניכר מעלת הצדיקים, כי לאיזה צורך הוא צריך מדרגה יותר גבוה, ובאמת צריכים לדעת, שמעלת הצדיקים הוא כמשרז"ל (סוף עוקצין) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. לכן, בכדי שיהיה להם צורך להשיג את מדרגת צדיקים, ושיהא ניכר מעלתם כנ"ל, היה צריך להנהיג עולמו בצדיקים ורשעים, נמצא, מה הוא הפירוש שיהא ניכר צדיקים, צריכים גם לרשעים, כי דוקא בזה שמנהיג עולמו גם ברשעים, שהוא נותן את המחשבה ורצון של הרשעים לאדם, כמו שהוא נותן בחינת צדיקים להאדם, שפירושו, שנותן לו בחינת רצון לאהבה עצמית, וזה בכוונה תחילה, שהאדם ידע, שאין הקב"ה רוצה שהוא ישאר במצב, שהיה מבין מה זה עבודת ה' לפי שכלו של אז, בתחילת כניסתו לעבוד בעבודת הפרט, שהיה משער בעצמו מהו דרגת צדיק, ואם הקב"ה לא היה מתנהג עמו בבחינת רשעים, היינו שהיה נותן לו מחשבה ורצון מה שהוא נגד מוחא וליבא, היה חושב עצמו, שכבר נמצא במדרגת צדיק, והיה נשאר אצלו מדרגת צדיק בתכלית השפלות ביותר, היות שהוא יודע, שאין לו מה להוסיף, וזה נקרא, שהקב"ה היה מנהיג עולמו בצדיקים, שהיה נותן להאדם רק דרגת צדיק, ולא היה מרגיש שום חסרון, שהקב"ה צריך לתת לו מדרגה יותר גבוה בהבנת פירוש של צדיק, שזה מכונה שהצדיקים לא היה ניכרים, כנ"ל, שמעלת צדיק, שהוא צריך להגיע להשיג ש"י עולמות, לא היה לו שום צורך לזה, ואי אפשר לתת מלוי בלי חסרון, היות שהאדם לא ידע לשמור את זה, שהקליפות לא יקחו ממנו לתוך רשותם, ומזה רק הקליפות יכולות להרויח, וזה יגרום היזק לקדושה, כשרז"ל לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים, לכן דוקא בזמן שיש חסרון, ונותנים לו מלוי על החסרון, הוא יודע אז לשמור עצמו, שלא יגיע מזה שום ריוח לחיצונים.
היוצא מזה, שהאדם צריך להאמין לאמונת חכמים, מה שהם מדריכים אותנו, ולהאמין לדבריהם, ואל יאמר האדם, זה שמקבל כל פעם ירידות, אין זה בא מצד שהוא לא ראוי להגיע להשלימות, אלא כל הירידות בא לו מלמעלה, וזהו בכדי שיהיה להאדם צורך להשיג את כל בחינת נרנח"י של נשמתו, וצריכים להתגברות גדולה ולומר, שה' שולח לו ירידות, בכדי שיתגבר ולעבוד בכפיה, וזה נקרא כופין אותו עד שיאמר, הקב"ה רוצה אני, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל.