תוכן

תשנ"א מאמר לח
הנה רז"ל אמרו (אבות דרבי נתן י"א, ב') כל המגביה עצמו על דברי תורה, סוף שמשפילין אותו, וכל המשפיל עצמו על דברי תורה, סוף שמגביהין אותו, עכ"ל, ויש להבין זה, היינו למה דוקא בדברי תורה אסור להיות בעל גאוה, הלא באופן כללי אסור להיות בעל גאוה, כמ"ש מאד מאד הוי שפל רוח (אבות ד, ד), וכמו כן אמרו, כל המתגאה, אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד, א"כ למה דוקא אמרו בדברי תורה.
ידוע שיש לנו בקיום תו"מ ב' בחינות, א', נקראים תרי"ג עיטין [עצות], ב', תרי"ג פיקודין, שאלו ב' בחינות באות לנו מכח ב' בחינות שיש בעולם, א', נקראת מטרת הבריאה, ב', נקראת תיקון הבריאה, שענין מטרת הבריאה, רצונו להטיב לנבראיו, שבגלל זה ברא בהנבראים רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג, והכלי הזה לקבלת התענוג, הוא בא מצד הבורא, לכן הכלי הזה הוא בשלמות, כלומר, שאין האדם צריך לעבוד לעשות לו כלי, אלא זה יש לו מצד הטבע, כי בכל מקום שהאדם רואה, שיש ממה להנות, תיכף הוא משתוקק אליו, כמ"ש "עין רואה והלב חומד", אולם אח"כ נעשה תיקון, היינו בכדי שלא יהיה ענין הבושה בעת קבלת הטוב ועונג, נעשה ענין הצמצום והסתר, שלא רואים שיש תענוג, וממילא אם אין האדם רואה את הטוב, אין מקום שיחשוק לטוב והעונג הזה, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים, אלא לאחר שיהיה להם כלים דהשפעה, שע"י קבלת התענוג בכלים האלו, כבר נסתלקה מהם הבושה בעת קבלת התענוג, אז נעבר ההסתר ורואים את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים.
אבל יש לדעת, שכל עבודה שלנו הוא בעשיית הכלי דהשפעה, היות שהכלי הזה הוא נגד הטבע שלנו, ואיך האדם מסוגל ללכת נגד הטבע, לכן מתחילים לקיים תו"מ בע"מ לקבל, כמ"ש הזה"ק, שיש לקיים תו"מ מחמת יראה, והיראה הזו מתפרשת בב' אופנים, א', מחמת שכר ועונש בעולם הזה, היינו בריאות ופרנסה וכדומה, ב', הוא מקיים תו"מ מחמת שכר ועונש בעוה"ב, היינו שיהיה לו גן עדן ושלא יהיה לו גיהנום, נמצא שאלו ב' בחינות הם לא בסתירה להרצון לקבל, שהוא הטבע של האדם, ואח"כ כשכבר נכנס בעבודה של בחינת דומם דקדושה, שענין דומם היא בחינה הראשונה, שמבחינה זו כולם מתחילים, וזה שייך לכל הכלל, כלומר, שבבחינת מקיף, מאיר לכל הכלל ישראל, היינו לכל אלה שיש להם אחיזה בתו"מ, כבר מאיר בהם האור מקיף, כי פירושו של אור מקיף הוא, שהאור מאיר מחוץ להכלים, מטעם שהאור צריך כלי, שתהיה לו השתוות עם האור, כלומר, היות שהאור הוא בבחינת להשפיע, כמו כן צריך הכלי להיות בע"מ להשפיע, והיות שכל זמן שהאדם לא הכשיר את הכלים שלו, שיהיו בע"מ להשפיע, אז האור נמצא מבחוץ להכלי, אלא משם הוא מאיר להכלי, שעל ידי זה הכלי מקבל לאט לאט צורך להשתוות עם האור, ומחפש עצות, איך לקבל השתוות עם האור, היינו, שיהיה להכלי, הנקרא רצון לקבל, כח לעשות בע"מ להשפיע.
ויש אופן ג', שהוא לעבוד בגין דאיהו רב ושליט, שפירושו הוא, מטעם שהיראה המביאתו לקיים תו"מ, אינה מטעם שהרצון לקבל יהנה מזה, היינו שע"י קיום תו"מ הוא יקבל איזה תמורה, שמהתמורה הוא יהנה, אלא הגדלות והחשיבות של המלך, זה מחייב אותו, שהוא רוצה לשמש את המלך, ואינו רוצה שום תמורה עבור יגיעתו בתו"מ, אלא המעשים שהוא עושה להשפיע להמלך, זהו הנאה שלו, אולם איך האדם יכול לקבל ההרגשה הזו של גדלות וחשיבות המלך, בו בזמן שיש הסתרה על גדלות וחשיבות המלך, שזה נעשה מכח הצמצום כנ"ל, וא"כ מאיפוא יקבל את גדלות ה'.
וכאן מתחילה העבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, כלומר שהאדם צריך להאמין בגדלות וחשיבות המלך, והעבודה הזו נקראת, שהאדם צריך לבקש מה', שיתגדל ויתקדש שמיה רבא, היינו, שיתגלה בעולם את גדלותו וחשיבותו של הקב"ה, כי כל זמן שהאדם משוקע בהרצון לקבל, למדנו יש תיקון הנקרא הסתרה על השגחה עליונה, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, כי אחרת לא יהיה שום מקום לבחירה, שיהיה אפשר לעשות משהו בע"מ להשפיע, כידוע, שעל תענוגים קטנים יותר קל לוותר עליהם, ולומר, אם לא בע"מ להשפיע, אני לא רוצה להשתמש עמהם, משא"כ תענוגים גדולים, בטח שקשה לוותר עליהם, לכן היתה מוכרחת להיות הסתרה על השגחה עליונה.
אולם בכדי שהאדם יתקיים בעולם, ובלי תענוג אין שום קיום להנבראים, וזהו מסיבת מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, לכן אומר האר"י הק', שע"י שבירת הכלים שהיה בעולם הנקודים, נפלו ניצוצין לתוך הקליפות, המחיים את הקליפות, בכדי שלא יתבטלו, והם נקראים בשם נהירו דקיק בלשון הזה"ק, ומנהירו דקיק הזה נמשך כל התענוגים הגשמיים, משא"כ הטוב ועונג האמיתי, הוא מלובש בתורה, לכן על התענוגים הגשמיים, שהתענוגים לא כל כך גדולים כמו הרוחניים, מתחילים ללמוד עליהם לקבל אותם בע"מ להשפיע, ובשיעור שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, בשיעור זה מסתלק ממנו ההעלם וההסתר, שיש על התענוג של תורה ומצות.
אבל איך האדם מקבל כח לעבוד בע"מ להשפיע על תענוגים קטנים, הלא אין האדם מסוגל לעבוד אלא לתועלת עצמו, א"כ באיזה אופן הוא יכול להתחיל, שיהיה בידו משהו לוותר מתועלת עצמו, התשובה היא, כי על זה אמרו רז"ל, אמר הקב"ה בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב, כלומר, שהאדם בזמן שהוא עוסק בתורה, הוא צריך לכוון, שהתורה תתן לו מאור, שירצה לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, ובחינה זו נקראת תרי"ג עיטין [עצות], היינו, שזהו הוא רק עצות, איך להגיע לבחינת השתוות הצורה, הנקראת דביקות בה'.
ולאחר שהאדם זכה להשיג כלי הנקרא רצון להשפיע, הוא זוכה אח"כ לבחינת תורה, שהוא בחינת שמותיו של הקב"ה, ובחינה זו נקראת בלשון הזה"ק תרי"ג פיקודין, שפירושו הוא, שבכל מצוה מופקד אור מיוחד השייך לאותה מצוה, שהתורה הזו נקראת בחינת שמותיו של הקב"ה, ואז האדם יכול להשיג את הטוב ועונג שישנו במחשבת הבריאה, הנקראת בשם "רצונו להטיב לנבראיו", ואז הוא זוכה לבחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא", ולבחינה זו האדם צריך להגיע, כמ"ש בספר פרי חכם (ח"ב דף סה).
אולם עיקר עבודת האדם מתחיל, בזמן שהאדם רוצה לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', היינו שהוא רוצה להגיע, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, אז באים להאדם עליות וירידות, היות שהכל בנוי על בחינת אמונה למעלה מהדעת, לכן לפעמים מאיר לו בחינת אמונה, ולפעמים אינו מאיר לו, והאדם צריך להאמין אז, שאין עוד מלבדו, היינו שאין שום כח אחר בעולם חוץ מכח הקב"ה, ואמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן הבורא, זאת אומרת, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהבורא הוא שומע תפלת כל פה, היינו, הן לאדם חשוב והן לאדם פשוט, כלומר, אפילו שהאדם מרגיש שהוא איש פשוט, היינו שחסר לו תורה וחסר לו כח עבודה, מ"מ ע"י תפלה, הבורא נותן לו הכל, אם הוא מתפלל, שהבורא יקרב אותו אליו, והוא רוצה לשמש את המלך בלי שום תמורה, אבל מה הוא יכול לעשות, שאין הגוף מסכים לזה, לכן הוא מבקש מהבורא, שיקח אותו בתור עבד, שישמש את הבורא, והגם שאין לו שום זכיות יותר מאחרים, אבל הוא מרגיש דחף פנימי, שמעורר אותו להיות משמש את המלך, אבל אין לו שליטה על הגוף, לכן הוא מבקש מה', שהוא יכול לעזור לו, וזה נקרא, שהוא מאמין, שה' הוא שומע תפלת כל פה.
אולם בזמן שהאדם מרגיש חסרון, ומרגיש את שפלותו, ויש כלל, שמחסרונות אין האדם יכול לחיות, האדם יכול לחיות רק ממלוי, שרק ממה שהאדם מרגיש טעם של שלימות, רק מזה האדם יכול לחיות, אי לזאת, ניתן לנו לעבוד בדרך אחרת, הנקראת קו ימין, היינו, דרך שבה האדם מרגיש שלימות, אולם כאן, בזמן שהאדם רוצה לעבור מקו שמאל, שהוא דבר הצריך תיקון, שזה נקרא שמאל בעבודה, ותיקון שייך לומר, דוקא בזמן שיש קלקול, אז שייך תיקון, וא"כ כשהאדם רואה בקו שמאל, איך שאין לו שום שליטה על הגוף, ואינו רוצה לעשות שום דבר רק לתועלת עצמו, א"כ איך הוא יכול אח"כ לעבור לקו ימין, ולשמוח בזה שיש לו שלימות, ולתת אז שבח ותודה, שה' קירב אותו לעבודתו, הרי הם "שני כתובים המכחישים זה את זה".
והענין הוא, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, בעבודת ה' יש תמיד סתירות, שהם נקראים ימין ושמאל, וזה נוהג בעולמות עליונים, והם בסתירה זה לזה, עד שבא קו האמצעי ומכריע ביניהם, כמ"ש עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, ואמר, בסדר העבודה גם כן יש סתירות, וזה נמשך מהשורשים העליונים, שמצד אחד אנו רואים, שהכתוב אומר "ויגבה לבו בדרכי ה'", ומצד השני אמרו חז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח", אלא שהם נוהגים בב' זמנים, בזה אחר זה, ורק בסוף עבודה הם נוהגים בזמן אחד, היינו, לאחר שבא לקו האמצעי, כמ"ש חז"ל "ג' שותפין הם באדם, הקב"ה, אביו, ואמו, אביו נותן הלובן, ואמו נותנת האודם, והקב"ה נותן את הנשמה", שרק בקו האמצעי נוהגים כולם ביחד.
לכן בזמן שהאדם הולך בדרך של קו שמאל, הוא צריך להיות בעל גאוה, כמ"ש "ויגבה לבו בדרכי ה'", כלומר, שהוא צריך לומר, כמ"ש חז"ל (סנהדרין ל"ז) "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם", זאת אומרת, שהוא צריך להשתדל להגיע למטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, אם כן הוא צריך להשתדל, שאצלו יתקיים מטרת הבריאה, ומטרם שהשיג את המטרה, הוא צריך להיות בעל חסרון, ויצטער על זה, שאין הוא בא לדרגת השלמות, כמו שמתאים להנברא שהבורא ברא, וזה נקרא בחינת שמאל, היינו בחינת חסרון.
אולם מה יעשה האדם מטרם שהגיע להשלימות, והוא נמצא בבחינת חסרון, ומחסרונות אין האדם יכול להתקיים, אלא האדם מוכרח לקבל חיות, וחיות יכולים לקבל רק משלימות, שמזה שיש להאדם הנאה ותענוג, מזה האדם יכול להתקיים, משא"כ מהשמאל אי אפשר לחיות, אז האדם צריך לעבור לקו ימין, שנקרא שלימות, אבל איך האדם יכול לקבל שלימות, בו בזמן שהוא רואה, שהוא בעירום וחוסר כל, וממה הוא יכול לקבל שלימות, כלומר, ממה הוא יכול לקבל הנאה ותענוג במצב הזה.
התשובה היא, כי האדם צריך לומר אז, שהוא לא רואה, שהוא יותר חשוב משאר אנשים, שאין להם שום זכיה, שיהיה להם רצון וחשק לתו"מ, היינו, שאפילו לשלא לשמה אין להם שום צורך, והוא רואה, שה' נתן לו רצון וחשק לעשות משהו בתורה ועבודה, והגם שאין לו שום טעם בעבודה, אבל מבחינת המעשה כן יש לו זכיה לעשות משהו, אלא רק הכוונות שלו אינם בסדר, אבל הוא רואה שקצת אחיזה כן יש לו, משא"כ לאחרים ה' לא נתן את הרצון וחשק לעשות משהו בתורה ועבודה, והוא מאמין בזה, שהוא דבר גדול, הגם שלא מרגיש עוד את החשיבות שבדבר, מ"מ הוא מאמין בזה למעלה מהדעת, ועוד הוא רואה, שיש הרבה אנשים, שהם שמחים, בזה שעוסקים בתו"מ והם שמחים, ומסתכלים על החילוניים כמו סתם בהמות, ועל הכוונה הם בכלל לא חושבים, אם כן מדוע הוא לא יהיה שמח כמוהם, היינו, שהם מרגישים בעבודתם שלימות, ומדוע מגיע לי שלימות יותר גדולה, היינו אם אני רואה, שאין בידי לעשות בע"מ להשפיע, אני מרגיש לבעל חסרון, מי אומר שמגיע לי מדרגה יותר גדולה, ממה שיש להם, נמצא, שהאדם צריך להשפיל עצמו, ולומר, שלא מגיע לו מדרגה יותר גדולה מאחרים, ומזה האדם יכול לקבל שלימות, היינו לשמוח ממה שיש לו קצת אחיזה בעבודת ה', ומזה הוא צריך להיות בשמחה כל היום.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מ"ש כל המגביה עצמו על דברי תורה, סוף שמשפילין אותו, וכל המשפיל עצמו על דברי תורה, סוף שמגביהין אותו, ושאלנו, מדוע דוקא בדברי תורה אסור, הלא ארז"ל מאד מאד הוי שפל רוח, ולאו דוקא בדברי תורה, והתשובה היא, כאן המדובר באלו אנשים שרוצים ללכת בדרך ה' על דרך האמת, היינו, שכל מעשיהם יהיו רק בע"מ להשפיע, והוא מקיים מ"ש ויגבה לבו בדרכי ה', שענין הגאוה איננו שהוא רוצה מה שהוא עבור תועלת עצמו, אלא הוא רוצה להבטל לה', ועבור עצמו הוא רוצה להמית את הרצון הזה, הנקרא רצון לקבל, והוא רוצה לקיים משרז"ל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, נמצא, שהגאוה שלו אינו למי שהוא בעל גאוה, שעליו אמרו, "כל המתגאה, אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", אלא כאן הגאוה שלו הוא, שהוא רוצה להמית את הרצון לקבל שלו, ולא להיות כמו שאר אנשים, שדואגים רק לתועלת עצמו, ומ"מ אמרו שיש זמן שהוא צריך להיות בשפלות, היינו להסתפק במועט, היינו, שהוא לא צריך להיות עובד ה' יותר מהכלל, אלא כמו שהכלל עובד בבחינת המעשה, ועל הכוונה לא נותנים תשומת לב, ובזה הם מסתפקים, והם עושים הכל בשמחה, כל אחד לפי דרגה דיליה, ממה שקבל מהחינוך, לכן הוא אומר אז, גם אני "בתוך עמי יושבת", ואין אני זקוק לגדולות.
ובאמת יש להבין, הלא יותר טוב הוא כשעובד בדרך להגיע למצב של לשמה, התשובה היא, היות בכדי להגיע לדרגת לשמה, יש שם עבודה גדולה, עד שמגיעים לזה, ונמצא שבינתים, כלומר בזמן העבודה, יש עליות וירידות, מטעם שהעבודה זו היא נגד הטבע, ובזמן שהאדם רואה, שאין לו עדיין התקדמות בדרך להגיע לרצון להשפיע, נמצא שהוא במצב של חסרון, ומחסרונות אין האדם יכול לחיות ולקבל מהם שמחה, לכן נמצא אז בלי חיות, וזה נקרא עבודת השמאל, לכן מוכרח האדם לעבור לעבודת הימין, שימין נקרא שלימות, ובזמן שהאדם מרגיש עצמו, שהוא במצב השלימות, מזה האדם יכול לקבל שמחה וחיות, ולהנות מעבודתו שהוא עובד ה', ויתן שבח והודיה לה', בזה שזיכה אותו, שנתן לו קצת אחיזה בעבודת ה', אחרת אין האדם יכול להתקיים ומוכרח ליפול במצב של עצבות, ובזמן של עצבות אין האדם מסוגל לעבוד, אלא כל התענוגים שלו יכול למצוא בתענוג של שינה, היות בזמן שהאדם ישן, האדם מרגיש עצמו, כאילו שהוא ברח מהיסורים שלו, ובגלל זה האדם מוכרח להכנס לעבודת הכלל, אבל אח"כ האדם שוב נכנס לעבודת השמאל, אבל צריך להיות במידה ובמשקל, אבל העיקר זמן האדם צריך להיות בעבודת הימין, עד שה' יעזור לו, ויתן לו את הקו האמצעי, כנ"ל, שיש ג' שותפים באדם, הקב"ה, אביו, ואמו.
ובהאמור יש לפרש מ"ש (בלק, שישי) "יזל מים מדליו", הנה מים נקרא תורה, דליו הוא מלשון דלי, היינו מהדלי שואבים מים, ודלי הוא מלשון דל, ודל היא בחינת עניות, ואין עני אלא בדעת, הכתוב בא להשמיענו, שמי שרוצה לזכות לבחינת תורה, היינו שה' יתן לו פקיחת עינים בתורה, יש לו לעבור הרבה הרבה מצבים, עד שזוכים לפקיחת עינים בתורה, שיש לדעת, שאי אפשר לזכות לבחינת תורה, מטרם שהאדם זכה לבחינת כלים המוכשרים לבחינת תורה, וזהו כנ"ל, שלפני שזוכים לבחינת תרי"ג פיקודין, צריכים מקודם לעבור את הקיום של תרי"ג עיטין [עצות], שהם עצות איך שהאדם יהיה בידו האמצעים, איך להכשיר את עצמו, להגיע לדרגת תרי"ג פיקודין, שאז נוהג ענין של קו שמאל וקו ימין, וכידוע, שההתחלה צריך להיות בקו אחד, ואח"כ עוברים לקו שמאל, ואז נעשה מקו אחד, קו ימין, ואז בזמן שהקו אחד נעשה קו ימין, כבר קשה ללכת על קו אחד, היינו להיות בשמחה ובחיות מזה שעוסק רק בבחינת המעשה, ולא נותן חשבון לעצמו, אם זה בע"מ להשפיע.
עכשיו בזמן שעבר בעבודה של השמאל, היינו בבחינת גאוה, בבחינת ויגבה לבו בדרכי ה', היינו שהוא לא רוצה להיות כמו הכלל, אלא הוא רוצה לעבוד בבחינת הפרט, ואיך הוא יכול אח"כ להשפיל עצמו וללכת בדרך שהיה נקרא מקודם קו אחד, שפירושו, שלא היה יודע, שיש עוד קו, משא"כ עתה שהוא רואה שיש ענין קו שמאל, איך הוא יכול להשפיל את עצמו, ולקחת חזרה את הדרך, מה שעזב אותה, ולומר, שאני חוזר להדרך, שאמרתי, שהדרך הזו מתאימה לאנשים פשוטים ולא בשבילי, א"כ קשה לו עכשיו לחזור להדרך, שנקראת עתה קו ימין.
ועל זה בא להשמיענו, שהאדם צריך לחזור לבחינת דל ועני, כאילו אין לו שום דעת, במה שהוא חוזר לדרך השלימות, הנקרא עכשיו ימין, אבל הוא צריך כל פעם לחזור לשמאל, נמצא, שע"י חזרתו לבחינת ימין הוא נעשה דל, מהרבה דלים ועניים נעשו דלי, ומהדלי הזה נעשה דליו, וממנו יזל מים, היינו, ע"י הדליים האלו הוא יזכה אח"כ לבחינת תורה, וז"ש כל המגביה עצמו על דברי תורה, סוף שמשפילין אותו, מטעם שהוא צריך להשפיל עצמו וללכת בימין, וכל המשפיל עצמו והולך בימין, מגביהין אותו וזוכה לתורה.