תוכן

תשמ"ט מאמר כו
בזה"ק (בהעלותך כ"ג ובהסולם אות ס"ז) אומר וז"ל, מהו בדרך רחוקה וכו', הוא משום שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה, הרי הוא בדרך רחוקה מאותו המקום והדרך שזרע ישראל אחוזים בו, כי הוא אחוז בדרך רחוקה, שנתרחק מלקרב לכם לישראל וכו', שהכונה הוא על סטרא אחרא, הרחוקה מקדושה וכו', א"ר יצחק, והרי כתוב, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה, שמשמע, שהם ב' דברים וכו', אמר ר' יוסי, כאן, כשאומר טמא לנפש, הפירוש הוא, מטרם שמטמאו אותו מלמעלה, וכאן, כשאומר בדרך רחוקה, הפירוש הוא, אחר שטמאו אותו למעלה ונפל לדרך רחוקה, שהיא הס"א, ומשמע שהן זה והן זה לא ישרה עליו הקדושה שלמעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו, עכ"ל.
ובזה"ק (בהר, ובהסולם אות מ"ו) אומר וז"ל, ומלכותו בכל משלה, ומשום זה נקראת השכינה קרבן לה', עולה לה' וכו', הכל צריך להקריב לה' ולשכינתו, ואח"כ השכינה מחלקת לכל, ז"ש ותתן טרף לביתה וכו', ואפילו מזונות של חיות וכו', ואפילו של כלבים וכו', הכל היא מחלקת, לקיים בה, ומלכותו בכל משלה וכו', עכ"ל.
ויש להבין, מדוע מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, זאת אומרת, מה האדם אשם בזה שמטמאים אותו מלמעלה, מדוע מענישים אותו שלא יכול לעשות פסח, שאומר הזה"ק, שהפירוש מ"ש "כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה", טמא לנפש הוא מטרם שטמאו אותו מלמעלה, "ובדרך רחוקה" אחר שטמאו אותו מלמעלה, שהן זה והן זה לא יעשו את הפסח בזמן שישראל עושים אותו, ויש להבין, אם הוא טימא את עצמו, כבר לא יכול להקריב את הפסח, לשם מה מטמאים אותו מלמעלה, לאיזה צורך, וגם, מדוע מטמאים אותו למעלה, הלא על הטומאה שעשו מלמעלה הוא לא אשם, א"כ יש להבין, א', לאיזה צורך מטמאים אותו מלמעלה, אם הוא לא יכול להקריב את הפסח, משום שהוא טמא, ב', ולמה מטמאים אותו, הלא בחירה הוא מה שהאדם עושה, וכיון שמטמאים אותו מלמעלה, נמצא הטומאה הזו לא בא לו מחמת בחירה.
וכמו כן יש להבין מ"ש הזה"ק על הכתוב ומלכותו בכל משלה, שהשכינה מחלקת מזונות לכל, לחיות, ובהמות וכו', ואפילו של כלבים וחמורים, שהם הקליפות, לאיזה צורך השכינה צריכה לספק להם מזונות, שהם הכנגדים שלה ושונאי הקדושה.
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים קודם לדעת, מהו ענין קדושה וטומאה בעבודה, במעשה טומאה וטהרה הוא ברור, כמ"ש בתורה או מה שרז"ל הוסיפו בענין טומאה וקדושה וטהרה, אולם בדרך העבודה, מהו ענין טומאה וטהרה וקדושה.
קודם כל צריכים תמיד לזכור את ב' עיקרים שיש לנו, שכל הסדרים שנוהגים בעולם הולכים לפיהם, שמזה בא לנו סדרים בעבודת ה', שנראים לנו, שהם הרבה פעמים הפכים זה לזה.
א', הוא מטרת הבריאה, שהוא רצונו להטיב לנבראיו, שבגלל זה ברא בהנבראים רצון וחשק להשתוקק לתענוגים, שזה מכונה רצון לקבל לעצמו, ובהטבע הזו יצאו כל הנבראים, הנקראים בשם יש מאין, שהכוונה הוא על הרצון הזה שנברא, שהוא בחינת חסרון, והנבראים משתוקקים למלאות החסרון הזה, והכלי הזה באה לאדם בלי עבודה, היות שהכלי הזה אנו מיחסים להבורא, ואין לנו שום עבודה להרחיב את הכלי, אלא בכל מקום שהרצון הזה שיש לו מה לקבל הנאה, תיכף הוא רץ לזה בכל המרץ, וכאילו זה נראה, שהולך למלאות את רצון הבורא, היינו למה שהבורא רוצה שהנבראים יהנו מהתענוג שהוא רוצה לתת להם.
ב', תיקון הבריאה, כלומר, בכדי שלא יהיה בחינת בושה בעת קבלת התענוגים, כידוע שזה בא מטעם שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, לכן נעשה תיקון, שהאדם מצד הרצון לקבל שלו, הוא רוצה לותר ושלא לקבל שום תענוג, אלא הוא הולך לקבל את התענוגים, מטעם היות שהבורא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, שזה היה מטרת הבריאה, נמצא אז שכבר אין לו בושה, היות שיש עכשיו ענין של השתוות הצורה, כלומר, כמו שהבורא רוצה להשפיע, כן הנבראים רוצים להשפיע לו, שהוא יהנה מזה שאמר ונעשה רצונו, ורק בגלל זה הם רוצים לקבל טוב ועונג.
אולם הכלי הזה, הנקרא לקבל בע"מ להשפיע, הוא ממש ההפכי להכלי, הנקרא רצון לקבל לעצמו, שהכלי הזה אנו מיחסים להבורא, שהוא ברא את זה יש מאין, לכן, אם אנו רוצים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, זהו עבודה קשה, היות שאנו צריכים להלחם נגד הכלי שהבורא ברא, ומעבודה הזו יצאו לנו כל החסרונות, מה שאנו לומדים, לדוגמא, הסתלקות האורות, שבירת הכלים, קדושה, טומאה, וס"א וקליפות, וכל מיני השמות, שאנו רואים המבוארים בזה"ק ובספרי קבלה, הכל נמשך רק מבחינת תיקון הבריאה, וזהו מסיבת שהכלים דתיקון הבריאה אנו מיחסים להנבראים, כמ"ש בעץ חיים בתחילתו, וכפי שמבאר בתע"ס, שהרצון לקבל הראשון, הנקרא מלכות דא"ס, היא אמרה, שאינה רוצה לקבל בע"מ לקבל, אלא בע"מ להשפיע.
ומובן מאליו, שאם רוצים ללכת נגד הטבע שהבורא ברא, שהוא ענין הפכי, בא לנו בעבודה קשה, ובעולמות עליונים גרם זה להסתלקות האורות ולשבירת הכלים, שאז יצאו הקליפות ונעשה המרחק בין קדושה לטומאה, שקדושה נקרא השתוות הצורה, שהוא ענין דביקות, כמ"ש "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שפירשו, כמו שה' רוצה רק להטיב לנבראיו, כמו כן הנבראים צריכים להיות בדרגה להטיב להבורא ולא לתועלת עצמו.
נמצא, שמטרם שמגיעים לתיקון הבריאה, אלא שעדיין אדם משוקע באהבה עצמית, אין האדם מסוגל לקבל את הטוב והעונג, ושורה עליו הצמצום וההסתר שהיה, זאת אומרת, שאנו צריכים לומר, שכל ההסתרות, שאנו סובלים, הוא מחמת שכך הולך סדר התיקונים, שעי"ז יבואו כל הנבראים לבחינת גמר התיקונים, היינו, שכל הכלים, שיצאו בבחינת לקבל לעצמם, יתוקנו בע"מ להשפיע, וממילא יוכלו לקבל את הטוב ועונג, נמצא שאז בגמר התיקון, כבר לא יהיה צורך להצמצום והסתר, וזה כמ"ש ולא יכנוף עוד את מוריך, וכו'.
ובהאמור יוצא, שענין ריחוק וקירוב הוא, שאם האדם עושה הכל בע"מ להשפיע, נמצא שהוא במצב של קירוב לקדושה, כנ"ל קדושים תהיו וכו', ואם הוא עושה הכל לתועלת עצמו, הוא אז מרוחק מהקדושה.
ולפי"ז יש לשאול, שאם אין הטוב ועונג יכול להאיר בכלים דקבלה, מחמת הצמצום שהיה, א"כ איך הנבראים מתקיימים בעולם, מטרם שמתקנים להם כלים דהשפעה, מאין הנבראים יכולים לקבל תענוג, ובלי תענוג אי אפשר לחיות, היות שכך היה סדר הבריאה, לכן לומדים, שתיכף אחר הצמצום, שהיה הסתלקות האור, נשאר רשימות להחיות הכלים, והכלים הראשונים, שנסתלק מהם האור, נקראים כלים דעגולים, והרשימו שנשאר מהאור, היא מחיה את הכלים, וזה שייך לומר רק בכלים דקדושה, כמבואר, שבפרצופי אדם קדמון היו הרשימות נשארו בכלים אחר הסתלקות האורות.
משא"כ בעולם הנקודים, ששם, אחר הסתלקות האורות, הכלים נפלו להקליפות, לומדים, שהרשימות נשארו במקום אצילות, מטעם שאין הרשימות, שהם חלקים מהאור, יכולים להכנס לתוך הקליפות, אלא רק ניצוצין נפלו לתוך הכלים, להחיותן, כלומר, שהכלים שנפלו להקליפות, וכל החיות שלהם, הוא רק מזה שניצוצי קדושה נפלו בתוכם, מזה הוא כל החיות של הקליפות, כמו שמפרש האר"י הק', שרק נהירו דקיק, הנקרא אור דק מאד בערך שיש בקדושה, זהו כל החיות שנפלו בעולם הגשמי, זאת אומרת, כל החיים והתענוגים הגשמיים, שכל העולם רצים בכדי להשיג את התענוג הזה, היות שמרגישים שזהו כל החיים שלהם, אבל אין זה אלא אור דק מאוד בערך התענוגים הרוחניים, שעל התענוגים הרוחניים היה הכוונה של להטיב לנבראיו, המכונה מטרת הבריאה, כנ"ל.
ובזה נבין, מדוע הקדושה צריך לתת מזונות להקליפות, כי אחרת לא היו יכולים להתקיים, כי הרצון דלהטיב לנבראיו גורם, שאם אין להנבראים משהו טוב ועונג, אין להם זכות קיום, ומוכרחים למות, והיות שהאדם, כשנולד מצד הטבע לקבל אך לתועלת עצמו, לכן הוא נמצא תחת שליטת הקליפות, ואי אפשר לקבל אז חיים מהקדושה, ומשום זה, אפילו כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, הוא מוכרח להתחיל בשלא לשמה, וא"כ מאין יהיה לו אז חיים, לכן הקדושה נותנת מזונות להקליפות, בכדי שיהיה חיים ומזונות מהקליפות, שמפרנסין להנבראים בעוד שהם נמצאים תחת שליטתם.
אלא רק ע"י המאור שבתו"מ מחזירו למוטב, היינו שיבואו לבחינת לשמה, שבזמן שהם יכולים לעשות מעשים להשפיע, אז מסתלק מהם ההעלם וההסתר, הנקרא צמצום, ויכולים אז לקבל החיים שלהם מקדושה, ששם מגולה התענוגים האמיתיים, ולא כמו שהיו מקבלים רק נהירו דקיק מקדושה, אלא אור אמיתי של קדושה.
ובזה נבין מה ששאלנו, על מ"ש הזה"ק ומלכותו בכל משלה, שהשכינה מחלקת מזונות לכל, לחיות, ולבהמות וכו', ואפילו לכלבים וחמורים, שהם הקליפות, שיש להבין, לאיזה צורך השכינה צריכה לפרנס אותם, ובהנ"ל נבין, היות שבלי אור ותענוג אי אפשר להתקיים, וכח אחר שיפרנס אותם אין בעולם, כמ"ש "אין עוד מלבדו", לכן השכינה מפרנסת אותם ונותנת להם מזונות כדי קיומם, והשכינה מחלקת את המזונות לכל אחד ואחד לפי דרגתו, כמ"ש וז"ל, אע"פ שכל הקרבנות לה' וכו', מהם מחלק לכלבים, שהם הקרבנות הפסולים, שנותן אותם לסמאל, הנקרא כלב וכו', ויש מהם כמלאכי השרת, ויש מהם כבני אדם, פירוש, שהשכינה מחלקת מזונות לכל אחד ואחד כפי בחינתו, היינו שיש אנשים שהם בבחינת בני אדם וכו', עכ"ל, ויש שהם בבחינת בהמות טהורות, ויש שהם בבחינת כלבים, וכדומה, לכולם השכינה נותנת מזונות, אלא כפי השתדלות האדם לעלות במעלות הקדושה, כך הוא מקבל השפע שלו, כלומר, אם האדם הגיע לידי דרגה, שכל הנאה שלו הוא, בזה שהוא משמש את המלך, הוא מקבל שפע המתאים לקדושה, ואם אין האדם מסוגל לעבוד, רק לקבל לעצמו, הוא מקבל לפי ערכו, וכו'.
לכן אלו אנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, ולא יכולים להתגבר על הרצון לקבל לעצמו, והם רוצים מזונות שכן יוכלו להתגבר, הם מקבלים מקדושה, הנקרא המאור שבה מחזירו למוטב, הם מקבלים מזונות לפי הכנה שלהם, כלומר, שמקבל חיות בזה שהם יכולים לעשות מעשים דלהשפיע. משא"כ אלו אנשים שהם עדיין בבחינת כלבים, כמ"ש בזה"ק, שהם צווחין ככלבא הב הב, הם מוכרחים לקבל חיות בתוך כלים של תועלת עצמם.
משא"כ אלו אנשים שרוצים לצאת מאהבה עצמית, ולפעמים הם מקבלים מזונות, היינו חיות, בזה שהם רוצים לעשות בע"מ להשפיע, אולם בזמן שהם לא מחשיבים את המזונות שקבלו על כלים דהשפעה, אז נותנים להם איזה תאוה שמתחשק להם, ומתחילים לחשוב על תענוג של התאוה, אז שוכחים מכל העבודה הרוחנית ומקבלים ירידה על המקום, עד שהם כבר לא מרגישים באיזה מצב שהם נמצאים, ובאמת הם נמצאים במצב של חוסר הכרה, כלומר שאינו מוכר לו עכשיו, שיש ענין רוחניות, שהיו מקודם עוסק בכל הלב, ופתאום הכל נשכח ממנו, עד שהוא מתאושש, ומתחיל להרגיש שהוא שנמצא בבחינת ירידה, אבל זה דומה שהיה לו ח"ו תאונת דרכים, ונשאר בלי הכרה, ולאחר התאוששות, הוא רואה שהוא נמצא בבית חולים, כמו"כ לאדם, שהיה הולך בדרך להגיע בע"מ להשפיע, פתאום פגע איזה תאוה, ונכנס ללבו, והוא נמצא בחוסר הכרה, היינו שנופל לעולם הגשמי, ורק לאחר זמן הוא מתאושש, היינו ששמע כרוז מלמעלה שהוא לא בסדר, וענין התאוה, אינו אצל כל אחד שוה, לפעמים יש לאדם, שפגע בו מחשבה, שיותר טוב בשבילו, שיעבוד לתועלת עצמו ולא לש"ש, ומחשבה זו שפגע בו כבר נקרא תאונת דרכים, אם הוא לא ראה את הסכנה לפני כן, כלומר שעוד היה לו זמן להתגבר על המחשבה, שלא יכנס תוך לבו, אולם אין צורת התאוה דומה לכל אחד ואחד, כלומר לכל אדם מתלבש התאוה בצורה אחרת, ואפילו באדם אחד גם כן לא כל הזמנים שוים, כלומר שבכל פעם התאוה מתלבש אצל האדם בצורה אחרת, והכל לפי הזמן וכו'.
והתאוה דומה לפתיון, שאנו רואים, אלו שרוצים לתפוס דגים, כשהם לוקחים את החכה, הם תולין איזה בעל חי או חתיכת בשר, שהדג רואה את הבשר, הוא מסתכל על ההנאה שהוא יכול לקבל ממנו, וכשהוא מסתכל על ההנאה, אז אין לו שום מחשבות אחרות, ואין לו אז האפשרות לחשוב, שעל ידי זה, שאם הוא יקח את הפתיון, הוא ימות, היות שהאדם יוציא אותו מהמים, וממילא הוא ימות, אין לו אז ענין לחשוב ע"ז, כמו כן האדם, בזמן שהוא רואה איזה תאוה, זהו פתיון שמפתה אותו לקבל את התאוה הזו, ואין לו אז זמן לחשוב, שעי"ז הוא ימות מבחינת הרוחניות, שכל עבודה שהיה חושב שצריכים לעשות הכל לש"ש, כשהוא מסתכל על התאוה, זהו פתיון שמוציא אותו מהמים הרוחניים, שהיה חי בהם, ותיכף כשהוא מוציא אותו מהמים הרוחניים, הוא מת מרוחניות, והוא נשאר מחוסר הכרה, היינו שאין לו הכרה, שהוא כבר מת מרוחניות, מטעם שאין הוא זוכר בכלל שיש רוחניות בעולם, והכל נשכח ממנו, אלא אח"כ בא לו מלמעלה בחינת התאוששות, ורואה שהוא נמצא עכשיו במצב של ירידה, זאת אומרת, בזמן עליה האדם היה מסתכל לכל התאות כמו דבר נפרד ממנו, היינו שאין לו שום המשכה להם, וכח דוחה הוא מרגיש יש לו בפנימיות הלב, שלא רוצה אפילו לחשוב מהם, ופתאום הוא מקבל יחס ישר אליהם, כלומר שהם קרובים לדעתו ולהרגשתו, עד שבעת התאוששות הוא לא מבין איך נולד ביניהם יחס משותף, אולם יש כלל כשהעליון יורד למקום תחתון, נעשה כמוהו, היינו שנעשה כאילו הם היו ביחד, ואין ביניהם את ההתרחקות, שהיה להם מקודם, בזמן שהעליון היה במקומו למעלה, וכן להיפך, בזמן שהתחתון עולה למקום העליון, הוא מקבל יחס משותף, כמו שהיה תמיד במקום העליון, והוא מקבל בחינת התרחקות ממצב של תחתון.
נמצא, הפתיון הזה דומה לבחינת ראיה, שענין ראיה לאו דוקא בעיניים, אלא ראיה נקרא גם כן בחינת מחשבה, כלומר ראיית השכל, היינו, אם נופל איזה מחשבה של חטא, בין בבחינת מוחא ובין בבחינת ליבא, שיש כלל עין רואה ולב חומד, נמצא שע"י הראיה הוא יבוא בטח לידי חמדה, והגם על הראיה אין האדם יכול להיות בעל בית, היינו בזמן שנופל לאדם איזה מחשבה, מה הוא אשם בזה, או שרואה ראיית עיניים פתאום, מה הוא היה יכול לעשות, על זה תירוץ אאמו"ר זצ"ל, שהקשה על מה שארז"ל, אין אדם עובר עבירה, אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג.), ושאל, מדוע נותנים לו להכנס רוח שטות, שיחטא, הלא אם לא היה נכנס בו הרוח שטות, לא היה חוטא, א"כ מה אדם אשם, בזה שנכנס בו רוח שטות, והשיב, הלא שיש כלל עין רואה והלב חומד, נמצא שהגם על ראיה אין האדם אשם, אולם אם הוא אינו עושה תשובה על הראיה, הגם שהוא בזה כעין שוגג, הוא מוכרח לבוא לידי חמדה, וחמדה הוא כבר חטא, נמצא, זה שנכנס בו רוח שטות, זהו תיקון גדול להאדם, שלא יפגם כל כך בקדושה, כי בעת החטא הוא כבר לא מרגיש את חשיבותה של קדושה, מטעם שכבר רוח שטות שורה בו, וממילא הקדושה בורחת ממנו, כלומר, שאם היה האדם תיכף עשה תשובה על השוגג, אז לא היה בא לידי חטא ממש, שהוא החמדה, ואם לא עושה תשובה, אז בא רוח שטות.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע כשאדם מטמא את עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, כמ"ש הזה"ק על הכתוב "כי יהיה טמא לנפש, או בדרך רחוקה", והתשובה הוא, היות שטמא עצמו בעבודה, צריכים לפרש, היינו בראיה, וטמא עצמו ולא עשה תשובה, מוכרחים לטמא אותו מלמעלה, היינו שנותנים לו להכנס רוח שטות, וזהו לטובת האדם, שבזמן שהאדם עושה בלי דעת, דומה קצת כאילו עושה שלא בכוונה לחטוא, כי אין לו דעת, שנוכל לומר שעושה בכוונה, לכן זה שמטמאים אותו מלמעלה, זהו תיקון, וממילא אין קושיא, למה מטמאים אותו, היות שעושים לו טובה בזה, וממילא הן שנטמא ע"י ראיה בלבד, שזה נבחן בודאי שוגג, ומכש"כ אח"כ, שנטמא ע"י חמדה, כבר מראים, שהם אינם קרבים לקדושה, והגם שהראיה היתה שוגג, אבל מ"מ עדיין לא היה בו רוח שטות, משא"כ בזמן החמדה כבר היה לו רוח שטות, והגם שיש לשאול, הלא כשמטמאים אותו מלמעלה נמצא בו ב' דברים, היינו ראיה וחמדה, אפשר שרוצה לומר, אפילו כשהיה אפשרות להיות דבר אחד, ג"כ כבר לא ראוי להתקרבות.