תוכן

תשמ"ט מאמר לה
חז"ל (במסכת נדרים, ס"ד) אמרו כל אדם, שאין לו בנים, חשוב כמת, הזה"ק (פנחס דף ל"ב, ובהסולם אות צ"ב) וז"ל, מה אדם בלי בנים נקרא עקר, ואשתו נקראת עקרה, אף כך תורה בלי מצות נקראת התורה עקרה, ומשום זה למדנו, לא המדרש עיקר, אלא המעשה, עכ"ל, ובאות צ"א אומר וז"ל, כי התורה נקראת עץ, ז"ש, עץ חיים הוא למחזיקים בה, ואדם הוא עץ, שכתוב, כי האדם עץ השדה, והמצות שבתורה דומות לפירות וכו', עכ"ל, היינו היות שהתורה והאדם נקראים עץ, לכן כמו שהעץ אינו עושה פירות, דומה לעקר, שאינו מוליד שום דבר, כך האדם והתורה נקראים עקרה, אם אין להם בנים.
ויש להבין, בשלמא האדם והעץ שאינם מולידים, הם נקראים עקר, יכולים להבין, אבל מדוע כשהאדם לומד תורה, ואינו מקיים מצות התורה, התורה נקראת עקרה, כלומר, מה התורה אשמה, בזה שהאדם לא רוצה לקיים את המצוות שבתורה, ועל זה מביא משחז"ל "גדול המדרש שמביא לידי מעשה", משמע מזה, שהתורה צריכה להביא לידי מעשה, ואם אינה מביאה, כאילו התורה אשמה בזה שהיא לא מביאה לידי מעשה, לכן כאילו אינו החסרון נופל על האדם, אלא על התורה, היתכן דבר זה.
בכדי להבין הנ"ל, צריכים להבין מקודם את כל הענין של תורה ומצות, מה שהקב"ה נתן לנו, ועל זה אנו מברכים אותו, בעבור המתנה זו, כמו שאנו אומרים אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו, וענין התורה מובן לנו גם כן בב' אופנים, כמ"ש בזה"ק (מובא בהקדמת ספר הזהר, מראות הסולם רמ"ב) וז"ל, המצות שבתורה נק' בלשון הזהר בשם פקודין, ונקרא אמנם גם בשם תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים, וע"ד זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו', וכשמקיימין תורה ומצות בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצות בשם תרי"ג עיטין, והן בחינת אחור, וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינת פקודין והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת וכו', והוא בחינת הפנים של המצות, עכ"ל.
אולם יש לדעת ולהבין בכלל את ענין תורה ומצות, מה שייך שם בחינת עשיה, ומהו בחינת שמיעה, כלומר, אם שמיעה הוא העיקר, ולאיזה צורך האדם צריך להתחיל את סדר העבודה בבחינת עושה דברי, הנקרא בחינת אחור, ולמה לא מתחילים תיכף בבחינת הפנים, שנקרא פקודין, עבודה זו כאילו נראה שהוא עבודה שלא לצורך.
ידוע, שיש לפנינו ב' ענינים, שהם מטרת הבריאה ותיקון הבריאה, מטרת הבריאה היא, שרצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו ממנו ית' טוב ועונג, שבגלל זה ברא בהנבראים רצון לקבל תענוג, והכלי הזה, שהוא הרצון לקבל הנאה ותענוג, בכדי להרגיע את ההשתוקקות שיש בהנבראים, הכלי הזה בא מצד הבורא, היות שהוא ברא זה למטרתו, כי בלי השתוקקות להדבר לא יכולים להנות מזה, כידוע, כי כל התענוג מאיזה דבר, אין האדם יכול לקבל ממנו הנאה, אלא לפי ההשתוקקות להדבר, כי זהו מדת גודל הנאה, ולא חשוב למה שהאדם משתוקק, אלא ההשתוקקות להדבר מחשיב את הדבר, לכן הכלי הזה, שבא מצד הבורא, יש לו שלימות, היינו שבכל מקום שהאדם רואה, שהוא יכול להוציא מהדבר תענוג, תיכף הוא עושה כל מה שביכלתו, בכדי להשיג את התענוג, משא"כ, הכלי מה שהנבראים צריכים לעשות, שהוא בהפכיות הצורה להכלי של הבורא, זה קשה מאד לעשות, מטעם שהוא נגד תכונת הכלי, מה שהבורא עשה.
והכלי הזה אין בידי אדם לעשות, כשרז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", וכאן נשאלת שאלה, אם אין האדם יכול להתגבר עליו, א"כ מה מוטל על האדם לעשות, כלומר אם רק הבורא יכול לתת ההתגברות על היצה"ר, תשובה, האדם צריך להתחיל בההתגברות, היינו שהאדם צריך לראות, שיהיה לו רצון לנצח את היצה"ר, כי אם אין להאדם רצון לנצח אותו, איך יכולים לתת לו עזרה, כי עזרה פירושו, האדם רוצה איזה דבר, וקשה להשיג את הדבר, אז שייך לומר, שעוזרים לו להשיג, מה שהוא רוצה, אבל בזמן שהאדם לא רוצה, איך שייך לומר, שעוזרים לו להשיג דבר, שמביאו לו יסורים, כי עזרה שייך לומר, שנותנים לאדם עזרה, שיהנה, ולא שנותנים לאדם עזרה, שיסבול יסורים, לכן מוטל על האדם, אם הוא רוצה להכנס לעבודת ה' בבחינת עבודה לשמה, שהוא בע"מ להשפיע, שירצה לעשות הכל לשם שמים, ולכן כשהאדם רוצה באמת לעבוד לש"ש, אז מתחיל הגוף להראות את כוחו, שהוא רוצה דוקא שהאדם יעשה הכל לתועלת עצמו, ומתנגד בכל כחו לעבודה זו, ומביא לו כל טענת מרגלים, שהצדק עמו, ואז, אם יבוא מי שהוא ויתן לו עזרה, האדם הזה יהיה שבע רצון מהעזרה זו, ויתן לו רב תודות עבור העזרה, אז שייך לומר, שהוא מקבל עזרה מלמעלה, כשרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, משא"כ אם האדם לא התחיל בעבודה זו, אז חסר כאן ב' דברים, א', הוא חושב שאינו צריך לעזרה, שבטח זה הוא בידו לעשות אם הוא רוצה, שהוא גבר, א"כ, אין לו צורך לעזרה, נמצא, שאין לו כלי להאור. ב', אם הוא לא השקיע כוחות להגיע לבחינת שכל מעשיך יהיו לשם שמים, אין הוא רוצה בכלל שיתנו לו את הכח שלא לעבוד לתועלת עצמו אלא לתועלת ה', אלא הוא כן רוצה לעבוד לתועלת עצמו, ואם הוא שומע, שעל ידי קיום תורה ומצות לא יהיה מזה משהו לתועלת עצמו, זה נחשב לו לקללה ולא לברכה.
ולסיבה זו מוכרח להתחיל בעבודה זו מכוחות עצמו, ואז לאט לאט הוא מקבל רצון, שכדאי לעבוד לשם שמים, ומתחיל אצלו הסדר של עליות וירידות, כלומר, פעם הוא רואה שכדאי לעבוד לשם שמים, ופעם הוא נכנע לטענת הגוף, ששואל מה העבודה הזאת לכם, לעבוד לשם שמים, וע"י העליות וירידות הוא מתחיל להבין, מה הוא התועלת, שיזכה לעבוד בע"מ להשפיע, ומה הוא מפסיד, אם הוא אינו יכול לצאת מאהבה עצמית, וכשהאדם מתגבר, ואינו בורח מהמערכה, אלא שהוא מתגבר ומרבה בתפלה, שה' יעזור לו, שיתנו לו העזרה הדרושה בכדי שיהיה בידו לצאת משליטת המקבל לעצמו, אז צריך להתגברות גדולה, להאמין שה' יתן עזרה, כלומר, שהאדם צריך להאמין, שכל מה שהוא רואה, שיותר קשה לצאת משליטת המקבל, ורואה שכל פעם הוא מתחיל לראות, איך שהרע שלו יותר גרוע מאחרים, אז עליו לומר, שבטח ה' יעזור לי עכשיו, מטעם כי עכשיו אני כבר באתי לדעת האמת, שבלי עזרת ה' אין שום אפשרות, כי כל מה שהוא חשב לעשות מעשים, שיעזרו לו לצאת משליטת המקבל, לא עזר לו, אלא אדרבה, המקבל נעשה יותר חזק, ומראה התנגדות יותר גדולה להעבודה דע"מ להשפיע, אז האדם צריך להתגבר, ולא להיכנע לעצת מרגלים, רק להתגבר למעלה מהדעת, שה' יעזור, כמו שהבטיחו לנו חז"ל הבא לטהר מסייעין אותו.
אולם מאיפוא האדם יכול לקבל כח התגברות, שיוכל להאמין באמונת חכמים, אין זה אלא מכח התורה, כשרז"ל אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין, היינו שע"י התורה הוא מקבל כח להתגבר בזמן המלחמה, היינו בזמן שהוא צריך לרכוש כלים דחושך, שיהיה לו אח"כ ההבחנה "כיתרון האור מתוך החושך", נמצא, שהתורה מפרנסת אותו בזמן העבודה, עד שה' יודע, שכבר יש לו כלים, שיהיו מוכשרים לקבל האור, אז הוא זוכה לבחינת תרי"ג פקודין.
אולם בזמן העבודה, שיש לו עוד בחינת מרגלים, התו"מ נקראים בשם תרי"ג עיטין, היינו תרי"ג עצות איך להינצל מהמרגלים, לכן כשהאדם עוסק בתו"מ, האדם צריך לכוון, שהוא רוצה שכר עבור עבודתו, שהוא כח להילחם עם המרגלים, נמצא, שהוא רוצה, שהתורה יתן לו את השכר הזה, ואם אינו מקבל את הכח הזה, התורה דומה לאילן שאינו עושה פירות, ולאדם, שאין לו בנים, כלומר, שהתורה לא הולידה לו את הבנים, שהם כוחות להילחם עם המרגלים, ובזמן שהתורה נותן לו הכח הזה, זה נקרא אילן עושה פירות, ולאדם שיש לו בנים.
ובזה נבין מה ששאלנו, מדוע האדם דומה לעץ, הכוונה הוא, ששניהם צריכים לתת פירות, וכמו בכדי שהאילן יתן פירות, צריך לתת להאילן מה שדרוש לו, שנקרא עבודת הכרם, כמו כן האדם צריך לתת לעצמו את המזונות, מה שדרוש להאדם בכדי שיהיה לו היכולת להגיע לשלימות המטרה, הנקרא בחינת תרי"ג פקודין, היינו שיקיים תו"מ על הכוונה, שהמאור שבה יחזירו למוטב, כלומר, שצריכים לבחינת עשיה, היינו לעשות מבחינת הרצון לקבל לעצמו, שזהו כלי המעשה של אדם, לכלים דהשפעה, שזה נקרא להפוך את הכלים דקבלה לכלים דהשפעה, שזה נקרא מעשה, זאת אומרת, היות שאין בידי אדם לעשות עשיה הזו, אלא כמו שהבורא נתן לנו כלים דקבלה, שיתן לנו כלים דהשפעה, אולם אין אור בלי כלי, כנ"ל, שאין מלוי בלי חסרון, לכן האדם צריך לעבוד ולעשות כל התחבולות שבידו, בכדי להשיג את הצורך הזה, וכפי עבודתו הוא מקבל צורך, שהבורא יעזור לו בזה, ואז הבורא נותן את הכלי מעשה האלו, הנקראים כלים דהשפעה, וזהו ע"י התורה ומצות, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב.
וז"ש "אשר ברא אלקים לעשות", כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, שברא פירושו, דבר חדש, יש מאין, שהכוונה על הרצון לקבל, שהוא דבר חדש, כי מטרם שבראה, לא היה אז שום ענין של קבלה במציאות, נמצא, שהבורא ברא את הרצון לקבל, והנבראים צריכים לעשות ממנו רצון להשפיע, וזהו הפירוש, אשר ברא לעשות ממנו רצון להשפיע, והגם שאין בידינו לשנות את המעשים של סדרי מעשה בראשית, אם הבורא ברא באופן, שהרצון לקבל הוא יהיה הפועל, איך אפשר לשנותו, התשובה הוא, הרצון לזה מוטל על האדם שיעשה עצות, איך להגיע לזה, וזה נקרא לעשות, והגם שאמרנו, שאין בידי אדם לעשות, אלא הבורא בעצמו צריך זה לעשות, כנ"ל, שלא יכולים לשנות סדרי בראשית, מכל מקום נקרא זה על שם אדם, וזה יכולים להבין ע"ד שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מ"ש "יהיב חכמתא לחכימין", ושאל, הלא יהיב חכמתא לטיפשים, היה צריך לומר, והשיב, חכם נקרא זה שמחפש חכמה, אע"פ שאין לו עדיין, כי מי שהוא כסיל אינו מחפש חכמה, כמ"ש "כי לא יחפץ הכסיל בתבונה", לכן, זה שהאדם עושה תחבולות ועצות איך להשיג את הכלי השפעה, זה מכונה עשיה, היינו כנ"ל לעשות.
ובזה יש לפרש מ"ש לא המדרש עיקר אלא המעשה, שזה מביא הזה"ק ראיה, שאם אין לו מצות אלא תורה לבד, הוא נקרא עקר והתורה נקראת עקרה, משום שאין להתורה פירות, שהם מצות, ולאדם אין בנים, כי משמע מכאן, מה שאמרז"ל מי שאין לו בנים חשוב כמת, כשמדברים בעבודה יהיה הפירוש מי שאין לו מצות, הוא נחשב לעקר, כמו שהזה"ק מדמה אותו לתורה, שאמר, עץ חיים וכו', והאדם עץ השדה, שהפירוש הוא, שמה שהתורה נקרא עקרה, אם אין לו מצות, זה נאמר לגבי האדם, היינו שהאדם צריך לדעת, כי התורה אצלו היא בבחינת עקרה, אם התורה שלו, מה שהוא לומד, אין מביאו לידי מצות, שעל זה אומר הזה"ק משום זה למדנו, לא המדרש עיקר אלא המעשה, לכן אם אין להתורה מצות התורה, נקרא התורה עקרה, ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מדוע התורה נקראת עקרה, אם אין להאדם מצות, והפירוש שהתורה אצל האדם נקראת התורה שלו עקרה, והטעם שהתורה נקראת אצלו עקרה הוא מטעם שלא המדרש עיקר אלא המעשה, כלומר, היות שבראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין אמר הקב"ה, שהכוונה הוא, שבכדי שהאדם, יהיה בידו לנצח את הרע שבקרבו, הוא על ידי מאור התורה, נמצא, מי שלומד תורה, ואין שם לב שהתורה יביאו לו את המאור, בכדי שיהיה בידו לעשות את המעשים שלו לשם שמים, שזהו נגד היצה"ר, שהרע שבאדם רוצה דוקא לעבוד לתועלת עצמו, ולתועלת ה' הוא מתנגד בכל תוקף, ואי אפשר לנצח אותו, ולכן נתן לנו הקב"ה עצה מכח התורה, שהתורה צריכה לתת לו כח, היינו על ידי המאור שבה, שמחזירו למוטב, שפירושו, שהתורה עושה מהרע שבאדם, לטוב, היינו שיש לו היכולת להשיג ע"י התורה את הכלים דהשפעה, שזהו נקרא בחינת מעשה, כנ"ל אשר ברא אלקים לעשות.
ובהאמור יוצא, שאם התורה אינה נותנת את הסיוע, מה שהיא צריכה לתת, זה נבחן שהתורה היא אצל האדם בחינת עקרה, והאדם, המקבל את התורה בלי הסיוע, מה שהיא צריכה לתת, נקראים שניהם, היינו האדם, והתורה של האדם, בחינת עקרות, היינו שאינם מולידים כלום.
ובהאמור יש לפרש משרז"ל (נדרים פ"א) וז"ל, מפני מה אין מצויין ת"ח, לצאת ת"ח מבניהם וכו', שאין מברכין בתורה תחילה, עכ"ל, והטעם הזה מאד קשה להבין, הלא אנו רואים, אפילו בעלי בתים פשוטים אומרים ברכת התורה, וכשעולים לעליה בתורה, גם כן אומרים ברכה, ואיך אפשר להיות, שת"ח אין מברכין בתורה תחילה, ולפי הנ"ל יש לפרש, זה שלומדים תורה ואין מכוונים טרם לימוד התורה בגלל מה הם לומדים, כלומר מה הם רוצים עבור ההתעסקות בתורה, היות שאין עושים שום פעולה, אלא בכדי שיביא להאדם איזה תועלת, והתשובה הוא, שלא ברכו בתורה תחילה, כלומר, שלא היה תחילת הכוונה, שהתורה צריכה להביא להם ברכה, שענין ברכה הוא בחינת השפעה, כלומר, שלא כוונו שהתורה יביא להם כלים של ברכה, היינו כלים דהשפעה, לכן מהתורה שלהם לא יכול לצאת בנים, שיהא ניכר עליהם, שהם ת"ח, אלא כנ"ל, שהתורה שלהם, מה שהם לומדים, אינה מוציא להם בחינת מצות, הנקראים בחינת מעשים דלהשפיע, אלא הם נשארים בחינת עקר, והתורה שלו היא בחינת עקרה, כלומר, שת"ח אלו, שלומדים תורה, אין מולידים את הבנים שלהם, היינו המעשים הנקרא מצות, שיהיו ניכר שהם באים מת"ח, כלומר, שהם מעשים טובים, שנקרא מעשים דהשפעה, שהאור תורה הוליד אותם, וזה נקרא אין מצויין ת"ח לצאת תלמידי חכמים מבניהם, כלומר, שלא ניכר על מעשים שלהם, שצריכים להולד מאור התורה, שזהו נקרא ת"ח, היינו שלומד תורה והאור תורה צריך להוליד מעשים, היינו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, ושיזכו לדביקות בה', שיהיה דבוק בחיי החיים, ומדוע אין להם זה, וזה הוא משום שלא ברכו בתורה תחילה, היינו כנ"ל, שלפני למוד התורה לא כוונו דעתן, שהולכים ללמוד בכדי שהמאור התורה יביא להם הסגולה, שיחזיר אותם למוטב.
ובהאמור נבין משרז"ל כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, היות שענין בנים הוא בחינת מצוות, היינו, שכל מעשי המצוות שעושה, הוא בע"מ להשפיע, שזה נקרא דביקות בחיי החיים, מובן מאליו, אם אין לו כלים דהשפעה הוא נפרד מחיי החיים, לכן נחשב כמת, ע"ד שארז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים.
ובהאמור נבין מה שארז"ל על הכתוב ציון דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה, שפירוש, שענין ציון נקראת מלכות, היינו מלכות שמים, כלומר שכל מעשי האדם יהיה לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, כמ"ש "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה", היינו, מה שנוגע לתועלת עצמו, זה הוא בסדר, שכולם משתדלים שיהיה על תכלית השלימות, משא"כ עיר האלקים, שהוא עבודת הקודש, לעבוד לתועלת ה', עבודה זו הוא עבודה של שפלות, ולזה צריכים אור תורה, היינו זה שלומד תורה, צריכים לפני לימוד התורה לדרוש מהתורה, שיתן לו המאור הזה, שיוכל לעבוד לתועלת ה'.