תוכן

תשנ"א מאמר טז
הזה"ק (וארא אות פ"ט) שואל, וז"ל, וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הוי"ה הוא אלקים. שואל, מקרא זה היה צריך לומר, וידעת היום כי ה' הוא אלקים. ולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' הוא אלקים, מכשירו להשיב אל הלב כן. ואם כבר השיב אל לבו, מכל שכן שיש לו ידיעה. ועוד, והשבת אל לבך, היה צריך לומר, ולא לבבך. ומשיב, אלא אמר משה, אם אתה רוצה לעמוד על זה, ולדעת כי ה' הוא אלקים, אז, והשבות אל לבבך. ותדע זה, כי לבבך פירושו, שיצר הטוב ויצר הרע, השוכנים בלב, נכללו זה בזה, והם אחד וכו', שיהפוך מדות הרעות של יצר הרע להיות טובות. דהיינו, שיעבוד עמהם את ה', ולא יחטא על ידיהם וכו'. ואז תמצא, כי הוי"ה הוא אלקים, שמדת הדין, שנקרא אלקים, נכלל בהוי"ה, שהוא מידת הרחמים וכו', עכ"ל.
ויש להבין מה בא זה ללמדינו, מה שאומר הזה"ק, שאי אפשר לבוא ולדעת כי ה' הוא אלקים מטרם שהאדם בא לדרגת והשבות אל לבבך. היינו שיש לדעת, מהו בחינת אלקים בעבודה, ומהו מדת הרחמים בעבודה, הנקרא הוי"ה. וכמו כן יש להבין, מהו יצר הרע בעבודה, ומהו יצר טוב בעבודה. כלומר בעבודה, שהאדם רוצה להגיע לידי דביקות בה', מהו יצה"ר ומה יצה"ט. כי מבחינת הכלל הוא פשוט. כי שמקיימים תו"מ, זה נקרא שהולכים לפי הדרך של יצה"ט. ואם ח"ו עוברים על תו"מ, נקרא זה שהולכים לפי עצת היצה"ר. אולם בעבודה, שהולכים בדרך להגיע לידי דביקות ה', מהו.
הנה ידוע, שהנבראים נולדו בטבע, הנקרא רצון לקבל לתועלת עצמו. לכן אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, אם לא יצא מזה משהו לתועלת עצמו. לכן התורה אומרת לנו, אם אתם תקיימו תורה ומצות, אני אשלם לכם שכר, כמ"ש "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וכו', ונתתי מטר ארצכם בעתו וכו', ואכלת ושבעת וכו'". וכמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה) וז"ל, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, עכ"ל. נמצא, עבור הכלל, היצה"ר והיצה"ט, הוא רק מדבר מענין קיום התו"מ. אבל מענין שאסור לעבוד בע"מ לקבל שכר, בכלל לא מדברים.
אולם כשמדברים בעניני עבודה דלהשפיע, אז יצה"ר והיצ"ט היא משמעות אחרת לגמרי. יצ"ט פירושו, שהוא מביא את האדם להשיג את הטוב ועונג, שהיה ברצונו ית' לתת להנבראים, כמ"ש, שמטרת הבריאה הוא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. אלא, מטעם שלא יהיה בחינת בושה, נעשה ענין צמצום והעלם, שאין הנבראים יכולים לקבל את הטוב, מטרם שיש להם בחינת השתוות הצורה, הנקרא דביקות, שזה משיגים עי"ז שעושים כל המעשים לשם שמים. אז נעבר הצמצום, ויש מקום להטוב שיתפשט בתוכו. זה נקרא יצר טוב.
ויצה"ר נקרא, בזמן שהיצר מיעץ להאדם, שיעבוד רק לתועלת עצמו, היינו רק לקבל. והיות שזה הוא שינוי צורה מהבורא, שהרצונו הוא רק להשפיע, והשינוי צורה זו גורמת שאין האדם יכול להגיע אף פעם, שיוכל לקבל את הטוב והעונג, לכן נקרא היצר הזה רע, מטעם שגורם רע לאדם, בזה שהוא לא נותן לעבוד בע"מ להשפיע, זה גורם לו, שאינו יכול לקבל טוב ועונג.
ובהאמור נוכל לפרש, מהו הענין, שהאדם צריך לעבוד עם עצמו, שיאהב את ה' בשני יצריך. הענין הוא, שכל זמן, שיש לאדם שני יצרים, אז הם במחלוקת. לפעמים גובר הטוב, ולפעמים גובר הרע. נמצא, שב' כחות משמשים באדם בערבוביא. וזה מכונה אור וחושך, משתמשים ביחד. וכל זמן, שאין הרע נכנע, שולט אז עליו הצמצום וההסתר, שהיה על כלים של יצר הרע, הנקרא רצון לקבל לעצמו. וממילא אין הוא ראוי לקבל את הטוב ועונג. נמצא אז, שהאדם אינו משיג את הטוב. לכן הוא נמצא במצב של דין, היינו שהוא אומר, שאין הוא רואה את רחמנותו של הבורא, שיהא בידו לומר, שהבורא מנהיג את העולם, במידת הרחמים, אלא במידת הדין, היות שאין האדם מסוגל לראות את השגחתו ית' בבחינת טוב ועונג. נמצא, שכל זמן, שאין להאדם כלים דהשפעה אין להאדם כלים, שיוכל לקבל טוב ועונג. וממילא הוא נשאר בחסרון טוב ועונג. והאדם אומר, מי אשם בזה, רק הבורא, בזה שלא נותן להנבראים את מה שהוא צריך לתת. כלומר, היות שהבריאה היתה בכדי להנות להנבראיו. ומהתיקון, שהיה, שלא יהיה ענין של נהמא דכסופא, על זה אין הנבראים מוכשרים להסתכל, מצד הרע שיש באדם, מצד הטבע, הנקרא בבחינת עבודה יצר הרע.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו דין ומהו רחמים, בדרך עבודה. ומהו יצר טוב ומהו יצר הרע, בעבודה. כי דין פירושו, שנעשה דין על הכלים דקבלה, הנקרא רצון לקבל לעצמו, שאין האור מאיר בתוכו. נמצא, כשאנו אומרים, שיש ח"ו דין בעולם, יהיה פירושו, שאין בהעולם כלים דהשפעה, שיוכלו לקבל טוב ועונג. לכן היסורים והחסרונות שולטים בעולם. משא"כ בזמן שיש בעולם כלים דהשפעה, הנקראים בחינת רחמים, כמו שאמרו רז"ל על הכתוב ולדבקה בו, מהו רחום אף אתה רחום. כלומר, כמו שהבורא הוא המשפיע, כן צריך האדם לראות, שיהיה לו כלים דהשפעה. ובזמן שיש להאדם כלים דהשפעה, אז ניכר מדת הרחמים של הבורא, היינו שהבורא משפיע טוב ועונג להנבראים, בכלים דרחמים שיש להנבראים.
נמצא לפי זה, לאחר שהאדם משיג את הכלים דהשפעה, היינו שהיצר הרע כבר נכנע להטוב, זאת אומרת, שגם היצה"ר כבר רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, שזה נקרא והשבות אל לבבך, היינו בשני לבבות, אז הוא בא לידי הכרה, שהוי"ה הוא אלקים, היינו שגם עד עתה היה רק רחמים ולא דין. כלומר, מה שהאדם היה רואה, שההשגחתו ית' הוא בחינת דין, הוא רואה עתה, שזה היה סיבה להגיע למידת הרחמים. לכן רואים עתה, שהוי"ה הוא אלקים, שמידת הדין נכלל בהוי"ה, שהוא הכל רחמים. משא"כ מטרם שבא לבחינת והשבות אל לבבך, היתה השגחתו ית' נראי אליו, שהוא בבחינת טוב ורע.
ובזה יש לפרש את ענין מ"ש "ואלוקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, זה שיש שליטה להקליפות, הבורא עשה בכוונה תחילה, כדי שיראו מלפניו. היינו, כדי שיהיה צורך להשיג את גדלות ה', אחרת היו כולם נשארים בבחינת דומם, בלי דעת דקדושה, והיו מסתפקים בעבודה דקיום תורה ומצות בלי שום צורך לעבוד לזכות לבחינת גדלות ה', והיו נשארים באותו שכל, שהיה להם בזמן, שהיו ילדים קטנים, ולא היה להם שום צורך לעזרת ה', שיעזור להם. כי צריכים לדעת ולהבין מה שרז"ל בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין. משמע רק שיש לאדם יצה"ר, אז הוא זקוק לבחינת תבלין שיש בתורה. אחרת הוא לא צריך לבחינת תורה, מטעם שהיה אז בידו לקיים מצות בלי תורה. משא"כ כשיש לו יצה"ר, ובא ושואל מה העבודה הזאת לכם, או ששואל שאלת פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, והוא צריך להתגבר עליו, ואז הוא זקוק לעזרתו ית'. ועזרת ה', אומר הזה"ק, היא בבחינת אור תורה. היינו, שזה מכונה, שנותנים לו בחינת נשמה מלמעלה, שעל ידה הוא יכול להתגבר על הרע שבו. נמצא, שאם לא היה הקליפות, לא היה לאדם צורך לקבל בחינת עזרת תורה מלמעלה. וזה נקרא מ"ש והאלקים עשה שיראו מלפניו.
ובענין עזרה שבאה מלמעלה יש בזה הרבה ענינים, א', והיא שהעזרה היא פשוטה, שה' יתן לו בחינת מלכות שמים, הנקרא אמונה בקביעות. והיות שמטרם שהאדם זוכה לבחינת כלים דהשפעה, אי אפשר להיות, שיהיה לאדם בחינת אמונה, מטעם שיש שינוי צורה בין הנברא להבורא, לכן אין האדם ראוי עוד לקבל את הטוב. לכן, כשמקבל רע, הוא מוכרח לאבד את שיעור האמונה, שהיה לו, מטעם שזהו תיקון, שלא ידבר ח"ו לשון הרע על הבורא. לכן האדם מוכרח, מקודם שזוכה לבחינת אמונה, שיהיה לו כלים דהשפעה. כי בזמן שיש לו השתוות הצורה, מסתלק ממנו הצמצום, שהיה שורה על הכלים דקבלה, וממילא הוא מקבל טוב ועונג. ורק אז הוא יכול להיות בדרגת של האמונה בקביעות. נמצא, שהבורא צריך לתת העזרה הראשונה, שיתן לו כלים דהשפעה, המכונה טבע שני.
ב', שעל ידי זה שיש לו תמיד הפרעות מצד הקליפות, הוא זקוק תמיד לעזרת ה'. ועי"ז יש לאדם צורך לעזרת ה', ועל ידי העזרה, שמקבל כל פעם מלמעלה, יש יכולת, שיתגלה להאדם את הנרנח"י, שיש לו בנשמתו של האדם. כידוע, כי אין מילוי בלי צורך, נמצא, שהקליפות הם גורמים שיתגלה הקדושה. וז"ש "והאלקים עשה שיראו מלפניו".
ובהאמור יוצא, שהמחשבות, שהקליפות שולחים להאדם, זה הוא גורם חסרונות באדם. וחסרונות נקראים כלים לקבל מילואים, למלאות את החסרון שישנם בהכלים. כלומר, שהשאלות, מה שהקליפות שואלים כנ"ל, שהן שאלות רשע ושאלות פרעה, הנקראים מי ומה, זה גורם חסרון באדם, שזה דוחף אותו, שיבקש מה', שיתן לו עזרה, להתגבר על אלו השאלות. נמצא, שהקליפות האלו שומרים את האדם, שילך לדרך הנכונה, המביאו את האדם לזכות לדביקות ה'. ואז רואים, שהקליפות לא היו מתנגדי הקדושה, כמו שנראה בעת עבודה, אלא שרואים, שהם היו הגורמים לזכות לקדושה.
וכעין זה מובא בזהר (בראשית חלק ב' דף קנ"ו, ובהסולם אות קע"ה) וז"ל, הכתוב ואין אלקים עמדי, הכונה על אלהים אחרים, שהם ס"ם ונחש. כי אז יגלה, שהס"ם ונחש לא הפרידו מעולם בין קוב"ה ושכינתיה וכו', ולא היה אלא עבד למהר פדות נפשינו וכו', שיתגלה השגחתו ית' למפרע בכל העולם כולו, ואז יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. דהיינו, לאפיקו ממה שנדמה לנו בשיתא אלפי שני, שיש הנהגה, המתנגדת להקדושה, שהם ס"ם ונחש, עכ"ל. רואים אנו מכאן, שענין הקליפות, שהקדושה צריכה לקיימם בסוד זה לעומת זה עשה אלקים, הוא, שצריכים הקליפות, להיות לעבד ולסייע להקדושה, שזה מתגלה רק בגמר התיקון אצל הכלל כולו, ולאנשים פרטיים, בזמן גמר עבודה. אז אגלאי מילתא למפרע כמו שאומר "ולא היה, אלא עבד למהר פדות נפשינו".
ובזה"ק (תזריע דף ב' ובהסולם אות ו) אומר וז"ל, ורחוק מפנינים מכרה. שואל, אמר מכרה, מקחה היה צריך לומר, דהיינו שקשה לקנותה יותר מפנינים. מהו שאומר מכרה. ומשיב, אלא כל אלו שאינם מתדבקים בה בשלמות, ואינם שלמים עמה, היא מוכרת אותם ומסגירה אותם בידי עמים אחרים וכו', ואז כולם רחוקים מאלו פנינים העליונים הקדושים, שהם סודות ופנימיות התורה, שלא יהיה חלק בהם. ז"ש, ורחוק מפנינים מכרה, עכ"ל.
ולפי זה יוצא, כי ענין הקליפות, שהם בחינת עמים אחרים. היא מוכרת אותם, זאת אומרת, היות שיש בחינת אומות אחרים, וכשהאדם מתחיל ללכת בדרך להגיע לבחינת דביקות, ובאמצע עבודה הוא מתרשל בעבודה, היינו שנופל לתוך שליטת אומות העמים, שהם שולטים עליו, ואין הוא יכול לצאת משליטתם, ולהגיע לדבקות ה', הנקרא השתוות הצורה, אז האדם חושב, שזהו מטעם, שאין הוא מסוגל לעבודה זו, לכן הוא נמצא תחת שליטתם. אז אומר לנו הכתוב, שזה, שנפל לתוך שליטת עמים אחרים, זהו לטובתו, בכדי שהאדם לא ירמה עצמו, ויחשוב, שהוא הולך בדרך הישר, שיוכל להמשיך במצב הזה בלי שום הרגשה, שהוא לא הולך בדרך הנכון. לכן יש קליפות, הנקראים עמים אחרים חוץ מקדושה, שאז האדם רואה, שהוא נמצא במצב הירידה, ואין לו קשר עם הקדושה. אז האדם יחפש עצות, איך להינצל מהם, ויעלה על דרך הנכון, המוביל לדביקות ה'. נמצא, שהקליפה שומרת על הקדושה.
זאת אומרת, אם לא היה קליפה, שהשכינה יכולה למכור אותו שם תחת שליטתם, אז האדם היה נשאר בשפלותו, והיה חושב, שהוא מתקדם בדרך, המביאה לידי דבקות. משא"כ, כשמגלים לו מלמעלה את החסרונות שבו הוא נמצא, אז יש לו מקום, שירגיש, שהוא צריך לתקן את דרכו. וז"ש "ורחוק מפנינים מכרה", שהשכינה מוסרת את האדם לשליטת הקליפה. כלומר, היינו שאז הוא רואה, איך שהוא נמצא משוקע באהבה עצמית, ואין לו שום רצון להיות משפיע. זאת אומרת, שהוא כל כך משוקע באהבה עצמית, שאף פעם לא חשב, שהוא כל כך אדם שפל, שאין כמוהו. נמצא, שיש לפרש עם זה, מ"ש "והאלקים עשה שיראו מלפניו", היינו דוקא ע"י הקליפה, שהוא רואה, שהיא שולטת עליו, זה נותן לו דחיפה, שיעשה כל מה שביכולתו, בכדי להגיע לדביקות ה'.
אולם בזמן שהאדם רואה, שהוא נמצא תחת שליטת הקליפות, היות שהוא רואה, שהם שלחו לו את השאלות הידיעות, הנקראות בשם מי ומה, ואין הוא מסוגל לתת להן תשובות נכונות, שיתישב על הלב. והוא חושב, שבטח, שהוא כל כך שפל, עד כדי כך, שאין הוא מסוגל לתרץ להן את אלו השאלות הפשוטות. אז על האדם לדעת, שאינו כל כך, כמו שהוא חושב, היות שהשאלות שלהם, הם באמת חזקות. וזהו מטעם כנ"ל, שה' נתן כח להקליפות, שישאלו שאלות חזקות, בגלל שהאדם ידע, את מצבו האמיתי, איך שהאדם נברא בשינוי צורה מהבורא. והאדם צריך להגיע להשתוות הצורה. ובכונה תחילה ניתן, זה שלא יהא ביד האדם לתרץ את השאלות האלו, בכדי שיהא נצרך להבורא, כלומר שרק הבורא יכול לתרץ לו, מטעם שכל שכלו של אדם הוא בנוי על בסיס, שיעשה הכל בתוך הדעת, והדעת של האדם אינה מבין, אלא מה שנוגע לתועלת עצמו, אם כן הצדק הוא עמהם.
אלא על האדם לדעת, שניתן לנו את הדרך לקיים תו"מ למעלה מהדעת שלנו, היות שכל הדעת שלנו אין לו שום הבנה אלא מה שנוגע לתועלת עצמו. וזה נקרא אמונה למעלה מהדעת. ומטרם שהאדם יכול ללכת למעלה מהדעת, בטח שמי שבא אליו ושואל שאלות, שהם בנויום על הדעת של הגוף, בטח אי אפשר לתת להן תשובה, שהדעת תבין את זה.
אם כן, בגלל מה באה הקליפה, ושואלת את השאלות האלו, שבטח אין האדם מסוגל להשיב להן. כלומר, הקליפות יודעות שהצדק איתן. ובטח לא יקבלו תשובה עליהן. והשאלה הוא הן לפי הכלל, הנודע בעבודה, שזה, שהקליפה באה ושואלת אלו השאלות, זה בא מצד הקדושה, כנ"ל והאלקים עשה שיראו מלפניו. אם כן מה באה לו אלו השאלות. התשובה היא, כנ"ל, שמלמעלה שלחו לו אלו השאלות, שדוקא על ידי השאלות האלו יש בידו לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת. וזהו הפירוש אלקים עשה שיראו מלפניו. זאת אומרת, זה שבאו אליו השאלות, הוא בכדי לתת להאדם הזדמנות, שיהיה בידו לגלות את ענין אמונה למעלה מהדעת. משא"כ אם אין לו שאלות, אין האדם יכול לדעת, שהוא הולך למעלה מהדעת. משא"כ בזמן שהוא רואה את השאלות, ואין הוא רוצה לתת תשובות, היינו, שהדעת מחייבתם לעשות, אלא הוא אומר, עתה, שהשאלות האלו באו אלי, אני יכול לקיים מצוה אמונה, שהיא למעלה מהדעת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות.
ובהאמור יכולים להבין, מדוע, אם ה' יודע, שהשאלות האלו הן שאלות חזקות, שאין בידי אדם לתרצם עם הדעת, אם כן בשביל מה שלח אותם הבורא. התשובה הוא כנ"ל, היינו, כמ"ש ואלקים עשה שיראו מלפניו. כלומר, שדוקא ע"י שאלות אלו, יש בידו לקיים מצות אמונה, הנקראת יראת שמים. כלומר, שדוקא עתה יש לו הזדמנות לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת. כמו שרז"ל "מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה". שיש לפרש מצוה שבאה לידך היינו מצות האמונה, שבאה לידך ע"י השאלות מי ומה. אל תחמיצנה ולקבל אותה תיכף, ולא להתווכח עם השאלות האלו, ולחשוב לתת תירוצים על השאלות, אלא לקחת את השאלות כמו שהם, כי עכשיו יש לו הזדמנות לקיים מצות אמונה, ואל תחמיצנה מלקבל אותה כמו שהוא, פירושו, עם כל תוקף חריפות של השאלות. וזהו מטעם, כי כל דבר שהוא נגד השכל, מה שהשכל טוען, שאין כאן מקום של כדאיות ללכת בדרך זו, אז האמונה למעלה מהשכל והדעת יותר הוא גדולה. לכן אמרו "אל תחמיצנה", היינו שלא להפסיד את ההזדמנות, שיש לו עכשיו ע"י השאלות שלהם.
לכן על ידי שאלת מה, שהוא שאלת רשע, האומר מה עבודה הזאת לכם, כלומר שאתם רוצים לעבוד רק בע"מ להשפיע, הוא שואל, מה אתם תרויחו בזה, אלא שצריכים לעבוד רק לתועלת עצמו, זהו כלי, היינו חסרון, שהבורא יתן לו במקום חסרון, ששאלת הרשע מפריע לו, שיהיה לו כח לעבוד בע"מ להשפיע, שזה נקרא, שיזכה לטבע שני, הנקרא בע"מ להשפיע. וז"ש כנ"ל "והשבות אל לבבך", היינו שגם יצה"ר יעבוד בע"מ להשפיע.
ועל ידי שאלות פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". וכשמתגבר על שאלה זו, הוא זכה לבחינת אמונה בקביעות, שזה נקרא, כמו שאומר הזה"ק, היינו לאחר שזכה אל והשבות אל לבבך, אז הוא בא לדרגת "כי הוי"ה הוא אלקים".