תוכן

תשמ"ח מאמר א
חז"ל (ברכות י"ח) אמרו וז"ל, "כי החיים יודעים שימותו", אלו צדיקים שבמיתתן קרויים חיים וכו'. ופרש"י אלו צדיקים, ומאי יודעים שימותו, נותנים אל לבם יום המיתה, ומושכין ידיהן מן העבירה וכו'. "והמתים אינם יודעים מאומה", אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים וכו'. ופרש"י הרשעים אינם יודעים מאומה, שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים, עכ"ל.
ובהאמור יוצא, שיש חיים שנקרא מיתה. היינו אצל הרשעים, החיים שלהם נקרא מיתה. וכמו"כ יש מיתה שנקרא חיים. וזהו אצל הצדיקים. כלומר שיש ב' בחינות חיים, א', של רשעים, ב', חיים של צדיקים. ואיך נקרא החיים של צדיקים, לא כתוב. אלא מה כן כתוב, שהמיתה של צדיקים נקרא חיים. ובודאי צריכים לומר, אם המיתה של צדיקים נקרא חיים, ובודאי החיים של צדיקים היא מדרגה יותר גדולה.
ולפי פרש"י משמע, שבמיתתן, היינו כשמסתכלים על בחינת מיתה שלהם, לכן אינם חוטאים. אבל איזה שייכות יש זה לחיים. כי מי שאינו חוטא, כבר יש לו חיים. וכמו"כ שרש"י מפרש, שרשעים בחייהם נקראים מתים, מדוע, מטעם כי המתים אינם יודעים מאומה. כלומר שעושים עצמם כאינם יודעים. צריכים לפרש, שאינם יודעים מיום המיתה. גם זה יש להבין. כי מי שאינו זוכר מיום המיתה, הוא מוכרח לחטוא. הלא אמרו רז"ל (ברכות ה, א) לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר וכו'. אם נצחו, מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה. אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יקרא קריאת שמע וכו'. ואם לאו, יזכיר לו יום המיתה. משמע אפילו שלא זוכר את יום המיתה, גם כן לא מוכרח לעשות חטאים. אם כן, מהו שפרש"י, שעושים עצמם כאינם יודעים מיום המיתה, לכן חוטאים. שמשמע, שמי שלא רוצה לעשות חטאים, הוא צריך לזכור תמיד את יום המיתה.
ובכדי להבין את כל הנ"ל, צריכים לזכור את כל אשר לפנינו, היינו מטרת הבריאה, וגם ענין תיקון הבריאה, שנעשה אח"כ. וגם צריכים להבין את הכלל, שאין אור בלי כלי.
ידוע שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו. וגם ידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שאי אפשר להיות מילוי בלי חסרון. ומשום זה ברא הקב"ה יש מאין בחינת חסרון והשתוקקות לקבלת תענוגים, שזה מכונה רצון לקבל הנאה. ועל הכלי הזו, הנקרא רצון לקבל, נעשה אח"כ תיקון, המכונה צמצום. כלומר, היות שע"י קבלת השפע אין השתוות בין המשפיע להמקבל, והכלי הזה חשקה להשתוות הצורה, המכונה דביקות, לכן לא רצתה לקבל לתוך הרצון לקבל שלה, אלא על בחינה זו יהיה צמצום, ולא תקבל יותר, אלא מה שהיא יכולה לכוון בעמ"נ להשפיע. וזהו תיקון הבריאה. כלומר, בכדי שהנבראים לא ירגישו אי נעימות בזמן קבלת התענוגים מהבורא.
ועכשיו מובן לנו, שהמטרת הבריאה הוא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ותיקון הבריאה הוא, שהנבראים לא ירגישו בחינת אי נעימות בעת קבלת התענוגים. וכלי נקרא חסרון, ואור נקרא מילוי.
ולפי"ז יוצא, שהכלי שמלובש בה החיים, הכלי נקרא רצון, והחיים, המלובש בה, נקרא אור. ומזה נבין, שיש לנו ב' מיני כלים, א', כלי אחד בלי תיקון הבריאה, הנקרא מקבל עמ"נ לקבל ב', ויש לנו כלי, שכן יש עליה תיקון הבריאה, הנקרא מקבל בעמ"נ להשפיע. ובהנ"ל, שהחיים נקרא אור, נמצא, שיש לנו חיים, המלובש בכלים דרצון לקבל, שעי"ז מקבלים שינוי צורה מהבורא, שזה גורם לנו פירוד מחיי החיים. ולכן החיים האלו נקראים בחינת מיתה, מסיבת הפירוד שנעשה שם. ויש חיים המכונה אור, המלובש בכלים שיש עליהם תיקון הבריאה, הנקרא מקבל בעמ"נ להשפיע. שעי"ז, הגם שהם נקראים מקבלים, אבל היות שהכוונה הוא בעמ"נ להשפיע, הם נשארים בדביקות, אפילו בעת קבלת התענוגים. נמצא, שהאור שהוא מקבל, היינו החיים, נקרא חיים, משום שהוא נשאר דבוק בחיי החיים.
ובזה יש לפרש מ"ש רשעים בחייהם נקראים מתים, משום שכל מה שמקבלים, הם מקבלים בכלים דקבלה, שזה גורם פירוד. לכן אמרו רשעים בחייהם נקראים מתים. ומזה מובן ממילא צדיקים בחייהם נקראים חיים, משום שמקבלים את המילוי של הכלי, היינו האור והתענוג, בכלים דהשפעה, שבזה הם דבוקים בחיי החיים, אף על פי שהם נעשים מקבלים.
אולם לפי"ז איך יתפרש את מה שארז"ל צדיקים במיתתן נקראים חיים. והענין הוא, כי בסדר העבודה הוא, שמתחילים בשלא לשמה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה. נמצא, כשאדם נכנס בהעבודה, היתה הכוונה לתועלת עצמו, המכונה שכר ועונש. ואח"כ הוא זוכה, ומראים לו מלמעלה בבחינת אתערותא דלעילא, שהוא צריך ללכת בדרך של אמת, היינו שיעשה הכל לש"ש. ובזמן שמראים לו מלמעלה, מה זה לש"ש ולא לתועלת עצמו, אז הגוף בורח מעבודה זו, ולא רוצה יותר לעבוד. והאדם חושב אז, שהוא נמצא במצב של ירידה. כלומר, כשהתחיל לעבוד הוא היה במצב עליה, היינו שהוא היה יותר זך, ולא היה כל כך מגושם. לכן הגוף לא היה מתנגד לו לעבודה. משא"כ עכשיו הגוף נעשה מגושם, ובגלל זה הגוף לא רוצה לעבוד. והוא אומר אז, העבודה זו הוא לא בשבילי. כי אני רואה, שלא די שאני לא מתקדם יותר, אלא אני הולך אחורה. אם כן חבל על העבודה שלי ועל הזמן שלי. אי לזאת, היות שאני לא מסוגל לקנות חיים רוחניים, לכל הפחות אני אקנה חיים גשמיים, כמו כל העולם, שלא חושבים על רוחניות, רק על גשמיות. כמו"כ אני אהיה כמוהם. לכל הפחות אני אשתדל להנות מהעולם מה שאפשר. אחרת אני אשאר קרח מכאן וקרח מכאן. והוא אומר אז, שאני אקיים משארז"ל (יומא עב, ב) וז"ל, אמר להו רבא לרבנן, במטותא מינייכו, לא תירתון תרתי גיהנום. ופרש"י תרתי גיהנום, להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה. ולא תקיימוה, ותירשו גיהנום במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם.
ובזה יש לפרש, בזמן שהאדם בא לידי מצב של ירידה, הנקרא מיתה, כלומר, שמרגיש טעם מיתה, אם הוא ילך בדרך של השפעה, היינו שכל מעשיו שהוא עושה, יהיו רק שעי"ז יהיה נחת רוח להבורא, ובשביל עצמו הוא לא רוצה שום דבר, שזה נקרא עובד את ה' במסירת נפש, ודבר זה, מרגיש האדם, שזהו בחינת מיתה אצלו. לכן הוא רוצה לברוח מהמערכה.
ובאמת נתעורר השאלה ששאלנו, הלא ידוע שמצוה גוררת מצוה. אם כן, מדוע הוא בא ממצב שהיה מרגיש טעם חיים בעת התעסקותו בתורה ומצות, לידי מצב, שבזמן שמתחיל רק לומר שהוא הולך לקיים תו"מ לש"ש, הוא מרגיש בזה טעם של מיתה ולא של חיים. איפוא הכלל שמצוה גוררת מצוה, (אבות ד, ב) וז"ל, בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה. ששכר מצוה, מצוה. ושכר עבירה, עבירה, עכ"ל.
אלא הענין כנ"ל. דהיינו, בזה שהתחיל בעבודה דשלא לשמה, והתמסר לעבודה בלב ונפש, וקבל הכל על עצמו ברצינות, ומשום זה הוא זכה שמלמעלה נתנו לו לדעת, שיש עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. והסיבה שזכה לידיעה זו, להרגשה באיברים, היה מטעם מצוה גוררת מצוה, כי לא כל אחד זוכה להרגיש מה הוא שכל העבודה שלו יהיה רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. וזה דוקא שייך במי שנתן כל כוחו בשלא לשמה, ועי"ז הוא בא להרגשה של לשמה. ובודאי על זה הגוף לא מסכים בשום אופן.
אולם עתה, כלומר במצב שהוא רואה, שהעבודה דלהשפיע אין לו להגוף מה לקבל, האדם עומד בפני הדילמה, או להגיד שעכשיו הוא במצב של ירידה, הנקרא עבירה. ואז הוא בא לידי יאוש, שאומר כנ"ל, שהוא רואה עכשיו, כי עיקר הוא להשפיע, ולהשפיע אין הוא מסוגל לעבוד, לכן הוא צריך לברוח מהמערכה, ולחזור לכל הפחות להנות מחיים הגשמיים.
או להגיד, כי כשהתחלתי בעבודה היה כל המעשים על הכוונה דשלא לשמה. אז העבודה הוא לא כנגד הרצון לקבל. אז הגוף לא היה מתנגד. משא"כ עכשיו, שזכיתי לדעת, שיש ענין של לשמה, הנקרא שהוא לעבוד עבור תועלת ה', ובטח הגוף צריך להתנגד, היות שזהו נגד הטבע.
ואיך יכולים לעבוד עבור תועלת ה'. התשובה הוא, שיש בטבע, שהקטן יכול לשמש את הגדול בלי שום תמורה, היות שמרגיש הנאה גדולה, בזה שהוא משמש אותו. אם כן מתעוררת השאלה, מדוע אין הגוף מסכים לעבוד עבור תועלת הבורא. התשובה הוא, שאין הגוף מאמין בגדלות הבורא. כי במקום שצריכים להאמין, הגוף מתנגד, משום שענין אמונה הוא דבר שלא חשוב. זאת אומרת, שאם אין גדלותו ית' מגולה בתוך הדעת, אלא שצריכים להאמין, זה נקרא אצל אדם דבר שפל ובחינת מטה בחשיבות. ועבודה הזו אין הגוף סובלתן. ואם כן יש לשאול, מדוע עשה הבורא ענין ההסתר והצמצום, שלא מגולה גדלותו ית'. אלא שאם האדם רוצה להרגיש גדלות ה', הוא יכול לבוא לזה רק ע"י אמונה. התשובה היא ידוע, היות שבזמן שהאדם עוד לא נקי מכלים דקבלה, אז הוא יקח הכל, היינו כל הגילויים של הבורא ית', לתוך כלים דאהבה עצמית. וזה יגרום לו פירוד מרוחניות. וזה יהיה כבחינת היודע את רבונו ומכוון למרוד בו.
ואם האדם צדיק, כשארז"ל, שצדיק נקרא מי שמצדיק את קונו. היינו שאומר, בטח שמה שהוא מרגיש עכשיו זמן של ירידה, בטח שה' לא דחה אותו מלעבוד אותו, אלא שזהו תיקון גדול בשבילו. כלומר, שניתן לו עכשיו מקום להאמין למעלה מהדעת בגדלות ה'. וכמו"כ ניתן לו עכשיו צורך לבקש מה', שיאיר לו מגדלותו ית'. ואין הוא רוצה להרגיש את גדלות ה', משום הנאה שיש בהתגלות הזה. כלומר, שאין כוונתו, שהוא רוצה להנות את הכלי קבלה שלו. אלא להיפך, היות שהוא רוצה לבטל את כל אהבה עצמית שבו, והגוף אינו רוצה להיכנע, לכן הוא מבקש מה', שיאיר לו, ולהעביר ממנו את ההסתרה, כדי שהרצון לקבל לעצמו יתבטל מנגד ה'.
ובזה נבין את מה שאומר בן עזאי הוי רץ למצוה קלה. פירוש, היות שאתה עומד לפני דילמה, או להגיד, שהירידה, שנפל ממדרגתו הקודמת, שהיה לו רצון וחשק לעבודה, ועכשיו המצב, שמרגיש טעם בעבודה הוא בחינת אי נעימות בלי שום חיות, אלא הכל עושה בדרך כפיה, היא בא לו מלמעלה, מטעם שרוצים שהוא ילך בדרך האמת, היינו באמונה למעלה מדעת, שהיא בחינת מצוה קלה, שהאדם מקל בזה, מטעם שהיא בחינה בלתי חשובה אצל האדם, בזמן שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת.
או לומר להיפך, שזה שהוא לא מטעם מצוה גוררת מצוה, אלא פשוט שהוא אדם יותר גס ויותר בעל מידות רעות משאר אנשים. אי לזאת, זה הוא פשוט בעל עבירה, ואין הוא ראוי לעבוד עבודת הקודש. אלא עבירה גוררת עבירה. היות מה שאני עושה עתה בתו"מ, הוא על דרך כפיה, שאין לי שום אהבה לעבודת הקודש. לכן אני יעשה עוד עבירה, היינו לעזוב את דרך הכפיה, ומתי שיהיה לי מצב רוח טוב, אז אני יעסוק בתו"מ. ובינתים אני ישוב לחיי הגשמיים, ואני אהנה לכל הפחות מעוה"ז, כנ"ל בדברי רבא.
ולכן כשהאדם עומד בפני הדילמה, אומר בן עזאי הוי רץ למצוה קלה, שתריץ ותכריע למצוה קלה. היינו שהמצב הזה הוא בחינת מצוה קלה, שנתנו לך מן השמים, שאתה תלך קדימה לדרך המוליך להאמת. והסיבה היא כי מצוה גוררת מצוה, היות שהתחלת בשלא לשמה, וכוונתך היתה להימסר לתו"מ בלב ונפש, לכן מצוה גוררת מצוה. ומשום זה נתנו לך מן השמים, להודיע שיש ענין לשמה, והתחלת להרגיש זה, ועכשיו הזמן, שיש להאדם צורך שה' יקרבהו. כי האדם רואה אז את מה שארז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. ובורח מן העבירה. כלומר, שתברח מלהגיד שהמצב הזה, שבו אתה נמצא עכשיו, היא בחינת עבירה. אלא שתגיד, שמצוה גוררת מצוה, ולא יכול להיות שזהו עבירה. ואם לא תגיד כך, אלא שתגיד שזהו עבירה, תדע שעבירה גוררת עבירה. לכן אתה תהיה מוכרח לעשות עוד עבירה. זאת אומרת, אתה תהא בהכרח לחזור לחיים הגשמיים, ולעזוב את העבודה שהתחלת בה, כי תרצה לכל הפחות להנות מחיי עוה"ז, כנ"ל בדברי רבא, שאמר, שלא תירשו גיהנום במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם.
ובהאמור נבין מה ששאלנו בדברי פירש"י, שאומר במ"ש כי החיים יודעים שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן קרויים חיים. "ומאי יודעים שימותו, נותנים אל לבם יום המיתה", ומושכין ידיהן מן העבירה, "והמתים אין יודעים מאומה", אלו רשעים, שבחייהם קרויים מתים. ואומר, שעושים עצמם כאינם יודעים, וחוטאים.
ושאלנו לפי פירוש רש"י משמע, מי שאינו נותן לב ליום המיתה, כבר הוא חוטא. ושאלנו, א', על מה שמפרש, כי הצדיקים במיתתן קרויים חיים. כי ע"י שיודעים שימותו, אינם חוטאים. נמצא, כי מי שאינו חוטא כבר יש לו חיים. איזה שייכות יש בין מי שאינו חוטא לחיים. ב' כאן משמע מדברי רש"י, שאומר על אלו צדיקים כי החיים יודעים שימותו, נותנים אל לבם יום המיתה. ומושכין ידיהן מן העבירה, משמע מדבריו זה שלא חוטאים, הוא מסיבת שנותנים אל לבם יום המיתה, אחרת הם היו חוטאים, והלא יש מחז"ל שלאו דוקא יום המיתה מעכב מן החטא, כנ"ל, (ברכות ה, א) וז"ל, לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר וכו', אם נצחו מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה וכו'. ואם לאו, יקרי קריאת שמע וכו'. ואם לאו, יזכיר לו יום המיתה, עכ"ל.
א"כ אנו רואים, שלאו דוקא יום המיתה מעכב את האדם מלחטוא. ובהאמור נבין, ולכן יש לדייק במה שאמר יום המיתה, פירוש, שהכוונה היא, בזמן שהאדם בא למצב של ירידה, היינו שאין לו טעם בתורה, וטעם בתפלה, וכל מה שהוא עושה בענין תו"מ, הכל אצלו בדרך הכפיה, ואין לו שום חיות, שזה ממש הרגשה של מיתה. והאדם שואל לעצמו, מה הוא הסיבה, שירדתי ממצבי הקודם. היינו, מטרם שנכנס בעבודה דלהשפיע, הייתי בשמחה ובטחון, שאני אהיה עובד ה'. והיה מעורר בי תמיד לתת כוחות. ולא ידעתי שום עצלות ושום חלשות, אלא תמיד הייתי ער לכל דבר. משא"כ לאחר שנכנסתי לעבוד בדרך של השפעה, נאבד לי כל החיים בעבודה, וכל דבר הולך לי בעצלתיים. ואני מרגיש טעם מיתה בהחיים של העבודה זו. והלא חז"ל אמרו, שמצוה גוררת מצוה. ואני רואה עכשיו ההיפך.
אלא האדם צריך לתת לב להמצב של מיתה, מה שהוא מרגיש עכשיו. וזהו מה שאומר כי החיים יודעים שימותו, נותנים אל לבם יום המיתה, ומושכין ידיהן מן העבירה. הפירוש יהיה נותנים אל לבם יום המיתה, לפי הכלל מצוה גוררת מצוה, היה צריך להיות עכשיו יום. היינו, בזמן שהוא נכנס לעבודה דלשמה, היה צריך להיות יותר חיים, היות שהוא הולך עכשיו על דרך האמת. ומדוע הוא מרגיש עכשיו בחינת מיתה, שהוא חושך ולא יום, אלא שהוא בחינת לילה.
אלא מי שהוא בחינת צדיק, הוא מצדיק את קונו, ואומר, בטח מה שה' נתן לו עכשיו בחינת ירידה הוא לטובתו. פירוש, שעכשיו הוא נתן לו לדעת, מהו הפירוש שהאדם עובד לא לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'. ובטח הגוף הוא מתנגד לזה, משום שזהו נגד הטבע שלו. משא"כ מטרם שנכנס בעבודה דלשמה, אלא שהיה עובד לתועלת עצמו, לכן אין הגוף מתנגד לזה. נמצא, זהו סימן שהודיעהו לו, שידע, שהוא הולך על דרך הנכונה, היות שהגוף מתנגד, אחרת לא היה מתנגד. ולכן עכשיו יש לו צורך, הנקרא כלי, שהקב"ה יעזור לו. כמ"ש הבא לטהר מסייעין אותו, משום שכדי ללכת נגד הטבע, צריכים לעזרת ה'. כי מה שיש בדרך הטבע, האדם מסוגל לעשות. משא"כ מה שהוא נגד הטבע, זה נקרא נס מן השמים, שפירוש, שרק מן השמים יכולים לתת לו כוחות, שיהיה באפשרותו ללכת נגד הטבע. אם כן יהיה הפירוש נותנים אל לבם להבין את יום המיתה. וביום - המיתה הכוונה שיש כאן מקום בחירה, להגיד שהוא יום, הנקרא חיים, או להגיד שזהו מיתה. שבאמת המיתה הזו, מה שאני מרגיש, היא בחינת יום ולא לילה. שזה בא לי לאחר שעבדתי באמת ובמרץ, בכדי להגיע להמטרה שבשבילה נולדתי. והיות שהתחלתי בשלא לשמה, ובשלא לשמה אין זה בהופכיות להטבע, לכן הגוף לא היה מתנגד. משא"כ עכשיו, זיכה אותי מהשמים, שאני אלך בדרך של לשמה, לכן הגוף מתנגד, ולא רוצה לתת כוחות עבודה, משום שהוא נגד הטבע. לכן אני מרגיש עכשיו טעם מיתה. אם כן, אני אומר, שעכשיו הוא יום ולא מיתה, אז אני מקבל מהמצב הזה כח בטחון, שאני אצליח בהדרך, שאני הולך עתה. ואני מושך ידי מלהגיד, שהמצב הזה, שאני מרגיש בחינת מיתה, הוא מטעם שאני נמצא במצב של עבירה, שנקרא ירידה. ובגלל זה אין לי מה לעשות עוד בעבודה, כי אני רואה, שאני מדרדר והולך. אם כן חבל על הזמן שלי. אלא אני אומר, שאין המצב הזה בחינת ירידה, אלא עליה בדרגה, עליתי על המסלול של אמת. וז"ש "ומושכין ידיהן מן העבירה". היינו שמושכים עצמן מלומר, שהמצב הזה הוא בחינת עבירה. וממילא עבירה גוררת עבירה. כלומר, שכדאי לי לעזוב את כל המערכה, אלא שאני אומר, שעליתי בדרגה, מטעם מצוה גוררת מצוה. נמצא, שענין מצוה גוררת מצוה, יכולים לפרש הן על העבר והן על העתיד. כלומר, אם הוא אומר שהמצב הזה הוא מצוה, אז מצוה גוררת מצוה, היינו שיש לו עכשיו אמונה ובטחון, שיזכה לעלות במעלת הקודש, ויזכה להגיע להמטרה.
ובזה נבין מה שאנו אומרים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלקים חיים". ויש להבין, מהו הסיום, שאומרים למענך אלקים חיים. וכפי שאנו רואים, שיש ב' מיני חיים, א', של רשעים, ב', של צדיקים. שהחיים של רשעים הם בכלים דקבלה, הנקרא פירוד מהבורא, והחיים של צדיקים הם בכלים דהשפעה, שהוא בחינת דבקות בהבורא. לכן אומרים זכרנו לחיים וכו'. איזה חיים, למענך, היינו להשפיע. כלומר, אנחנו מבקשים חיים, שיהיו בכלים דהשפעה.