תוכן
בסעודת פורים תשי"א
למה הזמינה אסתר למשתה היין את המן פעמיים, ולמה לא הביעה אסתר את מבוקשה במשתה הראשון ונזדקקה למשתה השני? והענין הוא – כי המן הרשע המשיך הג"ר דג"ר, וידוע כי ענין להפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים באים כאחד, ולא אפשרי זה בלי זה. ובכן כדי שיהיה "שכר טוב לצדיקים" מוכרח להיות "להיפרע מהרשעים", שהוא המשכת הג"ר דג"ר בקו שמאל. ופירש:
"והמלך קם בחמתו ממשתה היין", היינו הג"ר דג"ר מהמשכת המן, שהם הדינים של המנעולא שמשחיתים הכל. "לגינת הביתן", היינו לימין, המשכת אסתר – המלכות, שהוא ע"י מסך וקדושה. והמן בהרגישו טעם ותוצאת המלך קם בחמתו, שהוא זיז מכלה הכל (שהוא רק לצד המן), התחיל לבקש עצה להנצל, על ידי שחשב להטפל לקו אסתר, היינו לימין, בדלית ברירה, כי ראה כי כלתה אליו הרעה של הג"ר דג"ר שהמשיך, היינו מקימת המלך ע"י המשכתו, וחשב שיהיה לו פליטה והתמלטות ע"י
"והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה". ובזה רק הכניס הדין קשה שלו גם על קו אסתר, היינו [שנתכללו] הדינים, והיה יכול ח"ו לקלקל המסך שלה, ולהכניס אותה ג"כ אל מעגל הדין החזק שלו, שגם היא תושבת ותושמד כמוהו. וזהו "ויאמר המלך: הגם לכבוש את המלכה עמי בבית".
"הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו", מלשון כסוי, כי אלו שנידונים למות ולהורג מדין המלך, היו מכסים פניהם כמנהג ידוע במזרח הקדום.
והיתה צריכה לעשות שני משתאות מתוך כורח גמור. יין זה חכמה, ובפעם הראשונה של המשתה הראשון, היא המשיכה על המסך תשובה מיראה ע"י מסך דחיריק, שאז נוהג ענין
"עד חצי המלכות וינתן לך", תשובה מיראה, שזה היה במשתה הראשון.
ואח"כ אע"פ שכבר היה ידוע
"פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה", שכבר לא היה הכרח במסך דחיריק ובצמצום ב', ובכל זאת אסתר מרצונה הטוב מרצונה עצמה – תשובה מאהבה, כיון שראתה שדעת המלך נוחה מזה קיימה את המסך הזה אפילו בגמר התיקון, לא מתוך הכרח וכפייה, אלא מתוך אהבה וגרימת נחת רוח למלך. וזהו ענין משתה השני שעשתה אסתר, ואז אמרה בקשתה והוכיחה שהיא רוצה גם עתה היינו בגמר התיקון – שאין כבר צורך במסך דחיריק ובצמצום ב', ואפשר כבר להשתמש בצמצום א' – אולם מתוך אהבה גם עכשיו משתמשת במסך דצמצום ב', מתוך אהבה ורצון ולא מתוך כורח, והוא חכמה בחסדים, מפני שדעת המלך נוחה מכך. וזה ענין
"קם בחמתו ממשתה היין אל גינת הביתן".
"והמלך שב מגנת הביתן אל משתה היין", היינו הנצחת הקו של היהודים – חכמה בחסדים וחסדים בחכמה. וזהו ענין פתשגן הכתב השני שכתב בו מלה נוספת "היהודים", היינו בגמר התיקון וזווג הגדול מכוון רק ליהודים, שהוא ענין "להנתן דת בכל מדינה ומדינה, ולהיות עתידים ליום הזה" נוספה המלה "היהודים". וזה אפשרי רק ב"להנקם מאויביהם", כי שני הדברים האלה כאחד הם באים, היינו השכר הטוב לצדיקים, והלהפרע מרשעים, ולא יתכן האחד בלי השני. וזהו ענין שאמרה אסתר בזמן משתה השני:
"כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי", אמרה זה דוקא במשתה השני, בזמן שכבר היה ידוע וגלוי לכל העמים שהזווג הגדול של עתיק הוא רק בקו היהודים ולא בקו המן, והשכר הטוב לצדיקים הוא מוכרח להיות רק יחד עם הלהפרע מהרשעים, ובכן "הלהשמיד ולהרוג ולאבד" הוא צריך ומוכרח להיות באומות ולא ביהודים. "ואילו לעבדים ושפחות נמכרנו החרשתי", לרצון המלך, אולם המציאות היא – הלוא כי דעת המלך ורצונו נוחה דוקא מקו שלי, ובכן צדקה שאלתה של אסתר: "כי אין הצר שווה בנזק המלך", והסכים המלך לדעתה.
והאמת היא – כי בזמן אסתר ומרדכי צריך היה כבר להיות גמר התיקון, ואלמלא טעמו ונהנו היהודים מסעודתו של אותו רשע, כמ"ש: שנהנו מסעודתו של אחשורוש והשתחוו לצלם שעשה נבוכדנצר, ומשום כך עוד נמשך התיקון. אבל נרמז כבר במגילה סודו של גמר התיקון, ובשני הפסוקים:
"פתשגן הכתב לינתן דת בכל מדינה ומדינה", שדת פירושה תורה. ובפסוק השני כבר אמר בפירוש: "להיות היהודים עתידים ליום הזה", היינו קו אסתר. וזהו ענין ב' המשתאות שעשתה אסתר, שבמשתה הראשון אמרה:
"אשר עשיתי לו", בלשון עבר – מסך דחיריק תשובה מיראה מתוך אונס. ואח"כ אמרה בלשון עתיד:
"אשר אעשה" – תשובה מאהבה, שפירושו: אליבא דאמת אין צורך כבר במסך הזה מפני שכבר נגמר התיקון, ואפשר לקבל מלמעלה למטה, ואין מפריע, ובכל זאת כיון שאני רואה ומרגישה שדעת המלך נוחה מהקו שלי הקודם, קו אמצעי ומסך דחיריק, אני עושה אותו המסך מאהבה ולא מאונס, שזה נקרא תשובה מאהבה. ולפיכך אמרה במשתה השני: "אשר אעשה" – מרצוני מאהבה, כי מיראה אין שייך לומר אעשה. ולפיכך אחרי המשתאות, אחרי המשתה השני, לא הזכיר
"עד חצי המלכות", אלא "ומה בקשתך עוד ותעש", היינו שמצדה אין כבר חסרון בחצי. ולפיכך כתיב פעמיים:
"וקבל, וקבלו". שבפעם הראשונה היתה תשובה מיראה – מסך דצמצום ב', מסך דחיריק, שהוא כל התיקון, שכן בלעדו אין אפשרות לחזור בתשובה. וזהו ענין: בשעת מתן תורה כפה עליהם הר כגיגית, עם צמצום ב', שזה נתן להם דרך לתשובה מאהבה. אחר כך שכבר לא יהיה צורך במסך דחיריק והם ימשיכו [להשתמש] במסך דחיריק מתוך אהבה. ואם לא היו מקבלים זה מקודם מתוך יראה, מתוך אונס, איך היו אח"כ חוזרים בתשובה מאהבה? ולפיכך כתוב שתי פעמים: קיימו וקבלו, אחד מאהבה מה שקודם היה מיראה, והנציחו הקו הזה לנצחיות מאהבה.
