פירוש הסולם
תשמא)
והאי אתעטף בעטופא וכו': וזו נתעטפה במלבוש מזהר הכרמל בתוך הזהר הנוטף טפות טפות מרגליות, ונקשרות כולן כאחת, כקשרי אברים מגוף אחד. והיא, הנשמה העליונה, נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה, היא והן, הן אחת, ואין ביניהם פרוד. זו היא נשמה העליונה הנסתרת מכל.
ביאור הדברים. נשמה, פירושה, אור הבינה. ונודע שט' ספירות דא"א הן שרשים לכל הספירות שבעולמות. ונמצא ששורש כל הנשמות הוא אור ספירת הבינה דאריך אנפין וע"כ היא נקראת
נשמתא עלאה. והנה מחמת עלית המלכות לראש דא"א יצאה בינה זו דא"א מראש דא"א, ונעשתה לו"ק בלי ראש, שפירושו אור חסדים בלי הכמה, ונשאר הראש דא"א בב' ספירות כתר וחכמה, כי המלכות שעלתה נעשה בה מקום הזווג, המכונה יסוד, לראש דא"א, ונסתיימה בה ספירת הראש. כמ"ש זה באורך לעיל
(בהקדמת ספר הזהר דף כ' ד"ה וזהו שמבאר) ע"ש כל ההמשך.
ומסבת יציאת הבינה מראש דא"א. נחלקה הבינה לב' בחינות נבדלות, ג"ר שלה, שה"ס או"א עלאין. וו"ק שלה שה"ס ישסו"ת, והוא מטעם, כי הפגם של יציאת הבינה מראש אינו נוגע כלום בג"ר דבינה, להיותה בעצם רק אור חסדים, בסו"ה כי חפץ חסד הוא, ואינה מקבלת חכמה לעולם, וע"כ אין שום שינוי באור הזה מעת היותו בראש א"א לעת יציאתו מראש א"א, וע"כ נבחנות ג"ר דבינה כמו שלא יצאו מראש דא"א, ואפילו אחר יציאת הבינה לחוץ, עוד מאירה חכמה סתימאה דא"א בהן, אלא בהעלם גדול, מטעם שאינם מקבלים חכמה אלא אור חסדים בלבד, כמבואר. וג"ר דבינה הללו נתקנו לפרצוף או"א עלאין, שהם בזווג דלא פסיק לעלמין, כי הם תמיד ג"ר, ואין בהם מיעוט לעולם.
אבל ז"ת דבינה זו, שה"ס התכללות זו"ן בבינה, ע"כ הם צריכים לחכמה, וכיון שאחר יציאת הבינה מראש נשארו חסדים בלי חכמה, נבחן שנפגמו מחמת עלית המלכות לראש א"א ונשארו חסרי ראש. והנה לעת גדלות חוזרת המלכות ויורדת מראש דא"א למקומה והבינה דא"א חוזרת לראש, ומשגת שוב הג"ר שלה מחכמה דראש א"א,
(כמ"ש בהקדמת ספר הזהר דף כ"ב ד"ה ואגליף ע"ש) וסדר יציאת הג"ר היא בסוד ג' נקודין חולם שורק חירק (כמ"ש בהקסה"ז דף ט"ו ד"ה ההיא נקודה ע"ש) וז"ת דבינה הללו נתקנו לפרצוף ישסו"ת.
וזה אמרו,
חד נשמתא עלאה דלא אתפס, שהוא ג"ר דבינה דא"א שה"ס או"א עלאין, אשר החכמה דא"א מאירה בהם בהעלם גדול, משום שאינם מקבלים חכמה, כנ"ל, וע"כ
לא אתפס ולא אתער ביה גזברא עלאה, היסוד מכונה
גזבר, להיותו מקום הזווג, שכל האורות מתקבצים שם, וסוד המלכות שעלתה לראש דא"א, ונעשתה למקום זווג בראש, היא מכונה
גזבר העליון, שמטעם זה נעשתה לסיום ראש דא"א והבינה יצאה לחוץ (כנ"ל בד"ה ביאור הדברים) ואומר ר"ש, שגזבר העליון לא העיר כלום בנשמה זו, כלומר שלא פגם אותה במשהו מחמת הוצאת הבינה לחוץ מטעם שאפילו בהיותה בראש אינה מקבלת חכמה כמ"ש לעיל.
וכל שכן תתאה, הוא בעת גדלות שיוצא קו אמצעי על מסך דחירק, שהוא שוב ממעט הקומה מג"ר דג"ר לו"ק דג"ר,
(כנ"ל דף מ"א ד"ה ביאור) ואומר שגם גזבר זה התחתון אינו נוגע במשהו לג"ר דבינה אלו שה"ס או"א, שהוא מטעם שאינה מקבלת חכמה לעולם, וע"כ אינה נגדלת מהארתה ואינה מתטעטת מצמצומה. כנ"ל.
וז"ש
והאי נשמתא לכל נשמתין, כי בינה דא"א, היא שורש לכל הבינות שבעולמות, וע"כ האור שבה הוא שורש לכל הנשמות כנ"ל.
והוא סתים ולא אתגליא לעלמין, שהחכמה דא"א המאירה בה היא סתומה ונעלמת בה, ואינה מתגלה לעולם כנ"ל.
ולא אתידע, שה
י' אינה יוצאת
מאויר שלה,
(כנ"ל בהקסה"ז דף י"ד ד"ה דהאי ע"ש) וכלהו ביה תליין, שכל הנשמות תלויים בה, להיותה שורש כל הנשמות.
וזה אמרו,
והאי אתעטף בעטופא דזהרא דכרמלא שג"ר דבינה שהם או"א מתלבשים במלבוש של זהר הכרמל, שהוא ז"ת דבינה, שהן ישסו"ת. ומכונים זהר הכרמל, בסו"ה ראשך עליך ככרמל וגו'. כי ישסו"ת הם הראש של הנוקבא ומכונה כרמל, מלשון כר מלא מכל טוב.
בגו זהירותא ונטיף טפין טפין מרגלאן, דהיינו בגדלות ישסו"ת שהמוחין שלהם בסוד ג' טפות חולם שורק חירק, כמ"ש לעיל, ובתוך זוהר הזה של ג' טפין מתלבשים או"א עלאין,
ואתקשרו כלהו כחד כקשרין דשייפי דגופא, שג' טפות מתקשרים זב"ז, שכל אחת אינה יכולה להאיר בלי חברתה.
והוא, או"א עלאין
אעיל בגווייהו, מתלבש בישסו"ת,
ואחזי בהו עבידתיה שאו"א פועלים ע"י ישסו"ת המלבישם,
הוא ואינון חד או"א וישסו"ת הם אחד
ולית בהו פרישו ואין בהם פרוד. כלומר אע"פ שאו"א הם באור חסדים, וישסו"ת באור חכמה, מ"מ הם אחד ואין בהם פרוד, כי אפילו ישסו"ת אינם מקבלים החכמה לצרכם עצמם, רק להשפיע אל הנוקבא דז"א, והם עצמם מאירים בחסדים מכוסים כמו או"א עלאין. וע"כ
האי נשמתא עלאה טמירו דכלא דהיינו הן הג"ר דבינה שהם או"א, והן הז"ת דבינה שהם ישסו"ת שניהם הם נסתרים מכל, כי אפילו ישסו"ת אינם מאירים לצורך עצמם רק בחסדים מכוסים.
