זהר

מג) והיינו רזא דכתיב, ושמים יא זכו בעיניו. וכי ס"ד, דגריעותא איהו משמים, אלא חשיבו משמים איהו, בגין חביבו, ורעו סגיא, דקב"ה רעי בהו, וחביבותיהו לגביה, דהא אע"ג דאיהו מתקין לון כל יומא ויומא, לא דמי בעינוי דאינון מתתקנן כדקא יאות, בגין דרחימותא דלהון לגביה, ורעותיה לאנהרא לון תדיר, בלא פסיקו, דהא עלמא דאתי, אפיק נהורין זהירין, כל יומא ויומא תדיר בלא פסיקו, בגין לאנהרא לון תדיר, ועל דא לא זכו בעיניו, לא זכו בלחודוי לא כתיב, אלא לא זכו בעיניו, ובגין כך, כונן שמים בתבונה.

פירוש הסולם

מג) והיינו רזא דכתיב וכו': והוא הסוד שכתוב, ​ושמים לא זכו בעיניו. וכי יעלה על דעתך שהוא חסרון לשמים, אלא יתרון הוא לשמים, שהוא משום אהבה ותשוקה הגדולה שהקב"ה שהוא תבונה, חפץ בשמים שהוא ז"א, ואהבתו אליו, ואע"פ שהוא מתקן אותם בכל יום ויום, אינם נראים בעיניו כמתוקנים כראוי, מפני שאהבתו אליו, וחפצו להאיר להם תמיד בלי הפסק. ומפרש, כי עולם הבא, שהוא תבונה, מוציא אורות מתנוצצים בכל יום ויום תמיד בלי הפסק, כדי להאיר אליהם תמיד. ועל כן, לא זכו בעיניו, שלא כתוב לא זכו, בלבד, אלא, לא זכו בעיניו, להורות, שבאמת הם זכים, אלא מתוך התשוקה להשפיע להם נראים לו כאינם זכים, כמבואר. ומשום זה, אומר הכתוב, ​כונן שמים בתבונה.