זהר

נח) רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, פגעו בההוא טורא, אשכחו תרי גברי דהוו אזלי, אדהכי חמו חד בר נש דהוה אתי, ואמר לון, במטו מנייכו, הבו לי מזונא פתא דנהמא, דהני תרין יומין דתעינא במדברא, ולא אכלנא מדי. אשתמיט חד מאינון תרי גברי, ואפיק מזוניה דאיהו אייתי לאורחא, ויהיב ליה, ואכיל ואשקי ליה. אמר ליה חבריה, מה תעביד מן מזונא, דהא אנא דידי אכלנא. אמר ליה, ומה עלי דידך, אנא אזיל, יתיב גביה ההוא מסכנא, עד דאכל כל מה דהוה גביה, וההוא נהמא דאשתאר, יהב ליה לאורחא, ואזל ליה.

פירוש הסולם

נח) רבי חייא ור׳ יוסי וכו׳: ר״ח ור״י היו הולכים בדרך, פגשו בהר ההוא, מצאו ב׳ אנשים שהיו הולכים. בתוך כך, ראו איש אחד שהיה בא, ואמר להם, בבקשה מכם, תנו לי מזון פת לחם, שזה שני ימים שאני נבוך במדבר, ולא אכלתי משהו. נשמט אחד מאלו ב׳ אנשים והוציא מזונו שהביא עמו לדרך, ונתן לו, והאכיל והשקה אותו. אמר לו חבירו, ומה תעשה כשתצטרך למזון, שהרי אני, שלי אני אוכל. ולא אתן לך. אמר לו, וכי על מזון שלך, אני הולך. ישב אצלו העני עד שאכל כל מה שהיה אצלו, והלחם שנשאר, נתן לעני אל הדרך. והלך לו.